בס"ד
בענין ברכה על מצוה התלויה באחרים, יש להביא שלענין ברכה על קידוש ה' נחלקו הפוסקים: הנה הרמב"ם ביסודי התורה פ"ה שעסק בדיני קידוש השם השמיט ברכה זו, ויש שרצו ללמוד מכך שאין חיוב לברך ברכה זו באדם המוסר נפשו על קדושת השם. וברקנאטי (פסקי ריקנאטי סימן ע) ובשל"ה (הביאו הפתחי תשובה יו"ד קנז ו, מהשל"ה שער האותיות אות א) מובא לברך.
עוד טענו, בטעם השמטת הרמב"ם, וגם לפי"ז לא יהיה מקום לראיה; שכיון שיש במצוה זאת מיתה, הרי זה כעין "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה" וגם טענה זו לכאורה דחויה, שהרי מברכים על המילה, ואף על פי שאין אומרים "שהשמחה במעונו" משום צערא דינוקא, אמנם ברכה על מצוות המילה מברך. ולכאורה מוכרח שאף במקום צער מברך. ושמא יש לחלק.
אמנם, הרי מ"מ בכל ענין ברכה זו יש להבין מדוע לדעת הפוסקים לברך מברך אע"פ שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה ורק הגוי ההורגו עושה המעשה, וא"כ על מה יברך? וכה"ק השפ"א (יו"ד קנז). ויש לומר שמא מה שמוסר נפשו להריגה שמסרב לעבור על העבירה שמצווה לו עליה, זהו המעשה דהמסי"נ. ואין צריך בזה מעשה חיובי אלא מעשה "פאסיבי".
ומ"מ לפי כל הצדדים שהעלנו נראה שברכה זו הינה ברכת המצוות.
אמנם השלה"ק עצמו כתב במפורש שבכה"ג אין מברך. ואולי טעמו, שבכה"ג שאין מצוות קידוש השם לא שייך שנהנה מקידוש השם. וההנאה היא דוקא במקום שחייב, ואין לשבח בכה"ג שאינו בכלל השבח, ואין זה ממין ההנאה שעליה נתקנה הברכה. קרי, שההנאה היא על החיוב לקדש את שמו, ולא על הנאה שברא מעצמו.
ובאמת לפי הצד הראשון דהמעשה הוא במסירה, במעשה בר' אלחנן לא היה מעשה של מסירות נפש. אמנם הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות חו"מ ח"ה שצט) תירץ בדוחק שאף בכה"ג ישנו קידוש ה' בזה שנהרג על יהדותו וחשוב כעשיה. ודו"ק. אמנם אי נימא כדברינו שהברכה היא כברכת הנהנין, שפיר יש ליישב עובדא זו, ולומר דכך ס"ל להגרא"ו.
נז. ונראה בעיני,[2] מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה ד'ונקדשתי בתוך בני ישראל'[3] (ויקרא כב, לב), שמפורסם[4] לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו[5] יברך בשמחה[6], 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים', כדין הרבה מצוות עשה שמברכין על קיומן, כדגרסינן בתוספת[א] דברכות (פרק ו') העושה מצוה צריך לברך לפניה. ואף שיש הרבה מצוות עשה שאין מברכין עליהן, כבר נאמרו בהם טעמים, ואין טעמים האלה שייכים למצות עשה של 'ונקדשתי'.
נח. ועיין באבודרהם (תפילות של חול, שער ג') ותמצא שהביא הטעם, לפעמים אין מברכין על מצות עשה, כשיש להסתפק שיעקר העשה, כגון, 'ושפטתם צדק' (דברים א, טז) הוא מצות עשה, ואין מברכין על עשיית דין, אולי בעלי דינים לא יקבלו הדין[7], אי נמי מחלו להדדי מאי דתבעי, ומיעקר ליה העשה. ודוגמא לזה איכא דלא מברכין עלייהו דתלוי בדעת אחרים, כגון נתינת צדקה, ומעשר עני לעני, ומשמח גר יתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבילה לגר, ומכירתה לנכרי, הואיל ואפשר דממנעי או דמחלי ליה, ומיעקר העשה. ויש מהן דאין מברכין, מפני שהם מצוה הבאה בעבירה. אין מברכין על החליצה דמצוה הבאה בעבירה היא, דקא עבר על מצות יבום, וכן השבת גזילה, וריבית, וכדומה להם, ועיין שם בספר הנזכר לעיל שהאריך. ואם כן אין שום טעם שלא לברך אקדושת השם.
ואין לומר, כי אין לברך ברכת קידוש השם, כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו, וכמו שכתב האבודרהם במצות עשה 'ושפטתם צדק', דאין מברכין אולי מחלי אהדדי, ומיעקר העשה, זה אינו שייך למצות קידוש השם, דאטו אם יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס וינצל, כמו שניצולו דניאל וחבריו, אטו לא קיים מצות 'ונקדשתי', כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל.
נט. ובראשית עיוני, הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי, למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו גם כן אמצות קידוש השם, וזהו הטעם שאין מברכין אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה, סוכה, ולולב, מצה, ומרור, וכיוצא בהם. מה שאין כן במצוות עשה שאין מחויב להדר אחריהן, כגון לקט ושכחה ופאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה ופאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב, וכן 'ושפטתם צדק', אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה, שלא לברך אקידוש השם, כי אינו מחוייב להביא עצמו לידי זה, ואדרבה אם יכול לברוח יברח, או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו, את כל הון ביתו יתן ולא יהרג[8].
ס. אמנם חזרתי דיש להשיב על טעם זה, צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה, וכן כתיב (תהלים מא, ב) 'אשרי משכיל אל דל', כלומר שאינו ממתין עד שיבא הדל אליו, רק הוא משכיל. אם לא שנאמר ונרכיב שני הטעמים, דהיינו, לענין צדקה שאין מברכין ישאר טעם האבודרהם, אולי ימנע העני ולא יקבל, ובשאר מצות עשה ישאר טעם שלי, וזה דוחק.[9]
ועוד, דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש השם להדר אחר מצוה זו, כדאמר רבי עקיבא (ברכות סא ב), כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'ובכל נפשך' (דברים ו, ה), אפילו נוטל נפשך, [אמרתי] מתי יבא לידי ואקיימנו. הן אמת שאין הפשט, וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי (לעיל אות קטנה נט) אם יוכל לברוח יברח, מכל מקום שייך הידור. ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה, על כן פשוט בעיני לב רכה. לא מבעיא לתוספות בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו א ד"ה כל) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד ב ד"ה כל), ולמנהג אשכנז (טור אורח חיים סי' מ"ו), שמברכין על 'אתה הוא עד שלא נברא העולם כו' - ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים', ונתקנה על פי הירושלמי שגזרו שמד שלא לקרוא (שמו) [שמע], וקראו, ונתבטלה הגזירה, וחביב לנו זה שאנחנו מברכין עליו, אף על פי שלא בא לידינו אנחנו היום פה[10], מכל שכן מי שמקדש השם בפועל. אלא אפילו להרמב"ם (בסדר תפלות כל השנה, בסוף ספר אהבה), דלא כתב חתימה בברכת 'אתה הוא', וכן נוהגין הספרדים, מכל מקום לכולי עלמא באם בא קידוש השם לידו שהוא מקדש, יברך, בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות 'וקדשנו', ואיך לא נברך על הקדושה עצמה[11].
אחר כתבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מריקאנטי (דיני תשובה) סימן ע', וזה לשונו: המקדשים את השם, חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה (מ)דאורייתא, דכתיב (ויקרא כב, לב) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול.
סא. אמנם, בענין נוסח הברכה, נראה בעיני כמו שכתבתי לעיל (אות נז), 'לקדש שמו ברבים', כי כבר נחלקו חכמי ישראל (פסחים ז א) בטעם נוסח הברכות, לפעמים מברכין ב'על', ופעמים מברכין ב'למ"ד'. ורבינו תם (הובא ברא"ש שם פ"א ס"י) חילק ונותן טעם לדבר, דכל מצוות הנעשות מיד, שייך לברך עליהן 'על', כגון 'על מקרא מגילה', 'על הטבילה', 'על נטילת ידים', 'על אכילת מצה', 'על אכילת מרור', אבל 'להניח תפילין', 'להתעטף בציצית', 'לישב בסוכה', יש בהן שיהוי. והלשון מורה על כך להיות [מעוטר בתפילין, ולהיות] עטוף בציצית, ולישב בסוכה, ולאכול ולטייל ולישן כו'. והקשו עליו מכמה ברכות, והובא באורך באשר"י (שם), ובר"ן פרק קמא דפסחים (ז ב). אחר כך הביאו באחרונה דעת ריב"א שהיה מחלק, דמצוות דאפשר לעשות על ידי שליח מברך 'על', אבל המצוה שהוא צריך בעצמו לעשות מברך ב'למ"ד'. וכתבו הרא"ש והר"ן שזוהי קצת סברת התלמוד כו', דנראה מדבריהם שהם מסכימים עם סברת ריב"א, ותירצו בטוב טעם ודעת מהקושיות שקשה עליו מאיזה ברכות, ותירצו בתירוצי רוויחי. נמצא צריך לברך בכאן ב'למ"ד', כי היא מצוה בו ולא בשלוחו.
ואל תבין לישנא דהרב מריקאנטי שהבאתי, שכתב לברך 'על קידוש השם', שרוצה לומר שכך היא נוסח הברכה, אלא דינא קאמר, שחייב אדם לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, אבל נוסח המחוור הוא כדפירשתי. ואף אם היתה כוונת הרב [מ]ריקאנטי על הנוסח, אפשר שהוא סובר כרבינו תם, אבל לפי המובן מהרא"ש והר"ן שהסכימו עם ריב"א, אז הנוסח כמו שכתבתי, ואין לשנות.
סב. ודע, כי הברכה הזו היא, משום שמברכין על מצות עשה, 'ונקדשתי' (ויקרא כב, לב) הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא, אף על פי שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה, ורציחה, וערוה, וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב מצד עצמו, ואינו משום 'ונקדשתי', אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל, שמענים אותם כדי שיודו על דבר, מה שיהיה היזק לישראל, והם, סובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אף על פי שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו, מתרי טעמי, חדא, דמצות עשה ד'ונקדשתי' אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי התורה, או מדתי ישראל נהוגים, והוא רוצה להעבירו על הדת, והוא בפרהסיא, על זה קאי 'ונקדשתי', אבל העינוים שהם אינם להעבירו על דת, רק כדי שיודה, אף על פי שקדוש יאמר לו, והוא מבני עלייה, כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית (יח ב), זה אינו בכלל 'ונקדשתי'. ועוד, איך יברך, אולי חס ושלום לא יעמוד בנסיון, דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות לג ב), אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה וכו', אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום, וקדוש יאמר לו, ובהיכלו כבוד אומר כולו.
[1] ויש להקשות מכמה מצוות שמברכים עליהם אף שמקיים המצווה על ידי אחר. כגון תקיעת שופר ומילה ושאר מצוות שהמנהג לקיים ע"י שליח, ולא שמענו לחשוש בכה"ג. וכן יש להתבונן, ומדוע אין הדבר דומה למעשה שלו עצמו שאין דואג שמא ייאנס בסוף ולא יעשה?
[2] כלומר, לא קיבל כן, אלא אמרה מדעתו, וכמו שפירש אחרי זה שרצה לומר טעם במצוות שאין מברכים עליהם ולפי טעם זה לא היה מברך על ונקדשתי.
[3] דוקא מצוה זו ולא במוסר נפש על ג' חמורות כשאין מפורסם, וכמ"ש לקמן.
[4] לכאורה היה אפשר לפרש לשון זו שלא צריך שיראו בפועל אלא רק שיתפרסם.
[5] ולא בשעת הסכמתו לההרג אלא קודם ההריגה שמקדש השם בהריגה, שרק בזה מקיים בפועל המצווה.
[6] צריך לברר לשמחה מה זו עושה? ואם נשתנה משאר מצוות שברכתם אינה בשמחה.
[7] צריך לברר מדוע מה שאין הבע"ד מקבלים הדין מפקיע ממצוות העשה של שפיטת הצדק? ולכאורה כיון שבכה"ג אינו נקרא שפיטה, שאין מצווה בעצם הדיון אלא בפסק שמקבלים עליהם. וא"כ לענינינו היה אפש"ל בדומה לזה שהמצווה דוקא כשיהרג ולא אם ימסור נפש והגוי לא יהרגנו. ולכן פירש שקידוש השם נעשה במסירות נפשו אף כשלא הרגו.
[8] ולכאו' יל"ע בשחיטה וכה"ג דה"נ אין חייב למצוא בהמה שישחטנה ויכסנה אבל מברך עלייהו?.
[9] יל"ע מדוע זה דוחק, הרי אף לדברי האבודרהם ב' טעמים הם, א' שתלוי באחרים, ב' מצוה הבאה בעבירה, ומדוע דחוק שיהיה ב' טעמים אחרים? וראה ברשב"א הנ"ל בתשובה ח"א יח שהוסיף טעם בנתינת מתנות כהונה שאין זו מצווה שלו אלא משולחן גבוה, ושפירש שבחליצה וביבום אין מברך כיון שאין עיקרה מצוה שהיא אינה מצווה על פרו ורבו. ועוד כמה טעמים בכמה דברים
עוד יש לברר לפי טעם השל"ה למה על שחיטה יברך.
[10] תלה ברכה על מעשה מצוות קידוש ה' בהודאה על קדושת השם ולכאורה התם הוא ברכת השבח
[11] העלה סברה דהקדושה דבכל המצוות פירושו מדין "ונקדשתי" והוא קשה בעיני.
בענין ברכה על מצוה התלויה באחרים, יש להביא שלענין ברכה על קידוש ה' נחלקו הפוסקים: הנה הרמב"ם ביסודי התורה פ"ה שעסק בדיני קידוש השם השמיט ברכה זו, ויש שרצו ללמוד מכך שאין חיוב לברך ברכה זו באדם המוסר נפשו על קדושת השם. וברקנאטי (פסקי ריקנאטי סימן ע) ובשל"ה (הביאו הפתחי תשובה יו"ד קנז ו, מהשל"ה שער האותיות אות א) מובא לברך.
מדוע השמיט הרמב"ם ברכה זו
ויש שרצו לבאר את השמטת הרמב"ם בכמה פנים: שמצווה זו כיון שתלויה באחרים אין יכול לברך עליה. ובדומה למש"כ הרשב"א בתשובה (ח"א יח) והביאו הקצוה"ח (צז סק"א) לגבי מה שאין מברך על נתינת צדקה לעני כיון שתלוי בדעת אחר.[1] ומ"מ בודאי י"ל שכבר בעת שמסר נפשו להריגה קידש את השם, וא"כ יש לומר שבזה אין תלוי בדעת אחרים. (וכ"כ השל"ה) וא"כ אין להוכיח מכאן לשאר מצוה התלויה באחרים.עוד טענו, בטעם השמטת הרמב"ם, וגם לפי"ז לא יהיה מקום לראיה; שכיון שיש במצוה זאת מיתה, הרי זה כעין "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה" וגם טענה זו לכאורה דחויה, שהרי מברכים על המילה, ואף על פי שאין אומרים "שהשמחה במעונו" משום צערא דינוקא, אמנם ברכה על מצוות המילה מברך. ולכאורה מוכרח שאף במקום צער מברך. ושמא יש לחלק.
אמנם, הרי מ"מ בכל ענין ברכה זו יש להבין מדוע לדעת הפוסקים לברך מברך אע"פ שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה ורק הגוי ההורגו עושה המעשה, וא"כ על מה יברך? וכה"ק השפ"א (יו"ד קנז). ויש לומר שמא מה שמוסר נפשו להריגה שמסרב לעבור על העבירה שמצווה לו עליה, זהו המעשה דהמסי"נ. ואין צריך בזה מעשה חיובי אלא מעשה "פאסיבי".
ומ"מ לפי כל הצדדים שהעלנו נראה שברכה זו הינה ברכת המצוות.
ברכה זו ברכת השבח
ולולי שנתפרש להדיא בשל"ה ורקנאטי טעם הברכה כברכת המצוות, אולי היה ניתן להציע שברכה זו היא כעין ברכות הנהנין, (ושוב מצאתי בספר ילקוט אהל רבקה שאמר שזו ברכת השבח, ומפרש שאע"פ שהנוסח הוא אקב"ו, זה כמו שבברכת אירוסין מברך אשר קידשו ואסר לנו וכו' אע"פ שאינה ברכת המצוות, אלא זהו השבח שציוונו) ולכן מברך אע"פ שאין עושה מעשה, אלא על ההנאה לקדש שמו ברבים. ולפי"ז שיברך על ההנאה היה לנו לומר שיברך גם כשאין חייב למסור נפשו, ורק שרי לו למסור נפש. (שישנם מקרים כאלו לדעת הפוסקים ואכמ"ל)אמנם השלה"ק עצמו כתב במפורש שבכה"ג אין מברך. ואולי טעמו, שבכה"ג שאין מצוות קידוש השם לא שייך שנהנה מקידוש השם. וההנאה היא דוקא במקום שחייב, ואין לשבח בכה"ג שאינו בכלל השבח, ואין זה ממין ההנאה שעליה נתקנה הברכה. קרי, שההנאה היא על החיוב לקדש את שמו, ולא על הנאה שברא מעצמו.
יישוב בעובדא דהגרא"ו לפי"ז
והנה, במעשה שסיפר הגר"א אשרי על הגר"א וסרמן הי"ד שברך לפני שנעקד על קידוש השם, היו שנתקשו שהרי לא מסר נפש על קיום המצווה, ורק נהרג בעבור היותו יהודי ולא מסר נפשו להריגה. ואם כן אין זה דומה למה שפסק הפתחי תשובה הנ"ל שבמעשה מסירות נפש מברך, וכאן לא עשה מעשה?ובאמת לפי הצד הראשון דהמעשה הוא במסירה, במעשה בר' אלחנן לא היה מעשה של מסירות נפש. אמנם הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות חו"מ ח"ה שצט) תירץ בדוחק שאף בכה"ג ישנו קידוש ה' בזה שנהרג על יהדותו וחשוב כעשיה. ודו"ק. אמנם אי נימא כדברינו שהברכה היא כברכת הנהנין, שפיר יש ליישב עובדא זו, ולומר דכך ס"ל להגרא"ו.
יישוב הרמב"ם לפי"ז
ולפי"ז י"ל דאף דהרמב"ם לא פליג על ברכה זו, אמנם לא הביאו בדיני המצווה כיון שאין זה אלא מדיני ההנאה.ק' לפי"ז למה אין ברכת המצוות ע"ז
אמנם, לפי"ד יש להבין מדוע באמת לא נתקנה ברכה על המצווה כשאר מצוות? ורק משום ההנאה מברך. וקושיא זו תקשי עכ"פ. דהרי השל"ה כתב דאין מברך ברכה זו אלא כשמקדש השם בפרהסיא (ודלא כדעת הרדב"ז) ואף בג' חמורות כשמוסר נפש אין מברך. ויש להבין מדוע על מסירות נפש אחרת לא יברך כשאר מצוות, ומאי שנא דבמצוות ונקדשתי מברך, ובמצווה ליהרג ולא לעבור אין מברך? ועוד, מנין נתחדשה ברכה על הנאה שכזו.ראיה מהשל"ה שדימה לברכת המקדש שמו
וראה להלן בדברי השל"ה עצמו שהשווה ברכה זו לברכת השבח שמברכים עפ"י מנהג אשכנז בכל בוקר, שנתקנה להודות לה' שנתבטלה הגזרה ומקדשים את שמו. והרי להדיא שדימה ברכה זו לברכה של שבח?יישוב המיצוע, שאי"ז ברכת הנהנין אבל התנאי שחייב להנות
ואולי י"ל ששני הטעמים נכונים כאחד, ומברך ברכה על מצווה זו דוקא כיון שנהנה ממנה. ולכן מברכים נמי על ברית מילה אעפ"י שיש בה צער כיון שיש בה שמחה גדולה. ואמנם אין זו ברכת הנהנין ממש, אבל צריך שיהנה במעשה המצווה. ולכך דימה השל"ה לברכת השבח של המקדש שמו ברבים. ומכיון שבעצם הברכה על המצוה לכן פסק השל"ה שמברך מטעם המצווה ולא מטעם ההנאה, ולכן צריך דוקא מקום שמחויב למסור נפש. ודוקא במקום שמקדש השם שהנאתו מרובה יברך, אמנם בג' חמורות אין בכך הנאה של פרהסיא של קידוש השם. ולכן הדגיש השל"ה שמברך "בשמחה". ואולי יש להוסיף כמליצה, שהנה ידוע מהקדמונים (תשב"ץ) שהנהרג על קידוש ה' אינו חש בסב"ל כשנהרג, ולכן כשמקדש ש"ש יברך כיון שאין צער הגוף, אמנם המת על ג' חמורות שלכאורה מרגיש צער בהריגה הדין נותן שלא יברך.להשלמה דברי השלה"ק בתוס' הערות
דברי השל"ה שער האותיות אות אל"ף - אמת ואמונה
וז"ל השל"ה, והדברים הנצרכים בעיניי הערתי למטה.נז. ונראה בעיני,[2] מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה ד'ונקדשתי בתוך בני ישראל'[3] (ויקרא כב, לב), שמפורסם[4] לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו[5] יברך בשמחה[6], 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים', כדין הרבה מצוות עשה שמברכין על קיומן, כדגרסינן בתוספת[א] דברכות (פרק ו') העושה מצוה צריך לברך לפניה. ואף שיש הרבה מצוות עשה שאין מברכין עליהן, כבר נאמרו בהם טעמים, ואין טעמים האלה שייכים למצות עשה של 'ונקדשתי'.
נח. ועיין באבודרהם (תפילות של חול, שער ג') ותמצא שהביא הטעם, לפעמים אין מברכין על מצות עשה, כשיש להסתפק שיעקר העשה, כגון, 'ושפטתם צדק' (דברים א, טז) הוא מצות עשה, ואין מברכין על עשיית דין, אולי בעלי דינים לא יקבלו הדין[7], אי נמי מחלו להדדי מאי דתבעי, ומיעקר ליה העשה. ודוגמא לזה איכא דלא מברכין עלייהו דתלוי בדעת אחרים, כגון נתינת צדקה, ומעשר עני לעני, ומשמח גר יתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבילה לגר, ומכירתה לנכרי, הואיל ואפשר דממנעי או דמחלי ליה, ומיעקר העשה. ויש מהן דאין מברכין, מפני שהם מצוה הבאה בעבירה. אין מברכין על החליצה דמצוה הבאה בעבירה היא, דקא עבר על מצות יבום, וכן השבת גזילה, וריבית, וכדומה להם, ועיין שם בספר הנזכר לעיל שהאריך. ואם כן אין שום טעם שלא לברך אקדושת השם.
ואין לומר, כי אין לברך ברכת קידוש השם, כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו, וכמו שכתב האבודרהם במצות עשה 'ושפטתם צדק', דאין מברכין אולי מחלי אהדדי, ומיעקר העשה, זה אינו שייך למצות קידוש השם, דאטו אם יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס וינצל, כמו שניצולו דניאל וחבריו, אטו לא קיים מצות 'ונקדשתי', כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל.
נט. ובראשית עיוני, הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי, למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו גם כן אמצות קידוש השם, וזהו הטעם שאין מברכין אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה, סוכה, ולולב, מצה, ומרור, וכיוצא בהם. מה שאין כן במצוות עשה שאין מחויב להדר אחריהן, כגון לקט ושכחה ופאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה ופאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב, וכן 'ושפטתם צדק', אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה, שלא לברך אקידוש השם, כי אינו מחוייב להביא עצמו לידי זה, ואדרבה אם יכול לברוח יברח, או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו, את כל הון ביתו יתן ולא יהרג[8].
ס. אמנם חזרתי דיש להשיב על טעם זה, צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה, וכן כתיב (תהלים מא, ב) 'אשרי משכיל אל דל', כלומר שאינו ממתין עד שיבא הדל אליו, רק הוא משכיל. אם לא שנאמר ונרכיב שני הטעמים, דהיינו, לענין צדקה שאין מברכין ישאר טעם האבודרהם, אולי ימנע העני ולא יקבל, ובשאר מצות עשה ישאר טעם שלי, וזה דוחק.[9]
ועוד, דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש השם להדר אחר מצוה זו, כדאמר רבי עקיבא (ברכות סא ב), כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'ובכל נפשך' (דברים ו, ה), אפילו נוטל נפשך, [אמרתי] מתי יבא לידי ואקיימנו. הן אמת שאין הפשט, וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי (לעיל אות קטנה נט) אם יוכל לברוח יברח, מכל מקום שייך הידור. ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה, על כן פשוט בעיני לב רכה. לא מבעיא לתוספות בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו א ד"ה כל) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד ב ד"ה כל), ולמנהג אשכנז (טור אורח חיים סי' מ"ו), שמברכין על 'אתה הוא עד שלא נברא העולם כו' - ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים', ונתקנה על פי הירושלמי שגזרו שמד שלא לקרוא (שמו) [שמע], וקראו, ונתבטלה הגזירה, וחביב לנו זה שאנחנו מברכין עליו, אף על פי שלא בא לידינו אנחנו היום פה[10], מכל שכן מי שמקדש השם בפועל. אלא אפילו להרמב"ם (בסדר תפלות כל השנה, בסוף ספר אהבה), דלא כתב חתימה בברכת 'אתה הוא', וכן נוהגין הספרדים, מכל מקום לכולי עלמא באם בא קידוש השם לידו שהוא מקדש, יברך, בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות 'וקדשנו', ואיך לא נברך על הקדושה עצמה[11].
אחר כתבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מריקאנטי (דיני תשובה) סימן ע', וזה לשונו: המקדשים את השם, חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה (מ)דאורייתא, דכתיב (ויקרא כב, לב) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול.
סא. אמנם, בענין נוסח הברכה, נראה בעיני כמו שכתבתי לעיל (אות נז), 'לקדש שמו ברבים', כי כבר נחלקו חכמי ישראל (פסחים ז א) בטעם נוסח הברכות, לפעמים מברכין ב'על', ופעמים מברכין ב'למ"ד'. ורבינו תם (הובא ברא"ש שם פ"א ס"י) חילק ונותן טעם לדבר, דכל מצוות הנעשות מיד, שייך לברך עליהן 'על', כגון 'על מקרא מגילה', 'על הטבילה', 'על נטילת ידים', 'על אכילת מצה', 'על אכילת מרור', אבל 'להניח תפילין', 'להתעטף בציצית', 'לישב בסוכה', יש בהן שיהוי. והלשון מורה על כך להיות [מעוטר בתפילין, ולהיות] עטוף בציצית, ולישב בסוכה, ולאכול ולטייל ולישן כו'. והקשו עליו מכמה ברכות, והובא באורך באשר"י (שם), ובר"ן פרק קמא דפסחים (ז ב). אחר כך הביאו באחרונה דעת ריב"א שהיה מחלק, דמצוות דאפשר לעשות על ידי שליח מברך 'על', אבל המצוה שהוא צריך בעצמו לעשות מברך ב'למ"ד'. וכתבו הרא"ש והר"ן שזוהי קצת סברת התלמוד כו', דנראה מדבריהם שהם מסכימים עם סברת ריב"א, ותירצו בטוב טעם ודעת מהקושיות שקשה עליו מאיזה ברכות, ותירצו בתירוצי רוויחי. נמצא צריך לברך בכאן ב'למ"ד', כי היא מצוה בו ולא בשלוחו.
ואל תבין לישנא דהרב מריקאנטי שהבאתי, שכתב לברך 'על קידוש השם', שרוצה לומר שכך היא נוסח הברכה, אלא דינא קאמר, שחייב אדם לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, אבל נוסח המחוור הוא כדפירשתי. ואף אם היתה כוונת הרב [מ]ריקאנטי על הנוסח, אפשר שהוא סובר כרבינו תם, אבל לפי המובן מהרא"ש והר"ן שהסכימו עם ריב"א, אז הנוסח כמו שכתבתי, ואין לשנות.
סב. ודע, כי הברכה הזו היא, משום שמברכין על מצות עשה, 'ונקדשתי' (ויקרא כב, לב) הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא, אף על פי שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה, ורציחה, וערוה, וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב מצד עצמו, ואינו משום 'ונקדשתי', אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל, שמענים אותם כדי שיודו על דבר, מה שיהיה היזק לישראל, והם, סובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אף על פי שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו, מתרי טעמי, חדא, דמצות עשה ד'ונקדשתי' אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי התורה, או מדתי ישראל נהוגים, והוא רוצה להעבירו על הדת, והוא בפרהסיא, על זה קאי 'ונקדשתי', אבל העינוים שהם אינם להעבירו על דת, רק כדי שיודה, אף על פי שקדוש יאמר לו, והוא מבני עלייה, כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית (יח ב), זה אינו בכלל 'ונקדשתי'. ועוד, איך יברך, אולי חס ושלום לא יעמוד בנסיון, דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות לג ב), אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה וכו', אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום, וקדוש יאמר לו, ובהיכלו כבוד אומר כולו.
[1] ויש להקשות מכמה מצוות שמברכים עליהם אף שמקיים המצווה על ידי אחר. כגון תקיעת שופר ומילה ושאר מצוות שהמנהג לקיים ע"י שליח, ולא שמענו לחשוש בכה"ג. וכן יש להתבונן, ומדוע אין הדבר דומה למעשה שלו עצמו שאין דואג שמא ייאנס בסוף ולא יעשה?
[2] כלומר, לא קיבל כן, אלא אמרה מדעתו, וכמו שפירש אחרי זה שרצה לומר טעם במצוות שאין מברכים עליהם ולפי טעם זה לא היה מברך על ונקדשתי.
[3] דוקא מצוה זו ולא במוסר נפש על ג' חמורות כשאין מפורסם, וכמ"ש לקמן.
[4] לכאורה היה אפשר לפרש לשון זו שלא צריך שיראו בפועל אלא רק שיתפרסם.
[5] ולא בשעת הסכמתו לההרג אלא קודם ההריגה שמקדש השם בהריגה, שרק בזה מקיים בפועל המצווה.
[6] צריך לברר לשמחה מה זו עושה? ואם נשתנה משאר מצוות שברכתם אינה בשמחה.
[7] צריך לברר מדוע מה שאין הבע"ד מקבלים הדין מפקיע ממצוות העשה של שפיטת הצדק? ולכאורה כיון שבכה"ג אינו נקרא שפיטה, שאין מצווה בעצם הדיון אלא בפסק שמקבלים עליהם. וא"כ לענינינו היה אפש"ל בדומה לזה שהמצווה דוקא כשיהרג ולא אם ימסור נפש והגוי לא יהרגנו. ולכן פירש שקידוש השם נעשה במסירות נפשו אף כשלא הרגו.
[8] ולכאו' יל"ע בשחיטה וכה"ג דה"נ אין חייב למצוא בהמה שישחטנה ויכסנה אבל מברך עלייהו?.
[9] יל"ע מדוע זה דוחק, הרי אף לדברי האבודרהם ב' טעמים הם, א' שתלוי באחרים, ב' מצוה הבאה בעבירה, ומדוע דחוק שיהיה ב' טעמים אחרים? וראה ברשב"א הנ"ל בתשובה ח"א יח שהוסיף טעם בנתינת מתנות כהונה שאין זו מצווה שלו אלא משולחן גבוה, ושפירש שבחליצה וביבום אין מברך כיון שאין עיקרה מצוה שהיא אינה מצווה על פרו ורבו. ועוד כמה טעמים בכמה דברים
עוד יש לברר לפי טעם השל"ה למה על שחיטה יברך.
[10] תלה ברכה על מעשה מצוות קידוש ה' בהודאה על קדושת השם ולכאורה התם הוא ברכת השבח
[11] העלה סברה דהקדושה דבכל המצוות פירושו מדין "ונקדשתי" והוא קשה בעיני.
