בדין גרירה בחיטים ושאר מינים

משנה חלה פ''ב מ''ז הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח:




ומבואר הדין דמהני לערב חיטים ואורז ומהני לחיב בחלה [להצטרף לשיעור של ה' רבעים,] וביאור הדין מבואר בחולין צ''ו ומובא[ בר''ש כאן] דהוא מצד דין טעם כעיקר שהוא סיבה לחיב כל העיסה בחלה כיון שיש בה טעם דהחיטה.

ואמנם בירושלמי בריש חלה מבואר הטעם באופ''א וז''ל הירושלמי בריש פ''ק ''כמא דאת אמרין אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד. ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד. רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד''

ומבואר מדברי הירושלמי דבעי כאן לטעם של ''גרירה'' שהחיטה מגררת את האורז, וצל''ע בביאור האי טעמא דגרירה, ואם עולה בקנה אחד עם דברי הבבלי דמדין טעם כעיקר איתינן עלה.

עוד מבואר מחלוקת בירושלמי האם רק חיטה מגררת או גן שעורה, וכן מחלוקת אם מגרר רק את האורז או גם את שאר המינים, וצל''ע בביואר המחלוקת בזה.

והנה עמדו רבותינו הראשונים בעיקר ביאור ענין טעם כעיקר ודברו בזה בהרחבה הרמב''ן והרא''ש, ונעמיד כאן הדברים כפי איך שמובא בלשון הרא''ש[פסקי חלה סי' ט''ו, מובא בסוף מנחות] וביאור הענינים.

והנה הרא''ש מביא לשון הרמב''ן ''הא מתני' חזינא לפרושה ולבררה משום דקשה היא ועמוקה ודאי מדקתני ואדם יוצא בה ידי חובתו שמעינן מינה דמדאורייתא הויא כשל חיטין כל אימת דאיכא טעמא דחיטין אע"ג דמערבינן בגוה אורז טפי טובא וה"נ אסיקנא בגמרא בפרק כל הזבחים שנתערבו דמתני' אפילו רובה אורז הוא ואפ"ה כיון דאיכא טעמא דחיטי לא בטל.

וכיון דהכי הוא איכא למידק עלה דהא קיימא לן כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו דאורייתא הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכ"ע לאו דאורייתא. ונהי נמי דטעמא לא בטיל היאך יוצא ידי חובה בפסח הא עיקרה אורז הוא.

והנה ביאור קושית הרמב''ן, הוא ממה שהבין דדין שיהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס בוא מעכב בעצם מה שהטעם ישפיע ויהיה כעיקר בתערובת ובלא שיהיה כאן כזית כדי אכילת פרס לא יהיה הדין של טכע''ק.

ויל''ע בביאור הדרישה של כזית בכדי אכילת פרס דלאורה הרי סו''ס יש כאן טוכע''ק,ויל''ד משמע דס''ל דעיקר דין טעם כעיקר אינו שהטעם עצמו הוא עיקר אלא שע''י הטעם כעיקר נמנע דין הביטול ברוב, וע''כ לעולם גם בטכע''ק אינו מחויב כל שלא אכל כזית של האיסור וביש בו כזית ואכלה תוכ''ד אכילת פרס דרק סו''ס לא התבטל האיסור בתערובת, ולפי''ז עיקר הכונה דאדם אינו חיב באכילת האיסור המעורב כל שלא יאכל כזית בכדי אכילת פרס.

עוד יתכן דאין הכונה דהאדם צריך לאכול בפועל כזית כי כל מה שיש בטכע''ק הוא רק שלא התבטל האיסור, ולפי''ז לעולם כדי ללקות יצטרך לאכול כזית בתערובת של טכע''ק, אלא עיקר המכוון דבעי שיהיה בתערובת אפשרות של אכילת כזית בכדינ אכילת פרס מהאיסור, אך כל שיש אפשרות זו א''כ לעולם חיב כבר על כל כזית שיאכל גם אם לא ברור שאכל כזית האיסור, וביאור הדרישה דבאמת עיקר הדין הוא דטכע''ק רק דענין טכע''ק הוא שההיתר משתיך לאיסור שיש בתערובת ויש שיכות ביניהם, וכל שאין בתערובת כזית כנ''ל א''כ אין בה כלל שם וחלק של איסור ולא מהני הטעם להשתיך אל חלק האיסור בתערובת והווה כמאן דליתא, ויש להרחיב הרבה בביאור צדדים אלו, ולהן יתבאר דעת הרמב'''ן בזה יותר.

וע''כ מקשה הרמב''ן היאך יהני הכא כשאין בזה אכילת כזית בתוכ''ד אכילת פרס, וא''כ סו''ס לא אכל כזית מצה ואיך יוצא בזה יד''ח וליכא טכע''ק בכה''ג.

וכתב הרמב''ן בישוב הקושיא ואשכחן בתלמודא א"י פירושא דמילתא ופירוקה. דקא מפרש טעמא דמתני' משום גרירה. וה"ג התם בפ"ק דחלה כמה דאת אמר תמן אין לך בא לידי חמץ ומצה אלא ה' המינים בלבד ודכוותה אין לך נגרר עם כולן אלא חיטין ושעורין בלבד. רבי אילא בשם ר"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן חיטין. מן האורז אין נגרר אלא עם החיטין בלבד שמעינן השתא דטעמא דמתני' משום דאע"ג דעיסת האורז לאו לחם הוא מיהו כי מערב לה בהדי דגן ואית ביה טעם דגן הדגן גוררו לעשו' הכל לחם להתחייב בחלה

וקסברי בני א"י דהאי דינא ליתא בכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון אלא בחיטין ובשעורין בלבד שגוררין מפני שדרך עיסה שנו ודרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר המינין עמהן. ועוד דקאמר טעמא כמה דתימא תמן אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא ה' מינים בלבד דהכי קים להו לרבנן והכי בדיק להו ודכוותה אין לך נגרר עם כולן לעשות עיסה ולבא לידי וחמץ אלא חיטין ושעורין בלבד. דקים להו לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי חמץ ומצה ולא שאר מינין.

ור' אילא בשם ר"ל סבר דאין לך גורר אלא החיטין את האורז אבל שעורין אין גוררין אורז ולא חיטין עצמן גוררין מין אחר. שלא שנינו אלא מן החיטין ומן האורז ואילו היה מין אחר נגרר או מין אחר גורר הוה תני לה במתניתין כדקתני האי. מדלא קתני אלא חיטין ואורז ש"מ שאין לך אחר גורר ונגרר.

ומבואר בדברי הרמב''ן דמבאר דעיקר הטעם הוא מצד גרירה כמבואר בירושלמי והינו דעצם הגרירה היא הסיבה המחיבת, ולפי''ז יהיה נראה דעיקר המחיב הוא סוג עיסה היכולה להביא לידי חימוץ[ואין הכונה שבעי בפועל שתבוא לידי חימוץ שהרי שנינו שגם לש במי פירות חיב אלא עיסה העשויה באופן שיכל להגיע לידי חימוץ לולי דרביע ע''ז המי פירות], וע''כ מהני טעמא דגרירה, ולהלן יתבאר בזה עוד.

ועוד מבואר ברמב''ן שביאר ב' טעמים מדוע לא מהני בעשורה ושאר מינים, וביאר או דאינו עשוי לבוא לידי חימוץ או דכל כה''ג אינו דרך עשית העיסה, וצל''ע בביאור ב' הנך טעמי שהרי בירושלמי מבואר להדיא הטעם שאינו בא לידי חימוץ ומהו שהוסיף הרמב''ן טעם נוסף ולכאוה צ''ע בזה.

ונראה ביאור הענין שהנה באמת מצינו ב' ביאורים בביאור הדין דה' מינים ואו דילפי' מצד גז''ש שאתי לידי חימוץ, או מקרא בנביא דגבולו של לחם, וכבר חקרנו לעיל אם יש ביניהם מחלוקת בגדר הדין, ויתכן דהרמב''ן ס''ל דבאמת הווה ב' טעמים שונים וגדרים שונים, וע''כ ביאר ב' הטעמים חדא להצד שבעי בא לידי חימוץ וביאר שאינו בא לידי חימוץ, וחדא לטעם דגבולו של לחם שהכל תליא במה שיש כאן ''שם לחם'' וא''כ תליא בדרך העיסה, ושוב מצאתי ע''ד כן בדברי ביאור הגר''א לירושלמי ב' ב' [במהדו' עוז והדר] שלהדיא מעמיד דדין הגרירה וביאורו תליא בב' הקראי עי''ש.

[אמנם צל''ע במה שהוכחנו במ''א מביאור השו''ט בגמ' בבא לידי שליש, דכל תשובת הגמ' הוא דרבנן קאי כהצד דאתי לידי חימוץ, ולקרא דגבולו של לחם א''כ עדין יהיה צ''ע בטעמיה דרבנן, ויתכן דגם לצד של גבולו של לחם אי''ז רק בתור סימן על המינים החיבים אלא הגדרה של ''עיסה'' המחויבת שהוא עיסת ה' מינים החשובים, וע''כ גם בזה אין מתאים הדין של שלשי ששיכא רק כשהתבואה היא המתחיבת, וצ''ע בזה,ומ''מ לפי''ז צ''ל דהירושלמי נקט לבאר רק לחד טעמא אך סו''ס עיקר כונתו לבטא מה שאינו חיוב בתבואה כתרו''מ אלא חיוב על המציאות של עיסה, וע''כ לא שיכא ביה ענין שליש, ומדין בא לידי חימוץ יוכח גם לדין גבולו של לחם שהגדר הוא מצד דין העיסה, ויל''ע בזה הרבה.]

ודיוקא דדייק רבא מהא מתני' בפ' כל הזבחים (שם) דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא לא בטיל קושטא הוא ועל הדין אורחא נמי אתמר אף על גב דחיטין גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו האיך גורר את אחרים אלא טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי לאצטרופי כדנפשיה כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מצטרף לכל עונשים שבתורה לחלה ומצה נמי דגורר את האורז לעשותו לחם. ע"כ דבריו.

והנה הרמב''ן בא לבאר כאן מדוע בעי גם לטעמא דטכע''ק הרי לכאורה סגי במה שאיכא גרירה,ומבואר ברמב''ן שדן דאם היה כאן רק הגרירה בלי שיהיה כאן כזית של דגן שאינו מתבטל א''כ לא יהני כלל דין הגרירה.

ובביאור הענין נראה דס''ל לרמב''ן דלעולם לא סגי במה שיש כאן עיסה דבכוחה לבוא לידי חימוץ, ולעולם בעי מין חיטה הבא לידי חימוץ, דחלק מחשיבות העיסה המתחיבת היא מה שהיא עיסת חיטים[ויש בזה ב' דרישות גם שיהיה חיטים וכו' וגם שיהיו באופן שיכול לבוא לידי חימוץ, ודרך משל דאם יצליח ליצור סוג חיטים שאין בהם הכוח של החימוץ גם העיסה הנעשית מהם אין לה חשיבות ואינה חיבת בחלה].

ודין הגרירה ענינו שעצם זה שיש כאן עיסה שיש בה חיטה וע''י הגרירה אנו דנים את שאר העיסה כנטפלת אליה ועומדת מכוחה, וזה בין אם נדון מצד גרירה של כוח חימוץ שע''י שהחיטה נותנת באורז וכו' כוח חימוץ א''כ זה מגדיר שעיקר העיסה הוא החיטה, וכן ע''י טעם הגרירה שהוא מצד דרך העיסה י''ל דכיון שסו''ס האורז וכו' מה שיש כאן שם לחם הוא בעיקר מצד מה שמעורב בחיטה, א''כ עיקר החשיבות של העיסה הוא מצד החיטה, וגם כל כה''ג מהני ליב דאע''פ שבעי מין חיטה מ''מ סגי שיהיה העיסה נקראת על שם החיטה והחיטה תהיה עיקר בעיסה, ודו''ק.

ומה שבעי טכע''ק הביאור הוא דבלי טכע''ק הרי לא יהיה שום משמעות לחיטה שהרי היתא מתבטלת האורז וע''י שיש טכע''ק א''כ עדין יש יחס לחיטה בעיסה ומהני לחיב מצד מה שיש כאן עיסה שעקירה נעמד עם החיטה שבה.

ולכן בעי עכ''פ שיהיה בה כזית בכדי אכילת פרס דאל''כ גם החיטה מתבטלת, ומוכח דהרמב''ן ס''ל כהצד השני שכתבנו דסגי במה שיש אפשרות כזו[שהרי כאן באים לדון מצד שיהיה כאן שיעור חיוב חלה של ה' רבעים, ומה יהני כאן הכזית שיאכל אם הביאור הוא כהצד הא דלעיל דכל הענין רק שלא מתבטל הכזית, אך כאן ע''י שיש כזית דנים שיש כאן משמעות בכל העיסה של חיטים, וא''כ מבואר בהדיא כהצד הב' דלעיל בביאור עיקר גדר דין כזית בתערובת בכדי אכילת פרס.

ויש להוסיף עוד דמבואר ברמב''ן ממה שדן דלולי טכע''ק היה הכזית חיטה מתבטל דדיני ביטול ברוב אינם רק כללים באיסור והיתר, שהרי כאן איננו דנים עדין על האיסור וההיתר אלא אם יש כאן שם עיסה הראויה להתחיב, ואפ''ה שיכא בזה ביטול ברוב, ומבואר כהיסוד הידוע שדין ביטול ברוב ענינו קביעת היחס לכל התערובת, ודו''ק, ואכמ''ל.

ואמנם הרא''ש עצמו פליג על הרמב''ן וז''ל ''ועוד האריך ודברים שאין בהם צורך הם. ולא ידענא מאי קשה ליה למה יוצא בו כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס. חיטי איתא בטעם וממש. דטעם כעיקר בשאין מינו דאורייתא וכיון שנתנו החיטין טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חיטה וקרינן טעמו וממשו חיטה וכן מוכח בזבחים פרק התערובות דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלו פטור וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובה בפסח. ואף ע"ג דרובא אורז אלמא מין בשאינו מינו בטעמא וכיון שנתן בה טעם נקרא על שמו ויוצא בה ידי חובה וחשיב כטעם וממש חטה. ותדע דהא ר' יוחנן הוא דאמר ע"ז דף סו.) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ואיהו גופא הוא דסבירא ליה כר"ע בפרק אלו עוברין ובנזיר טעם כעיקר דאורייתא. אלא ודאי הטעם עושה אותו כממש.''

והינו דהרא''ש חולק על כלל דברי הרמב''ן וס''ל דטכע''ק מהני להחשיבו ממש כדבר של הטעם ודנים בזה דין חיטה ע''י הטכע''ק, ואמנם לפי''ז [שדין הטכע''ק הוא סיבה גמורה לתת בזה דין הנותן טעם] א''כ קשה האי דינא דבעי כזית כדי אכילת פרס וע''ז עונה הרא''ש ''וההוא דטעמא ולא ממשו אין לוקין עליו רבינו תם דאיירי במין ומינו. והר"ר חיים ז"ל טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס ובהכי מיירי הכא כשיש כזית חטין כדי אכילת פרס דאורז ואז נהפך כולו חטים ויוצא בה ידי חובה בכזית.''

והינו דלר''ת אירי דיקא במין ומינו שאז אין דין טכע''ק[וצ''ל דכל כה''ג אז ההגדרה שרק מהני שלא יהיה ביטול ומהני ע''י אכילת הכזית, ויל''ע],ומה שמביא מהר''ח נראה המכוון דבאמת בעי רק האפשרות של כזית וכמה שביארנו ורק אם ליכא אז ליכא כלל טכע''ק דבעי שלא יתבטל כזית [ובחלק זה הוא כמה שביארנו ברמב''ן בגדר הדין דכזית, רק מ''מ ס''ל לרא''ש דטעם כעקר לבד סגי בשביל שיהיה הדין חיוב דחלה והרמב''ן לא סגי ליה בטכע''ק בשביל זה אלא הוצרך למה שביארנו דיהיה כאן שם עיסה שעיקרה חיטים, ודו''ק דאף דטעם כעיקר לדעת הרמב''ן הינו רק לאיסור אך אינו נותן לזה הגדרה של חיטה].

ואמנם הרא''ש מקשה ע''ע דא''כ מדוע בעי לטעמיה דגרירה ''והירושלמי שפי' הטעם משום גרירא משום דהוה קשה ליה נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולן חטין מכל מקום כיון דרובה אורז אין בא לידי חמוץ והיאך יוצא בה משום מצה. ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבא לידי חמוץ''

ויש לבאר דברי הרא''ש דבאמת סגי בטכע''ק ליתן בזה דין חיטה, רק מ''מ הווה כחיטה שאינה מחמיצה שאין בה החשיבות לחיב ולכן בעי שיתן בה כוח החימוץ.

ונראה לדקדק ממה שהרא''ש מבאר הכל מצד החימוץ, דנראה דס''ל דגם לטעמיה דגבולו של לחם הוא תלוי בחימוץ ממה שלא הוסיף ביאור לצד דגבולו של לחם במה דבעי גרירה וכמה שהוסיף הרמב''ן, וע''כ נראה דלדעת הרא''ש יוצא דלא כמה שדקדקנו ברמב''ן והבאנו מהגר''א דיש נ''מ בין הקראי אלא גם בקרא דגבולו של לחם הגדר הוא מצד מה שהם מינים מחשובים הבאים לידי חימוץ, וצ''ע בזה.

ויל''ע עוד במחלוקת בירושלמי בדין שאר מינים ובביאורה לפי הרמב''ן והרא''ש ובדין רוב חיטה וכו' ויתבאר להלן בעז''ה.



נתבאר לעיל דברי הרמב''ן והרא''ש בגדרי הגרירה דלרא''ש מבואר הענין דטעם כעיקר הוא המשוי לכל התערובת דין חיטה, וטכע''ק מהני לזה לדונו כהעיקר ממש, רק מ''מ בעי שיהיה כוח חימוץ בעיסה וע''כ בעיא לדין גרירה, ונתבאר לפי''ז דלדעת הרא''ש כוח החימוץ הוא חלק מהדרישה של המין המחיב והינו שרק בחיטה שיש בה הכוח חימוץ יש לחיב עיסתה בחלה.

ובדעת הרמב''ן נתברר דעיקר המחיב הוא דעצם המציאות של עיסה שיש בה חיטה היא המחיב, ולא בעי חיטה בכל השיעור חיוב אלא סגי שיהיה כאן ''עיסה שעיקרה חיטה'' ובזה בעי טכע''ק דבלי הטכע''ק הרי יהיה כאן ביטול על חשיבות החיטה ולא נוכל לדון לחיב ע''פ זה, וע''כ עיקר המחיב הוא מה שיש כאן עיסה שעיקרה חיטה, ומה שמשווי לזה שיוגדר שעיקר העיסה היא החיטה בזה בעי דין הגרירה הינוח כיון שכל העיסה מחמצת מחמת החיטה א''כ עיקר העיסה וחשיבותה הוא החיטה וע''כ מהני לחיב.

ובאמת יל''ד לפי''ז דלרמב''ן באמת לא בעי חיטה עם כוח חימוץ כלל, ועיקר הדין הוא בתור סימן על המינים החיבים רק שע''י הגרירה מהני שיהיה כאן עיקר החשיבות של החיטה, ועכ''פ אין הכרח ברמב''ן דס''ל דבעי כוח חימוץ ממש בחיטה.

והנה מצינו בדברי הירושלמי שנחלקו האמוראים בעיקר דינא דעושה עיסה מן החיטים ומן האורז וז''ל הירושלמי בריש חלה ''וכמא דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד. ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד. רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד.''

ומבואר דנחלקו האם הגרירה היא בחיטין ושעורים ולכל המינים, ולדעת ר' הילא דיקא בחיטים ואורז[ועי' במפרשי הירושלמי דזה ב' חידושים חדא דרק החיטה מגרר ולא השעורה ועוד דרק באורז היא מגררת ולא בשאר מינים], ויל''ע בעיקר הענין מדוע יהיה הגרירה רק במינים מסוימים.

והבאנו בזה לעיל לשון הרמב''ן שכתב ''וקסברי בני א"י דהאי דינא ליתא בכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון אלא בחיטין ובשעורין בלבד שגוררין מפני שדרך עיסה שנו ודרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר המינין עמהן. ועוד דקאמר טעמא כמה דתימא תמן אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא ה' מינים בלבד דהכי קים להו לרבנן והכי בדיק להו ודכוותה אין לך נגרר עם כולן לעשות עיסה ולבא לידי וחמץ אלא חיטין ושעורין בלבד. דקים להו לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי חמץ ומצה ולא שאר מינין. ור' אילא בשם ר"ל סבר דאין לך גורר אלא החיטין את האורז אבל שעורין אין גוררין אורז ולא חיטין עצמן גוררין מין אחר. שלא שנינו אלא מן החיטין ומן האורז ואילו היה מין אחר נגרר או מין אחר גורר הוה תני לה במתניתין כדקתני האי. מדלא קתני אלא חיטין ואורז ש"מ שאין לך אחר גורר ונגרר''.

ומבואר בדברי הרמב''ן דיש ב' סיבות לומר שיהני רק בחיטה ושעורה, חדא מצד המציאות דגרירה לחימוץ שאפשר שאינה קימת בשאר המינים, ועוד שאי''ז דרך העיסה.

ולפי''ז צ''ל דר' הילא ס''ל או מצד המציאות דרק בחיטה ואורז הוא מחמית או שדרך עיסה מוגדר רק בחיטים ואורז, ויל''ע בעיקר הסברא דאינו דרך עיסה, ונראה הביאור דכל דבר שאין הדרך לערבו אין בו צירוף כיון דאי''ז שם עיסה אחת אלא ב' דברים המעורבים וכל כה''ג א''א לחיבם בתור שם אחד של עיסה ולעולם לא נדון כאן שיעור חיוב בכה''ג.

והנה בהמשך דברי הירושלמי איתא '' רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא עירב ארבעת קבין בפני עצמן וחימצן. וארבעת קבין בפני עצמן ועירבן הרי בשעת חיובן לבא לידי מצה וחמץ. [אמר ליה ר' זעירא הרי מינן קרוי לחם ''

ונבאר הענין ע''פ ביאור וגירסת הגר''א שם, דר' ירמיה נסתפק בעירב ד' קבין של חיטה וד' קבין של אורז אך לאחר שנעשו עיסה שכל כה''ג אינם משפיעים חימוץ בכלל העיסה, ומ''מ מסתפק בזה ר' ירמיה דאולי מהני כיון שאם היה מערבם קודם היה מביא האורז לידי חימוץ, ור' זעירה הכריע לו דמהני דסו''ס קרוי לחם. [ועי' היטב בפנ''מ וברש''ס שם שביארו הגירסא והמהלך באופ''א לגמרי ואנו נבאר הדברים ע''פ גיסרת וביאור הגר''א שם]

והנה צל''ע מה בכלל הצד שיהני הרי סו''ס אינו בא לידי חימוץ, ולדעת הרא''ש דלעולם בעי שיהיה כוח חימוץ בדבר המתחיב וע''כ בעיא גרירה א''כ אינו מובן כ''כ דיהני כיון שאם עירבן אח''כ הרי בפועל אינו מביאם לידי חימוץ ולא חל בהם הכוח חימוץ, ולדעת הרמב''ן דנתבאר דהענין במה שע''י הגרירה מוגדר העסיה כעיקרה בחיטה א''כ יל''ד דמציאות עיסה דהיה בכוחה לגרור אם היו מערבין קודם כבר נותן חשיבות לחטה ע''פ האורז, ויל''ע.

והנה הירושלמי ממשיך בסיכום השיטות ונבאר הדברים ע''פ הגר''א ''אתייא דרבי יונה כרבי ירמיה. כמה דרבי ירמיה אמר עד שיהא קרוי לחם. כך רבי יונה אמר עד שיהא קרוי לחם.''והינו דר' ירמיה שנסתפק והיה לו צד שלא יהני בכה''ג ס''ל דהילפותא היא מפסח בדבר הבא לידי חימוץ. ''דרבי יוסי כרבי זעירה כמה דרבי זעירה אמר מינו קרוי לחם כן רבי יוסי אמר מינו קרוי לחם''. הינו שמצד מה שהכריע שיהני ס''ל כר' יוסי דהלימוד הוא מלחם ועריסותיכם וע''כ ודאי יהני דסו''ס הוא נכלל בהאי שם לחם כיון שמעורב. אתיא דרבי יוסי כרבי הילא אף על גב דו פליג עלוי ומבאר הגר''א דר' יוסי דיליף מלחם ר' הילא קאי בשיטתו ולשון הגר''א בביאור הענין ''פי' ר' יוסי דסבר דאתיא מלחם ומעריסותיכם שאינן חייבים בחלה אלא אותן הדברים שנקראין לחם יותר. ואין זה אלא ה' המינים אליבי' ניחא הדא דר' הילא דאמר שאינו גורר אלא חיטין ואינו גורר אלא את האורז דאיכא למימר דחיטין עם האורז נמי קרוי לחם אבל לא עם שאר מינים. אבל אי סבר כר' יונה דילפינין לחם לחם מפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. א"כ מאי איריא אורז אפי' שאר כל המינים נמי כשהן עם החיטין ראוין לבוא לידי מצה וחמץ'' ואמנם ר' יוסי עצמו סו''ס פליג [וצ''ל דס''ל דגם בשאר מינים הוא דרך לחם רק דמ''מ להצד דיליף דבר הבא לידי חימוץ א''כ אין סברא כלל שלא יהני.

ומבואר מדברי הגר''א דס''ל דהדרשה בילפותות אינו רק מחלוקת מהיכא לדרוש ולכו''ע הוא אותו הגדר וכמה שדנו בזה בד' הראשונים, אלא המחלוקת היא בעיקר הגדר וע''כ נחלקו בזה לענין שאר ינים דאם העיקר תליא בחימוץ א''כ סו''ס יש בזה חימוץ, ואם העיקר במה שקרוי לחם א''כ העיקר תליא במה שיהיה הדרך בכך ועי''כ יהיה בזה שם לחם.

והנה לדברי הגר''א מבואר הצד דתליא בשם לחם דאין כלל דרישה של החמצה רק מ''מ העיקר תליא שאם כן הוא הדרך יש בזה לחם, ונראה דגם לדעת הגר''א יל''פ דהירושלמי ג''כ בעי לטעם כעיקר שבלי זה הרי יתבטל החיטה וא''כ אין כאן שם עיסה עם חיטה, רק מ''מ הגר''א לא הצריך דיהיה עיסה שעיקרה חיטה ע''י הגריריה כדברי הרמב''ן, וצ''ל דס''ל דבל עיסה עיקרה הוא החיטה כל שלא נתבטלה אף שאינה מחמיצה ואינו תלוי בזה.

ואמנם יל''ע בדעת מ''ד דתליא בחימוץ א''כ לכארה הינו כדעת הרא''ש דבעי ממש כוח חימוץ בחיטה, וכל מין הבא ויש בכוחו לבוא לידי חימוץ כבר יש לחיבו [או כהבבלי ומצד טכע''ק, אך משמע בהגר''א דסגי בעצם מה שהאורז יכול לבוא לידי חימוץ דכל מצב בדגן שיכול לבוא לידי חימוץ כבר מחיבו], אך א''כ אכתי צ''ע מה היה ספיקא דר' ירמיה הרי סו''ס ליכא בזה כוח חימוץ בפועל.

ונראה דלדעת הגר''א בדעת מ''ד דתליא בחימוץ יל''פ ג''כ ע''ד הרמב''ן דעיסה דעיקרה חיטה חיבת, וחשיב כעיקרה חיטה מחמת שעל ידי החיטה מחמיץ כל העיסה, רק דמ''מ דיקא לצד שתליא בחימות יל''ד כך, וביאור הענין מצד דאם התורה תלתה החיוב בחמץ ומצה הינו שהתורה מיחסת חשיבות לענין של החימוץ דזהו המין החשוב והמחויב מצד מה דהוא מחמיץ, וא''כ יל''ד דלעולם לא סגי במה שהאורז יחמיץ דסו''ס אינו מין המחמיץ, רק מ''מ יל''ד דיהיה בעיסה שם עיקרה חיטה כיון שע''י החימוץ שעושה בכח העיסה הוא החשיבות שבעיסה, כיון שהתורה נתנה יחס חשיבות לענין החימוץ בחיוב חלה, משא''כ לצד דילפינן מה חשיב בכלל לחם לא יהני אלא רק בדבר שכך היא דרכו ועי''ז חשיב שיש כאן שם לחם בחיטה וכנ''ל, וביאור הספק בר' ירמיה יהיה כמש''כ בביאור דעת הרמב''ן בזה לעיל ועי''ש.

ועלה בדידנו דלעת הגר''א עיקר טעמא דגרירה שנוי במחלו' הילפותות דאם תלוי בענין חימוץ א''כ גדר הגרירה יהיה כדברי הרמב''ן וכמשנ''ת[שעיסה שעיקרה חיטה חיבת], ולמ''ד דהעיקר תליא בשם לחם וכדיליף מקרא א''כ כל שדרכו של עשית העיסה היא ביחד יהני לחיבם[ובלא שיכות לענין החימוץ כלל].

ועוד נתבאר דלדעת הגר''א ביאור המחלוקת האם מהני בכל המינים עם השעורה והחיטה או רק בחיטה ואורז הוא ג''כ מצד הילפותות[רק דלילפותא ד''מלחם'' עדין יש מקום שיהני גם בשאר מינים וכר' יוסי עצמו], ולעיל נתבאר בזה באופ''א בדברי הרמב''ן ועי''ש.

והנה בהמשך הירושלמי בפ''ג ה''ה מבואר עוד בעיקר ענין הגרירה ובראשונה מבואר שם שיטת רשב''ג שלעולם בעיא שיהיה בה דגן כשיעור [ה' רבעים הקב] ורק אז יהני עירוב האורז אף ביש בה הרבה אורז, ונראה ביאור שיטת רשב''ג דס''ל דהנה כ''מ שנתבאר ברמב''ן שיהני עיסה שעיקרה חיטה וכו' י''ל דס''ל לרשב''ג דיהני שפיר דיהיה כאן חיוב בכל העיסה רק מ''מ יעורא דה' רבעים לעולם הוא שיעור בחיטה עצמה ולא רק בעיסה המתחיבת, והינו דאינו רק שיעור בעיסה אלא שיעור חיובי בה' מינים כדי שיהיה חיוב, ולדעת הרא''ש באמת יל''ע בסברת רשב''ג דהרי לכאורה ע''י הטכע''ק הווה כחיטה ממש וכמבואר ברא''ש .

עוד מבואר בירושלמי שם אמר רבי הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דתמן אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן. רב הונא אמר טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן. מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינין עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן. פתר לה במינים אחרים. והנה עי' במפרשים שם שנחלקו האם קאי רק לרשב''ג או דהמחלוקת היא בדעת רבנן דמהני גרירה האם מ''מ בעיא רוב דגן, ואנו נלך כשיטת הגר''א והפני משה שם דקאי אליבא דרבנן, ומבור בזה מחלוקת האם מלבד ענין טעם דגן בעיא גם רוב דגן, ומ''מ רוב דגן מהני גם בשאר מינים[מלבד חיטה ואורז] לכו''ע.

ויל''ע בביאור הדרישה של רוב דגן, ונראה דס''ל למאן דבעי רוב דגן דלא סגי להגדיר עיסה שעיקרה חיטה אלא כאשר יש בה רוב חיטה.

ונראה דדמיא לדין רובו ככולו, כנודע שענין רובו ככולו הוא ההגדרה בחפצא, וע''כ רוב כזית לא מהני כי כזית הוא דין במעשה האכילה של הגברא משא''כ ברוב רביעית שהוא שיעור בכוס ובדבר הנשתה ומהני בזה רוב כוס להגדיר שהיה כאן שתיה של חפצא של כוס, והינו דרורב ככולו מהני להגדיר בדבר של חשיבות להגדיר שיש לכל כאן חשיבות של שתיה של כוס ע''י שתית רוב הרביעית, וה''ה הכא דבעיא שיעור חשיבות של עיסה של חיטה לחיבה בחלה ומהני בזה ע''י רוב, ולמ''ד דלעולם לא בעיא כרוב הוא ככל הדיאורים שנתבארו לעיל בגדרי גרירה וכמבואר בהדיא בראשונים שנקטו להלכה דלא בעי רוב דגן וכמבואר בל' הרמב''ן והרא''ש, רק מ''מ בשאר מינים מ''מ יהני כדין הרוב הנ''ל.

אמנם מצד ביטול ברוב יל''ד אם שיכא שהרי הווה לחיב ולא לפטור, והוא נידון גדול אם שיכא דין ביטול גם ליצור חיובים ולא רק להתיר האיסורים והחיובים, ואכמ''ל.

ושוב מצאתי שבדברי הגר''ח בהל' חו''מ מבואר בהדיא דלמ''ד דבעי רוב דגן אינו מדין גרירה כלל אלא מדין רוב עי''ש.

ואמנם צ''ע המבואר בל' הירושלמי שבעיא גם טעם דגן, ולכאורה אם יש כאן רובו ככולו א''כ מדוע בעיא גם לדין טעם דגן בזה לכאורה סגי ברוב הדגן וצ''ע בזה.

ויתכן דבאמת לעולם ליכא כלל דין רובו ככולו, כיון דדין השיעור אינו רק שיעור חשיבות אלא שיעור מוחלט בעיסה, רק דע''ד הסברא שנת' ברמב''ן דבעיא עיסה שעיקרה חיטה וא''כ י''ל דרק באופן שרובה חיטה א''כ מגודר שרובה חיטה [ול''ס בגרירה לבד כדי להגדיר זאת], ולמ''ד דסגי בכזית י''ל דסגי בגרירה כדי להגדיר העיסה כעיקרה חיטה ומ''מ בשאר מיני מהני אף בלי הגרירה ע''י שיש כאן חשיבות של עיסה שעיקרה מה' מינים כיון שהוא הרוב.

ואמנם לדעת הרא''ש דע''י טכע''ק כבר יש לו דין חיטה וגרירה בעיא כדי שיהיה כוח חימוץ וכמשנ''ת א''כ יל''ע בדרישה של רוב דגן ואולי רק כה''ג הוא מחמיץ את האורז, וצ''ע ועכ''פ עי' בדברי הגר''ח הנ''ל שם מצדד להדיא דדין רוב דגן אינו מצד גרירה וא''כ צ''ע כנ''ל מדוע בעי טעם דגן ג''כ, וצ''ע רב כעת.

עוד אדבר בעיקר ענינא דגרירה דבדברי הגר''ח מבואר בזה שיטה חדשה בעיקרי הדברים, דהנה ברמב''ם בפ''ו מחו''מ ה''ה כתב בזה''ל ''העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו'' עכ"ל, ובהשגות הראב''ד כתב וז"ל ''נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו'' עכ"ל.

ובפ"ו מהל' בכורים הי"א כתב הר''מ וז"ל ''המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה'' עכ"ל, ובהשגות שם כתב וז"ל ''א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותי' מיהו לא בעינן רוב דגן'' עכ"ל הראב''ד.

והנה שיטת הראב''ד נראה דס''ל דמה דמצרכינן כזית ומה דרשב''ג מצריך כשיעור הוא שיטה אחת, וכנראה ס''ל דעיקר דין טכע''ק הוא רק למימרא שלא יהיה ביטול על הדגן, וא''כ סו''ס בעי כזית ויאכלנו והינו שרק יהני אם יאכל כזית החיטה בתוך המצה, וכן בעיסה לחלה מהני רק ביש בה שיעור וכנרה הבין שהכל יסוד אחד שאין כאן ביטול, אך סו''ס בעיא שיעור חיוב[וגם בעיא שיאכלנו ודלא כמשנ''ת ברמב''ן ןהרא''ש דאף אם יש דרישה של כזית מ''מ לא בעי שיאכלנו בפועל ממש].

והנה דעת הרמב''ם שלא הזכיר דבעיא כזית צ''ע שהרי שיטת הר''מ עצמו בפ"א מה' חמץ ומצה דאין לוקין על תערובות חמץ אא"כ יש בהחמץ שבתערובות כזית בכא"פ, וא''כ מבואר דג''כ ס''ל דבעיא כזית ול''ס בטכע''ק לבד ומדוע לא הזכיר זאת גם בגדרי מצה.

וביאר בזה באריכות בחידושי הגר''ח בהקדם הקושיא בישוב טעם הבבלי דטכע''ק עם טעם הירושלמי דגרירה וביאר בזה הגר''ח וז''ל ''ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהא דבעינן במצה וחלה דוקא שיהא מחמשת המינים הבאין לידי חימוץ, וכמבואר הך טעמא בפסחים דל"ה ובמנחות ד"ע, הרי אין זה דין מינים לחוד דבעינן דוקא מאותן המינים ולא ממין אחר, כי אם דנכלל בזה גם הך דינא דכל שהוא מחמשת המינין אית בי' דין לחם ושם לחם בהחפצא, וכל שאינו מחמשת המינים אין בהחפצא דין ושם לחם האמור בחלה ומצה.

ולפ"ז נראה דלהכי הוא דצריכינן לשני הטעמים, דנראה דהגזה"כ דטעם כעיקר נהי דדיני' הוא דחשוב כעיקר לכל מילי, ומועיל גם לזה שהוא בדיני' שהוא מחמשת המינים וממין הבא לידי חימוץ ושיוצאין בו י"ח מצה ושהוא ממין הטובל לחלה, אבל כ"ז הוא רק בעיקר דיני', אבל בזה דחשוב לחם בזה לא מצאנו מאין למילפי' שיועיל הדין של טעם כעיקר בחלות שם לחם, דהוא זה דין בפ"ע התלוי רק בעיקרו ולא בטעמו, ואע"ג דדין חמשת המינים ודין לחם, תרווייהו חד דינא הויין, דכל שהוא מחמשת המינים ממילא אית בי' דין לחם, אבל מ"מ שני שמות הם, ודין לחם הוא חלות שם בפ"ע, וכל שהוא בתערובות מין אחר דאתינן עלי' מגזה"כ דטעם כעיקר לא חייל בו שם לחם, כיון דהגזה"כ של טכע"ק אינו מועיל לזה השם, אשר לזה הוא דבאה ההלכה דגרירה, דהויא דין מסויים בדין לחם, שהאורז נגרר אחר החטים לדין לחם, וממילא חל בהטכע"ק שבו דין לחם.

ונמצא דתרווייהו צריכן, יסוד הדין שהוא מחמשת המינים ע"י הגזה"כ של טעם כעיקר, וההלכה דגרירה למיחל עלי' שם לחם דצריכינן בחלה ומצה''

והנראה בביאור דברי הגר''ח דלעולם עיקר הדין הוא לחיב הה' מינים רק מ''מ יש בהם גם דרישה לחיבם רק במצב שעומדים ב''שם לחם'', ודין טכע''ק מהני שלא יהיה ביטול על החיטה ומהני שיהיה כאן מין החיטה המחויב אך מ''מ בלא גרירה לא יהני שיהיה כאן שם לחם, וכנראה ס''ל בגדר גרירה שענינו לקבוע שעיקר העיסה הוא החיטה וע''כ יש כאן עיסה חשובה שיש בה לחם כיון דעיקר הוא החיטה[וצ''ל דס''ל כמה שכתבנו ברמב''ן דאין דרישה של כוח חימוץ ממש והווה סימן על המינים ודלא כמש''כ בדברי הרא''ש].

והוסיף הגר''ח שם דהנה מבואר בירושלמי דר' יוחנן הוא דבעי רוב דגן והרי שיטתו בש''ס בכ''מ דאמרינן טכע''ק, וע''כ בהכרח דל''ס בטכע''ק ובעיא גם גרירה[ועי''ש שם שמבאר דמא דבעי רוב דגן ליתא ליה דינא דגרירה ומהני מצד רוב הדגן].

ובזה מבאר הגר''ח דזה ודאי דהצריך הרמב''ם דיהיה כזית וכשיטתו בדין טכע''ק רק דהר''מ לא אירי מצד דין טכע''ק וע''ז סמך עמש''כ במקו''א דבעי כזית, רק דהר''מ קאי רק מצד ענין השם לחם וע''ז כתב דמהני ע''י גרירה.

וע''ע בדברי הגר''ח דדן דאפשר דחכמים כ''מ דפליגי על רשב''ג הוא רק לדין שיעור אך לדין כזית במצה ג''כ יסכימו דבעי כזית, דרק בענין דין שיעור לחלה י''ל דיהני גרירה לשיעור אך במצה שבעי שיאכל מצה א''כ אפשר דלא יהני בזה גרירה, ועי''ש עוד.[ובאמת כן מוכח בהדיא ברמב''ן דאף דבעי כזית מ''מ בחלה ג''כ סגי בכזית].