מקום ד' וקלוטה כמי שהונחה
הצעת הסוגיא
שבת דף ד. פשט העני את ידו, ומק' בגמ' אמאי חייב והרי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא, אמר רבה הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' וכו',והא דבעי מקום ד' פליגי ר"ת ור"י, דר"ת ס"ל דטעמא דאין רגילות להניח חפצים בפחות מד', ור"י ס"ל דכתיב אל יצא איש ממקומו, ודרשינן אל יוציא ממקומו שצריך עקירה ממקום, ושיעור מקום הוא ד'.
הא דבעי מקום ד' משום שאינו מונח
ודעת ר"ת יל"ע אי הוי חיסרון במעשה הנחה, שאינו מעשה חשוב דאין דרך להניח פחות מד', אלא דקשה דא"כ אמאי בעקירה בעי מקום ד', ואי נימא שאין דרך לעקור בפחות ממקום ד' הוא תימה דהא וודאי דרך לעקור חפץ המונח במקום פחות מד', ואפשר דכיון דאין רגילות להניח גם אין דרך להניח, וצ"ע, ויותר נראה הביאור כדביאר הרמב"ם בפיה"מ בעיקר השלישי, שחפץ במקום פחות מד' אין דרכו להתקיים, והביאור שע"כ חסר במונחות של החפץ, וע"כ גם לא הוי עקירה אם לא היה מונח.והנה הך רגילות ודאי אינו דבר מציאותי, דהא מונח בקצה של מקום ד' חשיב מונח במקום ד', אלא מקום ד' הוא המקום הראוי להנחת חפצים עליו.
ור"י חידש שא"צ רק הוצאה מרשות לרשות אלא בעי עקירה והנחה במקום ברשות, וע"כ בעי מקום ד'.
תמיהות בהא דבעי מקום ד'
ומה דבעי מקום ד', הוא לא בכל מקום, דא"ר חיסדא נעץ קנה ברה"י וזרק ונח ע"ג אפי' גבוה ק' אמה חייב, ואף שאינו מקום ד', וכה"ק תוס', ותי' דברה"י א"צ מקום ד' דביתא כמאן דמליא, ובר"ן איתא דכל מה דבעי מקום ד' הוא דווקא ברה"ר או ברה"י אצל אדם, ולכאו' הוא תמוה אי ענינו של מקום ד' הוא משום שאין רגילות להניח עליו חפצים לא הוי מעשה הנחה חשוב, או משום דבעי הנחה במקום ומקום הוא ד', מה החילוק בין רה"ר לרה"י, וברה"י מה החילוק בין אדם לאחר.ועוד מצינו דגם בפי כלב ובפי כבשן הוי הנחה אע"פ שליכא ד', דמחשבתו משוויא לה מקום, וכן במשתין ורק חייב אף שאין שם עקירה ממקום ד' משום דמחשבתו משוויא לה מקום, ואי נימא דבעינן מקום ד' בגלל שאין הדרך להניח שם חפצים, איך מחשבתו משוויא ליה מקום הא עדין אין הדרך להניח שם חפצים.
והראשונים הק' אמאי הכא ביד לא אמרינן שמחשבתו משוויא לה מקום, ותוס' תי' דהיכא שאפשר באופן אחר לא אמרינן מחשבתו משוויא לה מקום, ורק היכא שרק בצורה הזו ניחא ליה אמרינן שמחשבתו משוויא לה מקום, והרמב"ן תי' דרק אי עשה מלאכה אחרת מיגו דאהני הנחתו להך מלאכה אהני להחשיבו למקום ד', והבעה"מ כתב שלא אמרינן מחשבתו משוויא לה מקום רק בהנחה ולא בעקירה, ואחר כל חילוקים אלו נשאר התימה מאי שנא אי בצורה זו אפשר לעשות, ואיך מהני מה שעושה מלאכה אחרת, ומאי שנא בין עקירה להנחה, אי בעי מקום.
מקום ד' הוא משום חשיבות המלאכה
ונראה לישב דאי נימא שהוא שהחיסרון הוא בחשיבות המלאכה דלא הוי הוצאה חשובה כשמוציא חפץ שלא היה מונח מספיק, או שאינו מונח באופן טוב ברשות א"ש היטב, דאז אי אין לו דרך אחרת לעשות המלאכה וא"כ זוהי הוצאתו או הנחתו החשובה, או אי ההוצאה עושה דבר חשוב אחר א"כ הוי הוצאה או הנחה חשובה גם כלפי מלאכת ההוצאה וההנחה.ולפי"ז אפש"ל גם דווקא ברה"ר בעי מקום ד' שברה"י דכל מקום שמשמש את האדם הוא מקום חשוב[1], אבל ברה"ר שאינו עומד לשימוש רק מקום ד' הוי מקום חשוב, ולפי"ז א"ש מה דבאדם אפי' ברה"י בעי מקום ד' משום שאדם אינו מקום שימוש, וא"כ כדי שיחשב מקום חשוב בעי ד', ואפשר שלמסקנת הגמ' שידו של אדם חשובה לו כד' הינו הכוונה שאדם כן מתיחס לידו כמקום שימוש, וא"כ הוא מקום חשוב אפי' בלא ד', ואפי' אי עומד האדם ברה"ר.
קלוטה כמי שהונחה – בארץ או באוויר
ובגמ' תי' דמתני' אליבא דר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה, ויל"ד מה א"ש בזה, דיש לחקור אי קלוטה כמי שהונחה בארץ וא"כ יש מקום ד', או קלוטה כמי שהונחה באוויר ואין מקום ד' וע"כ דס"ל דא"צ מקום ד', ופליג על הדרשא דאל יצא איש ממקומו.והנה אי נימא דבקלוטה איכא מקום ד', א"כ התי' על הקו' דבידו אין מקום ד' הוא, דאע"פ שאין מקום ד' מ"מ יש קלוטה והרי היא כמי שהונחה וע"כ איכא מקום ד', אמנם בתוס' איתא שביד ליכא קלוטה, והוכיח כן ממשנתינו דבבעה"ב שנתן לתוך ידו של עני לא הוי עקירה וע"כ משום דלא אמרינן קלוטה ביד, ואמנם אי משום הא אפשר ליישב, דאפשר דטעמא שלא אמרינן התם קלוטה הוא משום דידו אגודה למקום אחר, אולם הגמ' הק' מנטל מיד בעה"ב דליכא מקום ד' וע"ז איכא קלוטה דגופו וידו באותו רשות וע"כ איכא מקום ד', וכן איתא בחזו"א בשם אביו, ורעק"א דייק מתוס' דף צ"ב דאמרינן קלוטה גם כשידו ברשות אחרת, אלא דגם בכה"ג איכא חיסרון של אגד יד וע"כ פטור, אבל מקום ד' איכא משום הקלוטה.
והנה אי נימא דהחיסרון של מקום ד' הוא מפני שאין רגילות להניח חפצים, הא וודאי באוויר אין רגילות להניח חפצים, וע"כ דכמשנ"ת דאי אין רגילות אינה הנחה חשובה, אולם אי הוא כמי שהונחה ויש לו חשיבות של מונח בארץ א"כ איכא מקום ד'.
והגמ' דוחה דלמא עקירה הוא דלא בעי הנחה בעי, והנה אי נימא דבקלוטה איכא מקום ד' מה קו' הגמ', וע"כ הקו' דהנחה הוא דלא בעיא בפועל מקום ד' אולם הנחה בעיא מקום ד' בפועל, אמנם זה צ"ב דאי מקום ד' הוא ענין של חשיבות כדנתבאר א"כ מה חסר במה שרק מוגדר מקום ד', ומה החילוק בין הנחה לעקירה, אמנם אי נימא דמאן דס"ל קלוטה ס"ל דלא בעי מקום ד', א"ש הקו' דדלמא רק בהנחה א"צ מקום ד' אולם בעקירה בעי מקום ד'.
ורש"י כתב דהטעם לחלק בין עקירה להנחה הוא לא מסברא אלא מהכרח, שר"ע לא מחייב ב' אלא אלא אחד וע"כ שמחלק בין עקירה להנחה, וא"כ דלמא הוא מטעמא דבעקירה מצריך מקום ד', ובתוס' כתב דהכרח לחלק בין עקירה והנה משום דא"א דלא בעינן מקום ד', דהא בפסוק איתא אל יצא איש ממקומו, וא"כ אף אי מצינו שיש מ"ד שקכש"ה וא"צ מקום ד', ע"כ רק בהנחה ס"ל הכי ולא בעקירה.
בתי' הב' תי' הא מני רבי דסגי בזיז כ"ש, והנה הק' תוס' אמאי לא מקשה הנחה הוא דלא בעי עקירה בעי, ולכאו' קו' זו לשיטתם אולם לרש"י לק"מ דכל שאין הכרח לחלק בין עקירה והנחה מנ"ל לחלק, אלא רק לתוס' שצריך מקום ד' מאל יצא וע"כ בעי מקום וע"כ קשה, ותי' תוס' דדוקא אליבא דר"ע דלא בעינן מקום כלל הוכרחנו לחלק בין עקירה והנחה, אולם רבי שמצריך הנחה ע"ג משהו א"כ הוא יכול לפרש דמקום דקרא הינו מקום משהו ולא מקום ד'.
והנה אי נימא דהוא כמונח בארץ ויש מקום ד' א"כ מה החילוק בין הנחה לעקירה, דהא האל יצא איש ממקומו דהינו מקום ד' מתקיים גם בקלוטה ומה יש לחלק בין עקירה והנחה לר"ע גופיה גם מצריך מקום ד' ויש מקום ד' שהוא כמונח בקרקע, אולם אי נימא שהוא כמונח באוויר א"ש, דר"ע לית ליה כלל מקום, וע"כ הוצרכנו לחלק בין עקירה והנחה, ודו"ק.
אמנם הרמב"ן נראה שלמד שקכש"ה הוא כמונח בארץ, וע"כ ס"ל דלא אמרינן קלוטה למעלה מעשרה, דלמקום פטור אין רשות, אמנם יש להק' טובא, דהא הרמב"ן ס"ל בדף צז: דלא אמרינן קלוטה במעביר בידו, וכתב שם דאמרינן קלוטה רק כשנמצא באוויר, וחזינן דס"ל דאף דידו וגופו ברשות אחת לית ליה קלוטה, וא"כ אי נימא דהוא כמונח בארץ ואיכא בקלוטה מקום ד', א"כ מה קא משני על קו' הגמ', דהא במשנה מבואר שהנוטל מיד בעה"ב חייב ואף שיד בעה"ב היא לא מקום ד' ואין שם קלוטה, דביד אין קלוטה, וא"כ לא משני מידי [ואין לחלק דדוקא מעביר לא חשיב קלוטה דהוא בתנועה אבל כשנח איכא קלוטה ביד, משום דהא כשבאוויר איכא קלוטה אף שנע, וא"כ אמאי כלפי האדם התנועה תהווה חיסרון].
וע"כ נראה דגם להרמב"ן שהקלוטה כמי שהונחה הוא בארץ מ"מ ליכא מקום ד', וע"כ ר"ע שהכשיר קלוטה לית ליה מקום ד'.
אמנם באמת הוא תמוה, דהא נתבאר דמקום ד' הוא ענין של חשיבות והגדרה דא"צ הנחה ממש על מקום ד', דהא מהני בלבוד להחשב כמונח על מקום ד', וא"כ לכאו' אמאי שלא יהני מה שמוגדר כמונח על הארץ מחמת הקלוטה להחשב שיש מקום ד'.
ביאור ענין העקירה וההנחה שבמלאכת הוצאה
ולבאר שי' זו צריך לבאר ענין הקלוטה כמי שהונחה, דבאמת יש להקשות דהא וודאי דמלבד ההוצאה מרשות לרשות בעי שיעשה עקירה והנחה, והוא דבר נוסף על עצם ההוצאה דאיכא הוצאה גם בלא הנחה, ובשלמא למ"ד קלוטה לאו כמי שהונחה ההוצאה הוא עצם מה שיצא לרשות השניה, וההנחה הוא ההנחה ברשות, אולם למ"ד קלוטה מהו הדבר הנוסף שנצרך אחר ההוצאה שלא היה מיד בתחילת ההוצאה, ואי ס"ל שא"צ הנחה, א"כ נימא דלא בעי עקירה והנחה, ואמאי אמר קלוטה כמי שהונחה, וע"כ שיש דבר נוסף חוץ מההוצאה ועליו נחלקו אי קלוטה כמי שהונחה או לאו כמי שהונחה, וצ"ב מהו.והנה חפץ שהוא באוויר יש בו ב' חסרונות שלא יחשב מונח א' מה שהוא בתנועה ב' מה שאין לו מקום ברשות, דאוויר לא נחשב מקום, והנה מה שהחפץ קלוט ברשות וודאי אינו פתרון לענין זה, דגם בקלוטה הוא בתנועה וגם אין לו מקום מסוים ברשות, ואי נימא שמ"ד קלוטה ס"ל שא"צ בזה א"כ לכאו' ס"ל שא"צ הנחה, דזהו הגדרת המנוחה, ואי לא אכפ"ל מה שבתנועה או שאין לו מקום פי' שא"צ לנוח.
ובע"כ צ"ל שמה שאנו מחפשים שיהא מנוחה, לא התכלית היא עצם המנוחה, אלא המנוחה היא מביאה לתכלית אחרת שהיא זו שמתבקשת בהוצאה, ואת אותה תכלית משגים ע"י הנחה, הינו שהחפץ לא בתנועה ויש לו מקום, ונחלקו אם אותה תכלית מושגת גם בקלוטה.
וע"כ וודאי שבהא גופא פליגי ולא אי בעי הנחה בשבת או לא, דא"כ נמצא שיש כאן ג' מחלוקות שונים, א' אי בעי הנחה בשבת, ב' אי בעי הנחה בגט, ג' אי בעי הנחה באפר פרה, ומנ"ל לחדש כ"כ הרבה מח'.
הנחה השתיכות לרשות
וע"כ נראה תכלית המבוקשת בהנחה הוא ההשתיכות לרשות, דכשמשתייך לרשות השניה הוא סיום פעולת ההוצאה, ומאן דס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה, ס"ל שהשתיכות לרשות הוא רק כשיש לו מקום ברשות ואינו בתנועה, ומאן דס"ל דקלוטה כמי שהונחה ס"ל שגם בקליטה באוויר הרשות הוא משתייך לרשות וע"כ הוי כמו שהונחה, דכיון ששיך לאותה רשות הסתיימה פעולת ההוצאה.ולפי"ז א"ש דעת הרמב"ן, דאף דאמרינן דקלוטה כמי שהונחה בארץ אין כאן מקום ד', דאין הקלוטה הוא כמונח באוויר או בארץ, אלא הוא משתייך לרשות, וכל מחלוקת הרמב"ן ותוס' מה צריך בהשתיכות לרשות האם סגי במה שמשתייך לאויר הרשות, או שבקלוטה מישתייך גם לקרקע הרשות, וע"כ ס"ל להרמב"ן דבמקום פטור כיון שקרקע הרשות הוא רשות היחיד, א"כ כבר לא משתייך רק למקום פטור וע"כ אין כאן קלוטה כיון שמשתייך לב' הרשויות לא חשיב כ"כ משויך, אבל לתוס' סגי' במה שמשתייך לאוויר הרשות וע"כ אף במקום פטור שייך שפיר קלוטה.
ולפי"ז א"ש דלא חשיב מקום ד', דלא אמרינן דקלוטה הוי הונחה בארץ, אלא קלוטה כמי שהונחה, הינו שאותה תועלת שאנו משיגים בהנחה אנו משיגים בקלוטה, אולם אין כאן כל הנחה על מקום, וע"כ שא"צ הנחה על מקום ד'.
ולמשנ"ת נמצא דבגוונא שהחפץ יהא קלוט באוויר הרשות, וכ"ז שהוא באוויר הרשות יהא יד אדם שגופו ברשות אחרת תחתיו דוודאי חייב, אף דאי יפול לתוך ידו יהא פטור דכה"ג לאו הנחה הוא, מ"מ אין הקלוטה עושה שיהא מונח במה שתחתיו, אלא שמשתייך לרשות, וכיון שהיד היא לא רשות אלא רק מה שמונח שם לא חשיב מונח ברשות, א"כ לא ימנע מדבר שעליו להשתייך לרשות, ודוק'.
ולפי"ז נבוא לבאר כמה מהגבלות שנאמרו בדינא דקכש"ה, דלמשנ"ת יבוארו כמין חומר.
קלוטה כשאינו רוצה בכך
דבתו"ס בעירובין, וכן הוא בתוס' לקמן דף ק. איתא, דקלוטה אמרינן רק היכא שמעונין שהחפץ יהא שם, אולם אי אינו רוצה לא אמרינן קלוטה, והנה אי קלוטה הוא בגלל שגם באוויר נחשב מונח או שא"צ כלל הנחה הוא מאוד תמוה, דמאי שנא אי מעונין שיהא שם או לא, אולם למשנ"ת שהקלוטה יוצר השתייכות לרשות, אפשר שעדין תלוי בדעתו שרק עד כמה שמעונין שהחפץ יהא שם אפשר לומר שהוא חלק מהרשות, אולם אי אינו מעוניין כלל שהחץ יהא ברשות א"כ לא שייך לומר שהוא שייך לרשות זו, אא"כ יהא מונח באופן מוחלט.ביד ליכא קלוטה
וכן מה דאיתא בראשונים, שביד ליכא קלוטה, ולכאו' אי הוא משום שכדי שיקלט בעי שיראה את פני הקרקע וביד אינו רואה את פני הקרקע, א"כ מאי שנא יד מכלי וכי חפץ בכלי לא נימא קלוטה, ומאי שנא' חפץ ביד אדם או חפץ בכלי, אמנם למשנ"ת א"ש, שקלוטה יוצר השתייכות לרשות, וא"כ אפשר שחפץ שביד אדם משתייך לאדם ולא לרשות, דהאדם הנושאו לא משתייך לרשות אלא נמצא שם, וע"כ א"א להחשיב את החפץ כמשתייך לרשות, ורק כשהאדם נח עם החפץ יש שייכות בין החפץ לרשות, דאז חשיב דבמנוחה הוא נח ע"ג האדם שנח ברשות וע"כ יש לחפץ הימצאות חשובה ברשות, אולם כשדנים לגבי השיכות, אין שיכות לאדם ברשות ואם החפץ משתייך לאדם אינו משתייך לרשות, אולם כשהחפץ בכלי והכלי נקלט ברשות וודאי אמרינן קלוטה, משום שהכלי גופא משתייך לרשות וא"כ מה שנמצא בכלי ג"כ משייך לרשות.וכן הך דינא דאיתא ברמב"ן צז. דבתלוי לא אמרינן קלוטה אלא במרחף באוויר, משום דבתלוי כיון שנשען על מקום אחר א"כ חסר בהשתייכות שלו לרשות, וע"כ לא אמרינן קלוטה בכה"ג.
אמנם בראשונים מצינו עוד ב' הגבלות בקלוטה שעדין צריכים עיון טובא.
בהא דאין קלוטה בזורק ד"א
דהרשב"א כתב הא דאין קלוטה בזורק ד"א הוא משום שאומרים קלוטה רק כשנקלט ברשות אחרת ולא באותה רשות, ולמשנ"ת לכאו' א"ש דאין ענין הקלוטה דחשיב מונח אלא דמשתייך לרשות, ולכאו' אי היה כבר ברשות א"כ כבר משוייך לרשות ולא נתווסף כלום במה שנקלט ברשות, וע"כ לא חייבים ע"כ.אמנם ילה"ק ע"כ טובא, דהא לקמן צז: איתא המוציא חפץ מרה"י ועבר ד"א רבי מחייב ב', משום הוצאה ומשום העברה ד"א ברה"ר, ובשלמא בהוצאה א"ש לחייבו משום דהיה קלוטה בשינוי הרשות, אולם משום ד"א הא העקירה וההנחה שניהם באותה רשות, ואיך אמרינן בהו עקירה מקלוטה והנחה באותה הרשות.
אמנם אי נימא דלא כמו שנת' יהא אפשר ליישב, משום שע"י שעבר רשות חשיב נח, וע"כ כשממשיך לזוז הוי עקירה, וכשנח הוי הנחה, אולם למשנ"ת שכל ענין הקלוטה הוא לא שנח אלא שמשתייך לרשות, א"כ כבר השתייך לרשות ומה שייך לומר שנעקר כעת מרה"רף הא עדין משתייך לרה"ר, ורק כשעוקרו ממקום זה ומשתייך למקום אחר חשיב עקירה והנחה ע"י שינוי הרשויותף [אמנם עדין אפשר ליישב גם לפמשנ"ת, ולשי' בעה"מ שהעברת ד"א חשיב כב' רשויות, ולפי"ז יצא שהעקירה וההנחה היא בב"א, כשנכנס לאחר ד"א איכא עקירה והנחה דהוא רשות חדשה, ולפי"ז אדם שיזרוק חפץ ח' אמות יתחייב ב' על ב' העברות].
בהא דלא אמרינן קלוטה לחומרא
ואיכא עוד הגבלה שהגביל התו"י, שקלוטה אמרינן רק לקולא ולא לחומרא, ודבריו כפשוטו צ"ב, א. כדהק' הרשב"א שמצינו גם קלוטה גבי גט ושם אינו חומרא ואינו קולא, עוד שלא מצינו בדאו' חילוק דינים בין קולא לחומרא, [וכדאיתא בחולין דף ח:].והרגילות לפרש דקלוטה עושה הנחה אולם לא מבטל את העקירה הראשונה, וע"כ יכול לחייב אבל לא לפטור, וצ"ע דבגוונא דהוציא מרה"י לרה"ר והעביר ד"א ברה"ר חייב ב', וע"כ אי חייב על ההעברה ביטל הקלוטה של ההוצאה את העקירה הראשונה, דאל"ה לא היה חייב על העברה דעדין החפץ עקור וא"כ נמצא שלא היה עקירה ברה"ר.
קלוטה השתייכות קלושה
ולישב ב' קושיות הנ"ל נראה מוכח דגם מ"ד קלוטה כמי שהונחה ס"ל שיש ב' רמות של השתייכות, יש השתייכות גמורה ע"י שהחפץ לא נע ויש לו מקום, אולם ס"ל שגם השתייכות של קלוטה ג"כ הוא השתיכות שמספיקה לחייבו בשבת, אולם תמיד החפץ עדין נחשב עקור ביחס להישתייכות יותר חשובה.והשתא א"ש היטב מה דהק' איך משתייך לאותו רשות פעמיים, דאף דהוא באותו רשות וכבר שייך לרשות זו, מ"מ יש כאן שינוי דע"י ההנחה הקבועה הוא משתייך טפי לרשות, דכשהחפץ יצא לרה"ר א"כ היה כאן שנוי רשות ומשתייך לרשות החדשה, אמנם ביחס להנחה הקבועה אח"כ נחשב עקור ואיכא הנחה טובה אח"כ שהוא הנחה גמורה, [ולפי"ז בזרק ח' אמות ברה"ר יתחייב אחד, דכשנקלט אחר ד"א לא היה כאן הנחה נוספת חשובה ולא השתנה כלום בקלוטה].
והשתא גם יתיישב שפיר הא דאמרינן קלוטה רק לחומרא, דלעולם הקלוטה לא יצליח לפטור, דתמיד איכא הנחה טובה אח"כ, וע"כ ביחס להך הנחה החפץ עקור ולא היה הנחה, וא"כ אין סיבה לפוטרו, דבהונח באמצע ד' ע"י קליטה אין סיבה לפוטרו דביחס להנחה הגמורה שהיתה בסוף הוא עקור, אולם בהוציא ועבר ד"א, כיון שנח ביציאתו הנחה כל שהוא מתחייב על ההוצאה ואח"כ יש כאן עקירה כל שהוא מהאי הנחה ואח"כ איכא הנחה חשובה להתחייב עליה משום עקרת ד"א, ודו"ק.
[1] ובאמת נראה דחיסרון מקום ד' תרוויהו אית בהו, א' גם חיסרון דאינה פעולת עקירה חשובה להתחייב עליה כשאינו מקום ד', וגם אינו מונחות חשובה להתחייב עליה כשאינו מונח במקום ד', ומוכח שכן הוא, דהא בגמ' בדף ה. איתא, הכניס ידו לחצר חברו וקלט מי גשמים והוציאן חייב, ומק' הגמ' ומאי שנא מהטעינו חברו דהא לא עקר, ותי' בקלט, והק' בגמ' והרי ליכא מקום ד', ומתרץ בכותל, ומק' והא לא נח, ומתרץ בכותל משופע, וצ"ת דהא החיסרון דלא עקר לכאו' הוא חיסרון שלא היה מונח וע"כ לא עקר, וא"כ הוא אותו קו' והרי לא נח, ואי מק' הגמ' אח"כ והא לא נח משמע שהתי' דקלט לא מתרץ קו' זו וא"כ מה כן תי' הגמ', ועוד קשה דאיך מקשה הגמ' דליכא מקום ד' אי עדין לא ביררה איך החפץ נח הא החיסרון דמקום ד' הוא הוא חיסרון במקום שעליו נח החפץ, וכל עוד אין מקום שעליו נח החפץ איזה חיסרון יש במה שאין ד', ועוד קשה שהא מירי ברה"י דהכניס ידו לחצר חברו וא"כ מאי מקשה וליכא מקום ד' והא ברה"י א"צ מקום ד', ונראה מכאן מוכח, דמלבד מה דבעי שהיא החפץ מונח כדי שעקירתו תחשב עקירה בעי גם לעשת מעשה עקירה, ובעקר בלא מעשה עקירה אינו חייב, וזהו דקא מקשה דלא עקר, דאף אי נימא דהוי נח מחמת סיבה כל שהוא ליכא מעשה עקירה, ועל זה תי' בקלט ואיכא מעשה עקירה, והשתא קא מקשה דגם במעשה עקירה אינו מעשה חשוב כל עוד דליכא עקירה ממקום ד', ולא הוי חיסרון במונחות דהכא לא קאי כלל בחפץ מונח, אלא הוי חיסרון במעשה העקירה שאינו מעשה העקירה חשוב, וע"ז תי' בכותל, והשתא קא מקשה והא לא נח, דבעי מלבד מעשה עקירה בעי גם שינוח כדי שיחשב עקירה, ותי בכותל משופע, והשתא א"ש מה שמקשה דבעי מעשה עקירה ממקום ד' גם מרה"י, דכל מה שיש חילוק בין רה"י לרה"ר הוא רק ביחס למונחות החפץ כמשנ"ת שברה"י גם בפחות מד' חשיב מונח, אולם ביחס למעשה העקירה שאינו מעשה חשוב מה לי רה"י ומה לי רה"ר ומה שר"ח חייב במניח בראש קנה הנעוץ ברה"י משום דהחיסרון במעשה עקירה הוא רק בעקירה, דבהנחה לא שייך כלל הך חיסרון, דהנחה הוא לא מעשה ופעולה אלא הוא העדר והוא עצירת הפעולה, וא"כ לא יכול להיות בו חיסרון של אינו מעשה חשוב דלא בעי כלל מעשה, וע"כ אף ברה"י א"צ בו מקום ד', וברה"ר בהנחה נצרך ד' רק משום דבלא"ה אינו נחשב כ"כ מונח.
