כמה ביאורים בגזירת חכמים תקיעת שופר בשבת
האם מה שלא תוקעים בשבת הוה מדאורייתא או מגזירה דרבנן
איתא בגמ' (כ"ט ב), אמר רב לוי בר חמא, אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה, והיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול, ופירש"י זכרון תרועה ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו, וס"ד דהוה דין דאורייתא, ודחה שם רבא דאי הכי במקדש היכי תקעינן ועוד וכו', אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה וכו', דשמא יטלנו בידו וכו' ויעבירנו ד"א ברה"ר. נמצא דלגמ' דידן מדאורייתא תוקעים בשבת, ורק רבנן הם שגזרו בו.אולם בירושלמי (שם) מסיק למסקנא דילפינן להו מזכרון תרועה דיו"ט שחל בשבת אין תוקעין בו, ולא הוה אלא לזכרון ואל תקשה מהא דבמקדש תוקעין דהתם רבי קרא דיום תרועה וסמיך ליה והקרבתם במקום שיש קרבן יש תרועה אפילו בזמן שנתמעט במקו"א עכ"פ מפשטות דברי הירושלמי מבואר דקרא דזכרון תרועה אתי לר"ה שחל בשבת שאין תוקעין בו, ע"כ.
והנה איתא ברש"י עה"ת (ויקרא כ"ג כ"ד) פירש הא דכתיב זכרון תרועה, זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקידת יצחק, שקרב תחתיו איל, וכתב שם הרמב"ן דודאי כל הני מדרשים דילפי מלכויות זכרונות שופרות מקראי אינן אלא אסמכתא, ומפורש אמרו בגמ' בראש השנה (ל"ד ב), הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, ומקשה הגמ' פשיטא הא [דהיינו תקיעת שופר] דאורייתא והא [דהיינו ברכות דמלכיות זכרונות שופרות] דרבנן לא צריכא, דאע"ג דהא ודאי והא ספק, הרי מפורש דהני פסוקי דמלכיות וכו', אינן אלא מדרבנן.
וביאר הגרי"ש אלישיב דמעתה דברי רש"י עולים יפה לפי הירושלמי דזכרון תרועה דיש ר"ה שאינו אלא זכרון תרועה ולא תרועה עצמה, ובמה הוא לזכרון במלכיות זכרונות שופרות והוה זה דאורייתא דזה זכרון שלו, ע"ש.
ביאור במה שגזרו חכמים שלא לתקוע בשבת ולא חשו לסגולת השופר
איתא בגמ' בראש השנה (טז ב) אמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן, ע"כ. וכתב התוס' מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא.אמנם ברשב"א ובמאירי בראש השנה )שם) מבארים דהא שאין תוקעין בתחלתה מרעין לה בסופה היינו בפשיעה. הא איקלע ראש השנה בשבת לא דמניעה זו למצוה ולשם שמים, ע"כ. ונראה לבאר כוונתו. דבכל אונס לא מרעין, דאונס כמאן דעביד דמי, ולכך אין מריעין לו, אך לדעת התוס' י"ל דאף באונס מריעין משום שחסר המעלות של השופר ואינו בא כעונש על מה שלא תקעו, ולכך אף באונס מריעין להם.
והנה בדעת התוס' יש להקשות בכמה אנפי, הבן אריה בהג' לבה"ג הקשה מדוע חכמים תקנו בדבר דאתי לידי תקלה, שהרי ע"י שימנעו מלתקוע בשופר ימנע הסגולה הבאה ע"י השופר, ומצינו לגבי ד' כוסות דאמרינן בגמ' שחכמים לא יתקנו לשתות זוגות דאתי ביה לידי תקלה, וכעין זה הקשה היערות דבש, ובתורה לשמה הקשה דמכיון שלא תוקעים בשופר איך יבאו הסגולות של השופר, החלקת יואב הקשה מה החילוק בין ר"ה שחל בשבת שאין מריעין לשאר אנס שלא תקעו שמרעין, והדובב מישרים (ח"א סי' קיד) הביא בשם המרגניתא דר"ב מבעמח"ס ברוך טעם (דרוש לר"ה) שהעיר כיון דמסגולת השופר שמערבב השטן, א"כ למה דחו חכמים תקיעת שופר משום שבות דדבריהם הלא אין פקוח נפש גדול מזה, וכדברי התוס' בחולין (י"א ) דקרבנות הותרו כמו פקוח נפש יע"ש[1].
ובאמת כתבו התוס' ישנים (ראש השנה כ"ט ע"ב) בהא דאמרינן בגמ' רבן יוחנן בן זכאי התקין שיהו תוקעין בכל מקום שיש שם בי"ד קבוע , וקשה מאי שנא לולב דלא התקינו שיטלו את הלולב בבי"ד, ורק בשופר תקנו שיטלו בבי"ד, ותירצו התס' ישנים ואומר הר"י דכיון דתקיעת שופר הוי כדי שיעלה זכרונותן של ישראל לטוב לפני יוצרם, אין לנו לבטלה מכל וכל, ואף לאחר חרבן, הלכך תקון שיהיו תוקעין במקום ב"ד, דאין נראה לחלק בין ב"ד לב"ד, כיון דאין ירושלם קיימת, אבל מלולב לא איכפת לן אי בטלו לאחר חרבן לגמרי, דלאו לזכרון קאתי ולא הוי אלא בשב ואל תעשה, ע"כ. נמצא דכח השופר גדול כד שלא רצו לבטלו לגמרי, וא"כ באה הקושיא איך בטלו את השופר בכל העולם כנ"ל.
ונאמרו בזה כמה פרושים.
א. יש בכח השבת להגן על כלל ישראל כשהם משמרים אותה
הערוך לנר בספרו מנחת עני (פר' האזינו) ביאר דכשראש השנה חל בשבת היו שנים שהיו טובות לישראל כמו שנה שנכנסו לארץ ישראל והיו שנים שהיו קשות לישראל כמו שנה שנחרב בה בית המקדש ויש לעיין האם ראש השנה בשבת זה יום טוב לישראל או לא.וביאר המנחת עני כי זכות השבת יכול להואיל לישראל אך חליילה יכולה להזיק חישראל כי משמרים אותה כראוי הרי זה מביא זכות לישראל אך אם חלילה אינה נשמרת כראוי יכולה לקטרג על ישראל והביא על זה משל נמךא מב' שרים שחטאו למלך ואשה הא' הציל אותו אך אשת השני כשבאה להצילו רק קטרגה עליו מאחר שהיכה אותה עבור מריבה שהיתה בניהם ובבאה לפני המלך ראה המלך כן והעניש אותו יותר גם עבור הכאתה ע"ש.
ב. השבת מגינה שמהני התקיעות של יום ב' ומה שתוקעים בי"ד
הרמ"ע מפאנו (שבתות ה ד שסז, הובא בספר טללי אורות) פירש דקים להו לרבנן שתתבטל הקטגוריא מעל עם ישראל ויתערבב השטן כל הצורך, דמכיון היות קדושת השבת פורסת סוכת שלום על ישראל ביום ראש השנה, ולבסוף כתב ששקולה השבת כנגד כל הקדושות וכנגד כל המצוות, להגן ולהציל, ויכולה בזכותה שירחמו מן השמים, שעל ידה יהא מהני מה שתוקעים למחר, דב' ימי ראש השה כיומי אחריתי דמו, וכן מהני מה שתוקעים במקדש או בבי"ד, הואיל ולא תקעו בשבת לכבוד השבת וכתקנת חכמים, שהעובר על דבריהם חייב מיתה, וממילא העושה כדבריהן ראוי שיכתב לחיים.ג. מה שאין תוקעים למרות הסכנה היא מגינה עליהם
כתב המשך חכמה (ויקרא פרק כג) מה שאין תוקעין בשבת וז"ל: הנה בראש השנה (טז, ב) אמרו כל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה (מאי טעמא דלא עירבב שטן). פירש הבה"ג (מובא בתוספות שם ד"ה שאין) לאו דמיקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכוונה, כי אין התקיעה מצות עשה כמו כל המצוות, אשר בהיעדרה יענש על בלי קיומו אותה, וכי אניס רחמנא פטריה. רק הוא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי, וכמו מכפר ביום הכיפורים, וכמו שאמרו כיון דלזיכרון אתי כמאן דאתי בפנים דמי. ונמצא, החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה, האם יתרפא כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהם שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה, וקטרוג השטן במקומו. אולם בשבת, דאחד המיוחד ממצות שופר הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקידה שופר של איל, כמו שאמרו פרק קמא דראש השנה (טז, א), והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם השם יתברך כי נקרא עליהם זהו זכות עקידה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת ה' ותורתו. והנה, ידוע כי בני ישראל והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו וכו', לכן אחרי שידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהיה מה יעבור עלינו מה, ויתקדש שמו יתברך יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שמו חלילה. כי לישראל מעט היחס מהשבת, כמו שביארתי במקום אחר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי", כי השבת מתיחס אל יחס העולם בכללה להשי"ת, לא על יציאת מצרים כהמועדים בעצם, בעילה רחוקה אכמ"ל. ויתגדל ויתקדש שמיה רבא ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן, הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר.ד. העיקר הוא זכרון התרועה
בספר החיים לאחי המהר"ל (ספר סליחה ומחילה פ"ה) כתב וז"ל: נקרא ראש השנה יום הזכרון ולא יום המשפט לפי שהעיקר הוא שישים האדם אל לבו להזכיר את יום הדין, גם מה שאנו מזכירים בו את משפט היום וטעמי התקיעות הוא העיקר ולכך נדחו התקיעות בשבת מפני טעם קל לפי שהזכרון הוא העיקר.[1] אכן זה תלוי האם בסכנה סגולית איכא דינא דדוחה איסורי, ועי' בדובב מישרים שם מה שכתב בזה.
