האומנם נחתם הפרק האחרון? - מטרת העבודה ב'אלול'

מה פשר האנומליה הנפשית המבהילה הזו, המניעה את בן-התורה להשקיע את מיטב אונו, עמלו וכישרונותיו בין כותלי בית המדרש – מתוך הבנה ברורה כי תורה שאינה מתחדשת ומעמיקה נידונה לשכחה וקמילה – אך ברגע בו הוא פוסע אל היכלו הפנימי ותיקון מידותיו, הוא מרים ידיים מראש, מתעטף בייאוש קדוש ומפטיר בלאות: "זה האופי שלי, וכך נגזר עליי"?

מאיזה מעיין עכור ונעלם נובעת האטימות המוחלטת, וחוסר האמון הטרגי של האדם בכוח ההתחדשות והמהפך של נשמתו, דווקא בשעה שהוא רואה במו עיניו כיצד שאר מעגלי חייו – הגשמיים, הבריאותיים והחברתיים – נתונים לתמורות כבירות, לסערות ולשינויים תמידיים?

ומהו חטאם הקדמון של ניצוצות הרצון וקבלות חודש אלול, הגורם להם פעם אחר פעם להתפוגג כעשן, לקמול עוד בטרם ישמע קול תקיעת השופר של מוצאי יום הכיפורים, ולהותיר את הלומד כשהוא פצוע ומתוסכל מול שוקת שבורה?​

בשורות הבאות ננסה לצלול אל נבכי הנפש, לחשוף אשליה מנטלית מתוחכמת המשותפת לכל בני האנוש, ולגלות כיצד התובנות העמוקות ביותר של מחקרי הפסיכולוגיה המודרנית משתלבות היטב עם יסודות התשובה שסללו לנו רבותינו בעלי המוסר.



אשליית קץ ההיסטוריה: המלכוד המחשבתי
לפני מספר שנים, נערך באוניברסיטת הרווארד מחקר מקיף ויוצא דופן בהובלתו של הפרופסור לפסיכולוגיה דן גילברט. המחקר כלל אלפי משתתפים מכל שכבות הגיל – החל מנערים בני שמונה עשרה ועד לקשישים מופלגים בני שמונים. מטרת החוקרים הייתה לבחון תפיסה עצמית בסיסית: כיצד בני אדם מעריכים את קצב התפתחות האישיות שלהם.

החוקרים הציגו בפני המשתתפים שתי שאלות נוקבות אך פשוטות בתכלית:

האחת: "עד כמה השתנו האופי, הערכים וההרגלים שלך במהלך העשור האחרון?"

והשנייה: "עד כמה להערכתך ישתנו האופי, הערכים וההרגלים שלך במהלך העשור הבא?"

הנתונים שנאספו הציגו תמונה עקבית, מרתקת ומעוררת חיוך כאחד. כאשר פנו החוקרים לאדם כבן שלושים וביקשו ממנו להשוות את עצמו למי שהיה בגיל עשרים, התשובה הייתה נחרצת: "עברתי מהפך קיצוני. בגיל עשרים הייתי פזיז, חסר אחריות, ובעל סדרי עדיפויות שגויים לחלוטין. כיום אני אדם שונה, מיושב ושקול בהרבה". אולם, כאשר נשאל אותו אדם עצמו כיצד לדעתו ישתנה אופיו בעשור הבא, עד הגיעו לגיל ארבעים, נתקלו החוקרים בתשובה הפוכה לחלוטין: "כמעט ולא אשתנה. אני כבר מכיר את עצמי, אישיותי התגבשה, זה המבנה שלי וזה מה יש".

החלק המשעשע והמחכים בניסוי התרחש כאשר החוקרים עברו אל קבוצת בני הארבעים. לשאלה הראשונה השיגו אלו בדיוק את אותה התשובה: "השתניתי לאין ערוך מאז היותי בן שלושים! אז עוד הייתי תמים ולא הבנתי דבר מהחיים". אך לשאלה השנייה, בנוגע לעתיד לבוא בגיל חמישים, ענו באותו ביטחון עצמי: "כעת אני כבר אפוי לחלוטין, הבטון התייבש".

המסקנה המדעית הייתה ברורה: בני אדם בכל גיל מודים בפה מלא כי בעברם הם היו אנשים שונים בתכלית, אך בו בזמן הם שרויים באמונה מוחלטת כי מההווה והלאה הם יישארו סטטיים. פרופ' גילברט טבע לתופעה זו את המונח: "אשליית קץ ההיסטוריה". המוח האנושי נוטה להתייחס אל נקודת ההווה כאל תחנת הסיום הסופית של יצירת המופת הנקראת "אני".




המוקש הרוחני של ימי הרחמים והרצון
תופעה פסיכולוגית זו אינה רק אנקדוטה מחקרית; היא מייצגת את המוקש הרוחני הגדול ביותר הניצב לפתחנו בבואנו אל שערי חודש אלול. ימי הרחמים והרצון תובעים מאיתנו חשבון נפש, התבוננות פנימית וקבלת קבלות לעתיד. אולם, כאשר אנו ניגשים למלאכה זו, אנו נופלים מיד קורבן לאותה אשליה מתוחכמת.

אנו מביטים על המידות שלנו, על החולשות השונות, על קשיים רוחניים המלווים אותנו מזה שנים, ומתייחסים אליהם כאל עובדות מוגמרות שאינן ניתנות לשינוי. המשפטים המוכרים מהדהדים בראשנו: "אני אדם עצבני מטבעי, ככה נולדתי וזה האופי שלי", "אין לי יכולת התמדה בלימוד, ניסיתי בעבר וזה פשוט לא מתאים למבנה הנפש שלי", או "אני אדם ציני וקר, אינני מסוגל להתרגש בתפילה או לשפוך שיח כפי שהייתי עושה בימי נעוריי".

מחשבות אלו אינן אלא עצת היצר, המשתמשת באשליית קץ ההיסטוריה כדי לשתק את כוח הרצון שלנו. אנו מניחים בטעות מוחלטת כי האישיות שלנו היא מוצר מוגמר, ספר שכבר נכתב ונחתם, וכל שנותר לנו הוא רק לדפדף בדפיו הישנים מבלי יכולת להוסיף שורה חדשה.

אך האמת התורנית, הנתמכת כעת גם במחקרים העדכניים, שונה לחלוטין. בעוד עשור מהיום, כאשר תביטו לאחור על מי שהייתם היום, אתם תופתעו. התגובות שלכם ישתנו, מידת הסבלנות שלכם תהיה שונה, ותחומי העניין וסדרי העדיפויות שלכם יעברו טרנספורמציה. הנפש אינה בטון יבש; היא חומר גלם רך, דינמי ותוסס, המשתנה ללא הרף. המבנה הרוחני שלכם עדיין רטוב וגמיש לחלוטין!



ההגה בידיים שלנו: מטרת העבודה באלול
התובנה הזו משנה לחלוטין את כל הגדרת העבודה של חודש אלול. התפקיד שלנו בימים אלו אינו להיאבק בכוח מול חוקי טבע בלתי משתנים, אלא להפנים עמוקות את העובדה שאנחנו לא "מוצר מוגמר".

במקום לומר לעצמך בייאוש: "כיצד אוכל להשתנות אם זהו הטבע שלי?", עליך להציב מול עיניך את האמת הצרופה: "אני הולך להשתנות במהלך העשור הקרוב בכל מקרה. זוהי עובדה קיימת וכורח המציאות. השאלה היחידה הניצבת לפתחי היא – האם אאפשר לפגעי הזמן, לשחיקת החיים ולנסיבות הסביבתיות לעצב את דמותי באקראי, או שמא אתפוס כעת את ההגה ביד רמה ואנווט את השינוי הזה לכיוון הנכון, הרצוי והמרומם?".

כעת, מתוך מבט פנימי זה, נשוב אל השאלות המעוררות שהצבנו בפתח דברינו, ונמצא להן מענה מבוסס וברור:

האדם העמל בתורה ומבין שבלימוד יש להתחדש, אך נכשל בנפשו, לוקה באשליית קץ ההיסטוריה המדמה לו כי עולם המידות שלו קפא על שמריו ואינו דינמי כעולם התורה והחומר. חוסר האמון ביכולת ההשתנות נובע מבורות פסיכולוגית ותורנית; השינוי בנפש ובמוח ממילא יתרחש בעשור הבא בדיוק כפי שהתרחש בעשור הקודם. והסיבה שקבלות חודש אלול מתפוגגות מהר, היא שאנו מקבלים אותן כ"משקולת זמנית" הנלחמת באופי הנוכחי, במקום להבין שאנו יוצרים ומעצבים מחדש את עצם מבנה המזג והאישיות שלנו.

כל מידה ותכונה שהלכה לאיבוד או נהרסה בעשור הקודם, ניתנת לבנייה מחודשת, מפוארת ויציבה בהרבה בעשור הבא. אל נרפה ידינו, ואל ניתן למוח ולעצת היצר לשכנע אותנו כי ההיסטוריה הרוחנית שלנו כבר נכתבה עד סופה. הבטון של הנפש עדיין רטוב לגמרי – וזה הזמן להטביע בו את חותם המלך!​

אשמח לתובנות הארות והערות בעניין
@התורה​