פרק ד
עליית המלכות ע"י השופר
שייכות של מלכות להשופר:
כבר דברנו במאמרינו הקודמים, מה שגילוי לנו צדיקי קדמאי, האיך שמעוררים על ידי השופר את גילוי של הקב"ה של פרצופי הכתר והחכמה ובינה לתוך הז"א. ועדיין נשאר לנו לבאר את הארת המלכות שנגרם על ידי השופר.והנה איתא בגמרא (ר"ה לד:) וז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר. ומבואר שעל ידי השופר אנו 'ממליכין' את הקב"ה עלינו. ויש לבאר השייכות של ה'שופר' אל ענין ה'מלכות'.
מלכות – דיבור:
והנה ידוע ענין המלכות שהוא דוגמא הדיבור. שכמו הדיבור הוא גילוי המחשבה של האדם, כי המחשבות המה נסתרים במחשבתו ולבו של אדם, ואין אדם יודע מחשבות של חבירו, ועל ידי הדיבור, האדם מגלה מצפוני לבו לחוץ.כמו כן הוא למעלה, מבשרי אחזה אלוק. העולמות העליונים של חכמה ובינה (אבא ואמא), נקראו עלמא דאתכסיא (עולמות נסתרים), ועל ידי מדת המלכות הקב"ה מגלה לנו את הנהגתו ושייכותו אל העולמות.
ולכן נקרא המלכות בשם 'גילוי שכינה', כי עניינה של מלכות הוא לגלות את השכינה בתחתונים .
ומכיון שהשופר לוקח את פנימיות החיות והנשימה של האדם, ומהפכו לבחינת קול, הרי זה ענין של מלכות. כמו שהשופר מגלה את המחשבה של האדם ומהפכו לקול פשוט, שאז יכול האדם לידע שהאדם רוצה לעוררו לאיזה דבר, כמו כן הוא ענין המלכות, הוא מגלה את פנימיות העולמות המכוסים, שיהיו לנו איזה תפיסה והשגה בהם.
והמקור לזה מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כא; נז:): "שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִתְקְרִיאַת שׁוֹפָר, מִסִּטְרָא דִשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דְאִיהִי שׁוֹפָר גָּדוֹל, תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵירוּתֵנוּ, תְּקַע שׁוֹפָר אִיהוּ לָשׁוֹן תְּקִיעָה דְּוַדַּאי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי תְּקִיעָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסִּטְרָא דִימִינָא". וכמו שכתב התולדות יעקב יוסף (בספרו בן פורת יוסף) בלשון החסידות, ששכינתא תתאה הכוונה אל מלכות, ושכינתא עילאה הכוונה לבינה, וז"ל: "מבואר בתיקונים (תכ"א נז:) כי מלכות נקרא שופר, ובינה נקרא שופר גדול, וז"ש (תפילת עמידה) תקע בשופר גדול לחירותינו וכו'".
לייחד מעשה של תקיעת שופר עם הכוונה להעלות את המלכות עד החכמה-ביטול:
והנה כשאנו מקיימין מעשה המצוה של שופר, שהוא פשוט ליקח שופר ולתקוע, אזי אנו מקבלים עלינו את מלכות שמים עלינו, כי כל מעשה גוף המצוה מקומה במלכות.וכל הקליפות והס"א מקבלים ויונקים חיותם מספירת המלכות, ולכן על ידי מצוה גרידא של תקיעת שופר עדיין יש סכנה שינקו ממנה הסט"א ויקטרגו עוד יותר, כי על ידי מדת המלכות יכולים לינק ולקבל חיות לעורר קטרוגים.
ולכן נצרך לעורר הכוונת בתקיעה, שענין הכוונות מקומה בבינה , אבל גם כשמייחדין את מעשה המצוה עם הכוונה של המצוה על ידי יחוד שם הוי"ה ואדנ"י, עדיין יש מקום להקליפות לינק ולקבל חיות לקטרג.
ולכן צריכים לקבל עול מלכות שמים בענין יחודא עילאה, בביטול גמור שאין עוד מלבדו, ואז עולה המלכות עד חכמה, שהוא אותיות כח-מה, ענין הביטול הגמור של כל העולמות עם יחודו של עולם. וזהו היחוד שנקרא "אדם", שאלופו של עולם מתיחד עם 'דם' שהוא נוטריקון ד'יבור מ'לכות, ושם אין שום מקום להסט"א לינוק, וכל דינין מתעברין מיניה, ונמתק הדינים בשורשם, ואין ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע (ראשי תיבות: שופר) .
עבודת התשובה עם מצוות תקיעת שופר:
אמנם, כל הסודות והכוונות של מצוות שופר מתייחדים עם כוונתם הפשוטה, שהוא מעורר הישנים משינתם, ושבים בתשובה שלימה באמת, וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". וכמו שמסיים הרמח"ל (דרך ה' חלק רביעי אות ד) את הכוונות והסודות של מצוות תקיעות שופר: "וכל זה על ידי מצוה זאת כשיתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי", היינו שצריכים לחבר עמה עניינה הפשוט לשוב אל ה' בתשובה כראוי.אמנם במצוות תשובה יש ב' פרטים: א'. מי שחטא ישוב בתשובה, ויתחרט על מה שמרד במלך מלכי המלכים הקב"ה, ויתוודה על עוונותיו, וימחל לו. ב'. שישיב העולמות התחתונים וליחדו לעולמות העליונות, ובאופן פרטי, שישיב את נשמתו שנלקח ממקום גבוה, ונקבע בגוף חומרי, למקורו שהיא האין סוף ב"ה.
דהנה כשאדם חוטא במעשה ובפועל ממש, אזי מפריד את החיות שלו והבריאה שנבראו לכבוד שמים, ולגלות את מלכות שמים בתחתונים, ונעשה פירוד בין הדבקים, בין ה' אחרונה של שם הוי"ה להאותיות יה"ו. וכשחוזר בתשובה על מעשיו, אזי משיב את האות ה' תתאה, שהוא המלכות, אל הוי"ה, ונעשה יחוד של שם הוי"ה.
אבל כשאדם אינו שב בתשובה על מעשיו ממש, כי מעשיו כבר מתוקנים, רק הוא עוסק במדרגה גבוה בתשובה, שמייחד את כל הבריאה כולה במחשבתו, לידע בבירור גמור שאין עוד מלבדו, ו'אני הוי"ה לא שניתי', ש'אתה הוא לבדך אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם', אזי הוא עוסק במדריגה גבוה בתשובה, ומייחד את שם ה' עילאה עם היו"ד חכמה קדומה, שענין החכמה הוא 'כח-מה', לידע שהכל בטל ומבוטל ליחודו יתב"ש.
וזהו שני עבודת של השופר. שופר קטן, שהוא קבלת מלכות שמים, באופן יחודא תתאה, להשיב את ה' תתאה שיהיה שמו שלם, והוא על ידי התשובה ממעשיו הרעים.
ושופר גדול הוא בבינה והתבוננות שאין עוד מלבדו, ומייחד את העולמות התחתונים בעולמות העליונים, ומכיר שאין שום פירוד בהעולמות, והכל הוא כמו קודם שנברא העולם, זהו השופר גדול והוא יחוד השלם.
ובדורינו דור של משיח, עיקר הכוונה בשופר הוא בעבודה עילאה לייחד יחודים, לתקוע בשופר גדול, לייחד עולם הבינה אל העולמות העליונים, כמו שכתב האור לשמים: "ושופר גדול הוא תשובה עילאה, היינו להמשיך שפע וחיים לכל העולמות ולהעלות כל הניצוצות למעלה ליחד ולקשר עולמות התחתונים לעולמים העליונים. ואיתא בזוה"ק (זח"ג קכד:) בהדא יפקון מן גלותא, וגם הרב האלהי מוהרח"ו זצללה"ה כתב שמה שנאמר (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, זה קאי על דורות ראשונים, אבל בדרא בתראה אדרבה נחת רוח לפניו ית"ש לעסוק בסתרי תורה" .
תשובה תתאה בתקיעות דמיושב – תשובה עילאה בתקיעות דמעומד:
ובדרך אפשר יש לומר, שיש לחלק בין התקיעות שבמיושב (היינו קודם תפילות מוסף) לבין תקיעות דמעומד (בשעת שמו"ע דמוסף). שבתקיעות דמיושב, עיקר הכוונה לשוב בתשובה שלימה על המעשים רעים שפגמו במלכות שמים, ולייחד ה' תתאה עם שם הוי"ה. ובתקיעות דמעומד, לעלות במדריגה ולייחד העולמות כולו שהמה בטלים לאור האין סוף, וכולו קמיה בטל ומבוטל כלא היו, כמו שהיה קודם ששת ימי בראשית.והוא על פי מה שאמרו בגמרא (פסחים ג.) 'באשה קראו מושב', ולשון אשה הוא כינוי על שם מלכות כידוע מהכתובים באשת חיל, והמלכות הוא ענין של ישיבה, וכמו שכתוב: 'וישב ה' מלך לעולם', שענין המלכות הוא הישיבה וההתלבשות בתוך העולמות, שמלכותך מלכות כל העולמים, שענין המלכות יורדת ומחיה את כל העולמות, ואפילו הקליפות והס"א ושריהם מקבלים חיותם מהמלכות .
כי ענין הישיבה הוא שמשפיל את קומתו, וקומתו ירד למטה להיות יושב בנמוך יותר מכשהוא עומד. וכמו כן הוא ענין המלכות, כי האור אין סוף הוא למעלה מעלה מהשגת הנבראים, ועכ"ז הקב"ה משפיל עצמו להחיות את הנבראים, ולקבל תענוג מהנבראים, ונמצא כי ענין המלכות הוא 'ישיבה', ותוכן ענין הישיבה הוא ירידה והשפלה לטובת הנבראים, וכמו שכתב הבעל התניא (תורה אור פר' מקץ לח:) וז"ל: "בחי' מכון לשבתך דהיינו שתהא שם השראת אוא''ס ב''ה ממש שהיא בחי' ישיבה דהיינו בחי' ירידה והשפלה אצלו כביכול וכמ''ש וישב ה' מלך לעולם. כי להיות מלך לעולם היא בחי' ישיבה והשפלה" .
ולפי זה יש לומר בדרך אפשר, אשר בתקיעות דמיושב, שהוא ענין של מלכות, כי אין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכתיב: וישב ה' מלך לעולם, אזי מתקנים את המלכות שמים, וחוזרים בתשובה על המעשים, ומתקנים את האות ה' תתאה. ובתקיעות דמעומד, שענין העמידה הוא ענין של העלאת העולמות המכוסין למקורן, הוא ענין של תשובה עילאה, לייחד את כל העולמות אל האין סוף ב"ה, לידע שהכל בטל אליו יתברך.
וזה מבואר בדברי הגמרא (ר"ה טז סוע"א): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין — כדי לערבב השטן". וכתב על זה הטור: "ויש מפרשים שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא על סדר ברכות".
והנה כבר נתבאר במאמרינו, שענין של שופר סתם הוא כששבין בתשובה על המעשים, ומעוררים שישיב ה' תתאה למקומה, אבל ענין של שופר גדול הוא לייחד את כל העולמות כולה להיות בטל אל האין סוף ב"ה, ולהשיב ה' עילאה למקומה.
ואם כנים אנחנו, שבתקיעות דמיושב, עיקר התשובה הוא תשובה תתאה, להשיב ה' תתאה למקומה, ורק בתקיעות דמעומד חוזרים בתשובה עילאה על דרך היחודים, מדיוק היטב למה רק בתקיעות דמעומד השטן מתערבב, וחושב שתוקעין בשופר גדול, כי ענין לייחד את כל העולמות על דרך היחודים זה מה שנקרא שופר גדול, אבל יחוד המלכות למקומה הראויה זה נקרא שופר סתם, ולכן אין השטן מתיירא כל כך.
וביותר יש לומר, כי כל עוד שלא מעלין את המלכות עד החכמה, שהוא ענין ביטול כל העולמות אל הוי"ה, אין הוא מתיירא כל כך, כי עדיין יש לו יניקה מן הקדושה, אבל כשמעלין את המלכות עד החכמה, אזי הרי אין שטן ואין פגע רע, ואין הדינים יונקים כלום, לכן שפיר מתיירא ומתערבב דעתו, ואתי שפיר .
