מי שמסתובב בשוק ארבעת המינים בערב סוכות מגלה עד מהרה שלא כל האתרוגים דומים זה לזה. יש אתרוגים קטנים ועדינים, ויש המגיעים לממדים גדולים מאוד; יש בעלי פיטם ויש שהפיטם נושר מהם כבר בתחילת הגידול; יש עסיסיים ויש שכמעט כל תוכם קליפה לבנה עבה. לצד ההבדלים החיצוניים יש גם שמות רבים: מרוקאי, תימני, קלבריה, יאנובה, חזון איש, אורדנג ועוד.
אולם השאלה המרכזית איננה איזה אתרוג נאה יותר, אלא מהי המסורת העומדת מאחוריו. מאחר שלדעת רוב הפוסקים אתרוג מורכב פסול, במשך הדורות ביקשו אתרוגים שידוע כי מקורם בעצים שלא הורכבו. מכאן נולדו מסורות שונות, ולעיתים גם פולמוסים חריפים, סביב אתרוגי כל ארץ וארץ.
הפוסקים הזכירו כמה סימנים שבהם ניתן להבחין בין אתרוג רגיל לאתרוג מורכב: קליפה מחוספסת ועבה, מיעוט מיץ וצורת העוקץ. סימנים אלו הובאו ברמ"א ובפוסקים בסימן תרמ"ח, אולם למעשה אין מסתמכים על מראה הפרי בלבד. צורת האתרוג יכולה להשתנות מחמת האקלים, הקרקע ושיטות הגידול, ולכן עיקר ההקפדה היא על מסורת הפרדס והעצים.
האתרוג המרוקאי
האתרוג המרוקאי גדל במשך דורות בכפרים ובעמקים שבהרי האטלס. רבים מן המטעים היו רחוקים ממטעים של מיני הדר אחרים, ולפי העדויות המקומיות לא נהגו להרכיב שם את עצי האתרוג. עובדה זו העניקה לאתרוג המרוקאי חזקה חשובה של זן בלתי מורכב.
צורתו בדרך כלל מאורכת, ולעיתים היא בעלת קימורים וחריצים עמוקים. יש בו קליפה לבנה עבה, ובחלק מן האתרוגים יש מעט מאוד גרעינים או שאין בהם גרעינים כלל. עובדה זו עוררה בעבר דיון, משום שבדברי חז"ל ובפוסקים נזכרו חדרי הזרע של האתרוג. לעומת זאת, מצדדי האתרוג המרוקאי טענו שהיעדר גרעינים אינו משנה את זהותו של הפרי, בפרט כאשר קיימת מסורת עתיקה וברורה על השימוש בו.
כבר לפני מאה חמישים שנה אנו מוצאים עדויות של רבנים שסמכו על אתרוגי מרוקו. הרב בנימין קלוגר העיד כי אביו, רבי שלמה קלוגר בעל האלף לך שלמה, בירך עליהם. גם הערוך לנר, הערוך השולחן וחכמים נוספים הכשירו אתרוגים אלו, אם כי במשך השנים היו גם מי שפקפקו בהם.
בימינו האתרוג המרוקאי נפוץ בקרב יוצאי מרוקו ובקהילות ספרדיות נוספות, וגם רבים מבני אשכנז נוהגים לקחתו בשל מסורת אי-ההרכבה המיוחסת לו.
האתרוג התימני
האתרוג התימני שונה מאוד במראהו מן האתרוגים הרגילים בשווקים. הוא עשוי להגיע למשקל של כמה קילוגרמים, קליפתו הלבנה עבה ביותר, וכמעט שאין בו את שקיקי המיץ המוכרים מפירות ההדר. עיקרו של הפרי הוא החלק הלבן, ואילו בתוכו נמצאים גרעינים וחללים קטנים.
יש שראו בכך דווקא סימן לקדמותו של הזן. האתרוג התימני נשמר במשך דורות בתימן, במקום שבו לא הייתה מצויה הרכבת עצי אתרוג על לימון או על מיני הדר אחרים. מסורתם של יהודי תימן על אתרוג זה עתיקה וברורה, והם נהגו לברך עליו ללא פקפוק.
היו מבני העדות האחרות שתמהו על מיעוט המיץ ועל צורתו החריגה, אך פוסקים רבים סמכו עליו. מפורסם בשם החזון איש שהחשיב את האתרוג התימני, ואף מובא בשמו שאמר שאין כשר ממנו. גם בשם הגרי"ז מבריסק נמסר שהיה מחשיבו מאוד, והגרב"צ אבא שאול נהג לקחת אתרוג תימני.
ברוב האתרוגים התימניים אין פיטם. אין בכך חיסרון, שכן הפיטם נושר בעוד הפרי קטן ומחובר לעץ. הרמ"א כתב: "אבל אם לא היה לו דד מעולם - כשר", והמשנה ברורה ביאר שכאשר זו דרך ברייתו וגידולו, אין האתרוג נחשב חסר.
אתרוגי קלבריה
מחוז קלבריה שבדרום איטליה היה במשך מאות שנים אחד ממקורות האתרוגים החשובים ליהודי אירופה. האתרוגים משם נשלחו דרך ערי הנמל, ובעיקר דרך גנואה, ומכאן השם "אתרוגי יאנובה" או "יאנווע". פעמים רבות אין הכוונה לאתרוג שגדל בעיר גנואה עצמה, אלא לאתרוג שהגיע לשוק האירופי דרך נמל גנואה.
אתרוגי קלבריה אינם תמיד היפים ביותר. רבים מהם מחוספסים, לעיתים חסרי פיטם, ויש בהם קליפה עבה ומעט מיץ. דווקא צורתם הטבעית והמסורת העתיקה על מקורם הקנו להם חשיבות מיוחדת.
חסידי חב"ד מקפידים במיוחד על אתרוג מקלבריה. לפי דבריהם משה רבנו שלח שליחים להביא אתרוגים מאיטליה, ולפיכך יש במקום זה מסורת קדומה על גידול האתרוג. במשך השנים, כאשר התעוררו חששות להרכבה גם במטעי קלבריה, הונהג פיקוח מדוקדק על העצים. נוסף על כך ניטעו בכפר חב"ד עצים שמקורם באתרוגי קלבריה.
נמצא אפוא שהשם "אתרוג איטלקי" הוא שם כללי מדי. כשמדברים על המסורת הידועה, הכוונה בדרך כלל לאתרוגי קלבריה שבדרום איטליה, ולעיתים הם מכונים גם אתרוגי יאנובה על שם נתיב המסחר שעבר בגנואה.
אתרוגי קורפו
במאה התשע עשרה התפרסמו מאוד אתרוגי האי קורפו שביוון. הם היו נאים, חלקים ובעלי מראה מושך, ולכן זכו לביקוש רב ומחירם עלה מאוד. אלא שסביבם התעורר אחד הפולמוסים הגדולים בתולדות ארבעת המינים.
החשש היה שחלק מן העצים הורכבו על לימון או על כנות אחרות. לצד הוויכוח ההלכתי התעורר גם מאבק כלכלי נגד סוחרי קורפו, שניצלו את תלותן של הקהילות היהודיות והעלו את המחירים. רבנים רבים קראו להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, וכך הפך המאבק באתרוגי קורפו גם לחלק מן המאמץ לחיזוק היישוב היהודי בארץ.
הזן המקורי של אתרוגי קורפו כמעט שאינו מצוי כיום. יש הסבורים שחלק מזני האתרוגים הגדלים בארץ מקורם באתרוגים שהובאו מקורפו לפני שהתפשט שם החשש להרכבה.
האתרוג הארץ ישראלי
גידול אתרוגים בארץ ישראל מתועד במשך מאות שנים. ישנן עדויות על אתרוגים שגדלו בירושלים, ביפו, בצפת, בטבריה, בשכם ובסביבות אום אל פחם. בתשובות מלפני יותרמחמש מאות שנה כבר נזכר בירור כשרותם של אתרוגי הארץ וההקפדה שלא יהיו מורכבים.
האתרוגים הארץ ישראליים הקדומים מתוארים כגדולים, בעלי קליפה עבה ומעט מיץ, ולעיתים קרובות ללא פיטם. במטעים מסוימים הגיעו האתרוגים למשקל גדול במיוחד. רבי יעקב ספיר כתב שבגמר בישולם היה גודלם "כאבטיח הגדול".
כאשר החלו לשלוח אתרוגים מארץ ישראל לקהילות הגולה, קיבל הדבר גם משמעות של חיבת הארץ וסיוע ליושביה. הערוך השולחן כתב בשבח האתרוגים שגדלו בארץ והוחזקו בכשרותם על פי גדולי ישראל. אדמו"רים ורבנים רבים ביקשו שיהיה בביתם אתרוג מארץ ישראל, אף כאשר בירכו תחילה על אתרוג ממסורת אחרת. רבי יחזקאל שרגא משינאווא נהג בדרך אביו בעל הדברי חיים ונטל אתרוגים מפרדסים מוכרים בחוץ לארץ, אך צירף גם אתרוג מארץ ישראל. כך נהגו גם בחצרות רוז'ין ובעלזא.
בראשית המאה העשרים פעלו רבני א"י להרחבת גידולם של אתרוגים כשרים בארץ. הם דרשו בירור מדוקדק של מקור הגרעינים והעצים, והעניקו את הסכמתם למטעים שבהם נשמר הפיקוח הנדרש.
משלוחי האתרוגים מארץ ישראל שימשו במשך שנים קשר חי בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. הכוללים בירושלים נהגו לשלוח אתרוגים לנשיאיהם ולגבאים בארצות שונות, והאתרוג הקטן שנשלח מירושלים או מצפת נשא עמו משהו מריחה של הארץ כולה.
אתרוגי חזון איש
השם "אתרוג חזון איש" אינו מתייחס לצורה אחת ויחידה, אלא לכמה משפחות של אתרוגים שמקורן בעצים שניטעו על פי הוראות החזון איש או מאתרוגים שעליהם בירך.
שתי המשפחות המפורסמות הן "חזון איש - הלפרין" ו"חזון איש - לפקוביץ". אתרוגי הלפרין גודלו בידי רבי יעקב הלפרין על פי הנחיית החזון איש, ומקורם מיוחס לאתרוגים מנחל עמוד או משכם. אתרוגי לפקוביץ גודלו בידי רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ואף הם על פי הוראת החזון איש. בין שתי המשפחות יש הבדלים מסוימים בצורה: אתרוגי לפקוביץ נוטים להיות מאורכים ובעלי חוטם חרוטי יותר, ואילו אתרוגי הלפרין רחבים יותר בחלקם העליון.
במשך השנים נוצרו ענפים שונים בתוך משפחות אלו, ולעיתים נמכרים זנים שונים תחת הכותרת הכללית "חזון איש". משום כך גם כאן אין די בשם שעל הקופסה, ויש צורך בהשגחה ובבירור מקור העצים.
אורדנג, חדרה ושאר זני ארץ ישראל
זן נוסף שהתפרסם בארץ הוא זן אורדנג, על שם ר' שרגא פייבוש אורדנג, שנטע פרדס אתרוגים בחדרה בשנת תרפ"ז. על מקור האתרוגים נאמרו מסורות שונות: יש שייחסו אותם לאתרוגי שכם, ויש שסברו שמקורם באתרוגי יפו. לאחר שהתייבש הפרדס המקורי המשיכו מגדלים אחרים לטפח עצים שנלקחו ממנו, ומהם התפתחו אתרוגי חדרה המצויים עד היום.
לצדם התקיימו בארץ משפחות נוספות של אתרוגים, ובהן ברוורמן דיסקין, לודמיר, לוריא, קיבילביץ ושלומאי כפר הרא"ה. חלקן נחשבות המשך של אתרוגי ארץ ישראל הישנים, אך לא תמיד ניתן לברר בוודאות את מקורו המדויק של כל זן.
אתרוגי ברוורמן דיסקין, למשל, מתוארים כבעלי צורת חבית, מחוספסים, גדולים ולרוב חסרי פיטם. יש שייחסו אותם לאתרוג שנטל המהרי"ל דיסקין, אך מסורת זו אינה מוסכמת על הכול. אתרוגי לודמיר גודלו בארץ מראשית המאה העשרים ונמכרו במשך שנים בשם "אתרוגי ארץ ישראל".
ומה אומרים המחקרים?
בדיקות גנטיות שנערכו בזני אתרוג שונים העלו כי האתרוגים המרוקאיים, התימניים, האיטלקיים והארץ ישראליים שייכים כולם למין האתרוג, ואינם תוצר של הכלאה עם לימון או עם מין הדר אחר. פרופ' אליעזר גולדשמידט, שחקר שנים רבות את האתרוג, כתב בעקבות בדיקות שנערכו בשנים עשר זנים כי ניתן לומר במידה רבה של ודאות שהאתרוגים שבידינו הם אתרוגים אמיתיים. עם זאת, מחקר גנטי אינו מחליף מסורת הלכתית. הוא עשוי ללמד על זהות הזן, אך השאלה אם עץ מסוים הורכב בפועל, כיצד נשמר הפרדס ומהו ייחוס השתילים, עדיין טעונה פיקוח ועדות נאמנה. למעשה, לכל קהילה מסורת משלה, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו וכהוראת רבותיו. בן תימן יראה באתרוג התימני את האתרוג המובהק, בן מרוקו יחזיק במסורת הרי האטלס, חסיד חב"ד יחפש אתרוג קלבריה, ורבים מבני הישיבות יבקשו אתרוג מזן חזון איש.
אולם השאלה המרכזית איננה איזה אתרוג נאה יותר, אלא מהי המסורת העומדת מאחוריו. מאחר שלדעת רוב הפוסקים אתרוג מורכב פסול, במשך הדורות ביקשו אתרוגים שידוע כי מקורם בעצים שלא הורכבו. מכאן נולדו מסורות שונות, ולעיתים גם פולמוסים חריפים, סביב אתרוגי כל ארץ וארץ.
הפוסקים הזכירו כמה סימנים שבהם ניתן להבחין בין אתרוג רגיל לאתרוג מורכב: קליפה מחוספסת ועבה, מיעוט מיץ וצורת העוקץ. סימנים אלו הובאו ברמ"א ובפוסקים בסימן תרמ"ח, אולם למעשה אין מסתמכים על מראה הפרי בלבד. צורת האתרוג יכולה להשתנות מחמת האקלים, הקרקע ושיטות הגידול, ולכן עיקר ההקפדה היא על מסורת הפרדס והעצים.
האתרוג המרוקאי
האתרוג המרוקאי גדל במשך דורות בכפרים ובעמקים שבהרי האטלס. רבים מן המטעים היו רחוקים ממטעים של מיני הדר אחרים, ולפי העדויות המקומיות לא נהגו להרכיב שם את עצי האתרוג. עובדה זו העניקה לאתרוג המרוקאי חזקה חשובה של זן בלתי מורכב.
צורתו בדרך כלל מאורכת, ולעיתים היא בעלת קימורים וחריצים עמוקים. יש בו קליפה לבנה עבה, ובחלק מן האתרוגים יש מעט מאוד גרעינים או שאין בהם גרעינים כלל. עובדה זו עוררה בעבר דיון, משום שבדברי חז"ל ובפוסקים נזכרו חדרי הזרע של האתרוג. לעומת זאת, מצדדי האתרוג המרוקאי טענו שהיעדר גרעינים אינו משנה את זהותו של הפרי, בפרט כאשר קיימת מסורת עתיקה וברורה על השימוש בו.
כבר לפני מאה חמישים שנה אנו מוצאים עדויות של רבנים שסמכו על אתרוגי מרוקו. הרב בנימין קלוגר העיד כי אביו, רבי שלמה קלוגר בעל האלף לך שלמה, בירך עליהם. גם הערוך לנר, הערוך השולחן וחכמים נוספים הכשירו אתרוגים אלו, אם כי במשך השנים היו גם מי שפקפקו בהם.
בימינו האתרוג המרוקאי נפוץ בקרב יוצאי מרוקו ובקהילות ספרדיות נוספות, וגם רבים מבני אשכנז נוהגים לקחתו בשל מסורת אי-ההרכבה המיוחסת לו.
האתרוג התימני
האתרוג התימני שונה מאוד במראהו מן האתרוגים הרגילים בשווקים. הוא עשוי להגיע למשקל של כמה קילוגרמים, קליפתו הלבנה עבה ביותר, וכמעט שאין בו את שקיקי המיץ המוכרים מפירות ההדר. עיקרו של הפרי הוא החלק הלבן, ואילו בתוכו נמצאים גרעינים וחללים קטנים.
יש שראו בכך דווקא סימן לקדמותו של הזן. האתרוג התימני נשמר במשך דורות בתימן, במקום שבו לא הייתה מצויה הרכבת עצי אתרוג על לימון או על מיני הדר אחרים. מסורתם של יהודי תימן על אתרוג זה עתיקה וברורה, והם נהגו לברך עליו ללא פקפוק.
היו מבני העדות האחרות שתמהו על מיעוט המיץ ועל צורתו החריגה, אך פוסקים רבים סמכו עליו. מפורסם בשם החזון איש שהחשיב את האתרוג התימני, ואף מובא בשמו שאמר שאין כשר ממנו. גם בשם הגרי"ז מבריסק נמסר שהיה מחשיבו מאוד, והגרב"צ אבא שאול נהג לקחת אתרוג תימני.
ברוב האתרוגים התימניים אין פיטם. אין בכך חיסרון, שכן הפיטם נושר בעוד הפרי קטן ומחובר לעץ. הרמ"א כתב: "אבל אם לא היה לו דד מעולם - כשר", והמשנה ברורה ביאר שכאשר זו דרך ברייתו וגידולו, אין האתרוג נחשב חסר.
אתרוגי קלבריה
מחוז קלבריה שבדרום איטליה היה במשך מאות שנים אחד ממקורות האתרוגים החשובים ליהודי אירופה. האתרוגים משם נשלחו דרך ערי הנמל, ובעיקר דרך גנואה, ומכאן השם "אתרוגי יאנובה" או "יאנווע". פעמים רבות אין הכוונה לאתרוג שגדל בעיר גנואה עצמה, אלא לאתרוג שהגיע לשוק האירופי דרך נמל גנואה.
אתרוגי קלבריה אינם תמיד היפים ביותר. רבים מהם מחוספסים, לעיתים חסרי פיטם, ויש בהם קליפה עבה ומעט מיץ. דווקא צורתם הטבעית והמסורת העתיקה על מקורם הקנו להם חשיבות מיוחדת.
חסידי חב"ד מקפידים במיוחד על אתרוג מקלבריה. לפי דבריהם משה רבנו שלח שליחים להביא אתרוגים מאיטליה, ולפיכך יש במקום זה מסורת קדומה על גידול האתרוג. במשך השנים, כאשר התעוררו חששות להרכבה גם במטעי קלבריה, הונהג פיקוח מדוקדק על העצים. נוסף על כך ניטעו בכפר חב"ד עצים שמקורם באתרוגי קלבריה.
נמצא אפוא שהשם "אתרוג איטלקי" הוא שם כללי מדי. כשמדברים על המסורת הידועה, הכוונה בדרך כלל לאתרוגי קלבריה שבדרום איטליה, ולעיתים הם מכונים גם אתרוגי יאנובה על שם נתיב המסחר שעבר בגנואה.
אתרוגי קורפו
במאה התשע עשרה התפרסמו מאוד אתרוגי האי קורפו שביוון. הם היו נאים, חלקים ובעלי מראה מושך, ולכן זכו לביקוש רב ומחירם עלה מאוד. אלא שסביבם התעורר אחד הפולמוסים הגדולים בתולדות ארבעת המינים.
החשש היה שחלק מן העצים הורכבו על לימון או על כנות אחרות. לצד הוויכוח ההלכתי התעורר גם מאבק כלכלי נגד סוחרי קורפו, שניצלו את תלותן של הקהילות היהודיות והעלו את המחירים. רבנים רבים קראו להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, וכך הפך המאבק באתרוגי קורפו גם לחלק מן המאמץ לחיזוק היישוב היהודי בארץ.
הזן המקורי של אתרוגי קורפו כמעט שאינו מצוי כיום. יש הסבורים שחלק מזני האתרוגים הגדלים בארץ מקורם באתרוגים שהובאו מקורפו לפני שהתפשט שם החשש להרכבה.
האתרוג הארץ ישראלי
גידול אתרוגים בארץ ישראל מתועד במשך מאות שנים. ישנן עדויות על אתרוגים שגדלו בירושלים, ביפו, בצפת, בטבריה, בשכם ובסביבות אום אל פחם. בתשובות מלפני יותרמחמש מאות שנה כבר נזכר בירור כשרותם של אתרוגי הארץ וההקפדה שלא יהיו מורכבים.
האתרוגים הארץ ישראליים הקדומים מתוארים כגדולים, בעלי קליפה עבה ומעט מיץ, ולעיתים קרובות ללא פיטם. במטעים מסוימים הגיעו האתרוגים למשקל גדול במיוחד. רבי יעקב ספיר כתב שבגמר בישולם היה גודלם "כאבטיח הגדול".
כאשר החלו לשלוח אתרוגים מארץ ישראל לקהילות הגולה, קיבל הדבר גם משמעות של חיבת הארץ וסיוע ליושביה. הערוך השולחן כתב בשבח האתרוגים שגדלו בארץ והוחזקו בכשרותם על פי גדולי ישראל. אדמו"רים ורבנים רבים ביקשו שיהיה בביתם אתרוג מארץ ישראל, אף כאשר בירכו תחילה על אתרוג ממסורת אחרת. רבי יחזקאל שרגא משינאווא נהג בדרך אביו בעל הדברי חיים ונטל אתרוגים מפרדסים מוכרים בחוץ לארץ, אך צירף גם אתרוג מארץ ישראל. כך נהגו גם בחצרות רוז'ין ובעלזא.
בראשית המאה העשרים פעלו רבני א"י להרחבת גידולם של אתרוגים כשרים בארץ. הם דרשו בירור מדוקדק של מקור הגרעינים והעצים, והעניקו את הסכמתם למטעים שבהם נשמר הפיקוח הנדרש.
משלוחי האתרוגים מארץ ישראל שימשו במשך שנים קשר חי בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. הכוללים בירושלים נהגו לשלוח אתרוגים לנשיאיהם ולגבאים בארצות שונות, והאתרוג הקטן שנשלח מירושלים או מצפת נשא עמו משהו מריחה של הארץ כולה.
אתרוגי חזון איש
השם "אתרוג חזון איש" אינו מתייחס לצורה אחת ויחידה, אלא לכמה משפחות של אתרוגים שמקורן בעצים שניטעו על פי הוראות החזון איש או מאתרוגים שעליהם בירך.
שתי המשפחות המפורסמות הן "חזון איש - הלפרין" ו"חזון איש - לפקוביץ". אתרוגי הלפרין גודלו בידי רבי יעקב הלפרין על פי הנחיית החזון איש, ומקורם מיוחס לאתרוגים מנחל עמוד או משכם. אתרוגי לפקוביץ גודלו בידי רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ואף הם על פי הוראת החזון איש. בין שתי המשפחות יש הבדלים מסוימים בצורה: אתרוגי לפקוביץ נוטים להיות מאורכים ובעלי חוטם חרוטי יותר, ואילו אתרוגי הלפרין רחבים יותר בחלקם העליון.
במשך השנים נוצרו ענפים שונים בתוך משפחות אלו, ולעיתים נמכרים זנים שונים תחת הכותרת הכללית "חזון איש". משום כך גם כאן אין די בשם שעל הקופסה, ויש צורך בהשגחה ובבירור מקור העצים.
אורדנג, חדרה ושאר זני ארץ ישראל
זן נוסף שהתפרסם בארץ הוא זן אורדנג, על שם ר' שרגא פייבוש אורדנג, שנטע פרדס אתרוגים בחדרה בשנת תרפ"ז. על מקור האתרוגים נאמרו מסורות שונות: יש שייחסו אותם לאתרוגי שכם, ויש שסברו שמקורם באתרוגי יפו. לאחר שהתייבש הפרדס המקורי המשיכו מגדלים אחרים לטפח עצים שנלקחו ממנו, ומהם התפתחו אתרוגי חדרה המצויים עד היום.
לצדם התקיימו בארץ משפחות נוספות של אתרוגים, ובהן ברוורמן דיסקין, לודמיר, לוריא, קיבילביץ ושלומאי כפר הרא"ה. חלקן נחשבות המשך של אתרוגי ארץ ישראל הישנים, אך לא תמיד ניתן לברר בוודאות את מקורו המדויק של כל זן.
אתרוגי ברוורמן דיסקין, למשל, מתוארים כבעלי צורת חבית, מחוספסים, גדולים ולרוב חסרי פיטם. יש שייחסו אותם לאתרוג שנטל המהרי"ל דיסקין, אך מסורת זו אינה מוסכמת על הכול. אתרוגי לודמיר גודלו בארץ מראשית המאה העשרים ונמכרו במשך שנים בשם "אתרוגי ארץ ישראל".
ומה אומרים המחקרים?
בדיקות גנטיות שנערכו בזני אתרוג שונים העלו כי האתרוגים המרוקאיים, התימניים, האיטלקיים והארץ ישראליים שייכים כולם למין האתרוג, ואינם תוצר של הכלאה עם לימון או עם מין הדר אחר. פרופ' אליעזר גולדשמידט, שחקר שנים רבות את האתרוג, כתב בעקבות בדיקות שנערכו בשנים עשר זנים כי ניתן לומר במידה רבה של ודאות שהאתרוגים שבידינו הם אתרוגים אמיתיים. עם זאת, מחקר גנטי אינו מחליף מסורת הלכתית. הוא עשוי ללמד על זהות הזן, אך השאלה אם עץ מסוים הורכב בפועל, כיצד נשמר הפרדס ומהו ייחוס השתילים, עדיין טעונה פיקוח ועדות נאמנה. למעשה, לכל קהילה מסורת משלה, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו וכהוראת רבותיו. בן תימן יראה באתרוג התימני את האתרוג המובהק, בן מרוקו יחזיק במסורת הרי האטלס, חסיד חב"ד יחפש אתרוג קלבריה, ורבים מבני הישיבות יבקשו אתרוג מזן חזון איש.
