עיר הקודש! ירושלים!
אוי, מי יכלנו את בית המקדש שהשכינה אני ולא מלאך אני ולא שרף אני עומד בין שתי הכרובים,
בדורות הקודמים מה רבו התשוקה לעיר הקודש,
והנה מעשה שנחקק לדורות, ואלמלא היה מוזכר בט"ז לא היינו יודעים אותו,
"לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו על כן נהגו לסלקו בשעת ברכה"
יהודים!
זכרו היה יהודי שמרוב צער על חורבן הבית הרג את עצמו,
אך מי יבין מה זה בית המקדש מקום השראת השכינה,
ניתפס לפרט קטן ושולי הגמ' אומרת שמעולם לא היה לבנ"י עבירות במחשבה לפי שהתמיד מכפר בבוקר והתמיד מכבר בערב
אי,
מי צדיק בארץ אשר לא יחטא,
ללכת לישון נקיים כשלג לקום נקיים,
מי יכלנו, עברת עבירה? בקרבן אחד לבית המקדש
הוא מגיע לבית המקדש ומתוודה הלווים משוררים והוא לא עומד
בעומס ופורץ בבכי מלא חרטה.
אך מה הבכי הגדול ביותר היא על "גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה" הפירוש הפשוט הוא טכני כמו שמסבירה הגמ' בראש השנה
הדרכים נהפכו למשובשות לארוכות, אבל גדר דרכי חסם את הדרך מליבי אל גזית. נתיבותי עוה,
אוי. אנחנו כבר לא מרגישים את החסר, את השכול הנורא,
גזירה על המת שישתכח מן הלב, דורשי רשומות אמרו אם נשתכח - מת הוא.
מגילת איכה - מלשון אַיֶּכָּה, יהודי אַיֶּכָּה???,
היכן התפילות? הבכיות? הקנות?
ירמיה אומר לנו נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם,
וממשיך ואומר
עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ, אם דוה ליבנו אן חשכו עינינו אז
אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר.
כמו שמקונן המקונן "וְעַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ נשְׁכַּחְנוּ כְּמֵת מִלֵּב / מוֹנֶה גּוֹזֵז וְחוֹלֵב"
נשכחנו, אין צער על בית המקדש,
רק תבינו את הקדושה אדם חושב על משהו "נראה לי שאני ינדב לבית המקדש" מיד,
מוקדש לא עשה מעשה, לא ביטה בשפתיו,
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים... כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא
יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו...
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה
עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
וצ"ב וכי חבריו של ר' עקיבא לא האמינו בנבואה? הרי ודאי האמינו בנבואת הנחמה,
ואף על פי כן בכו מפני שסוף סוף עתה הגאולה לא הגיעה והחורבן לפנינו.
וכמו שאדם מבכה את מתו אף פי שמאמין בתחיית המתים. אם כן לא מובן מה השיב להם. והוא עצמו,
מה הוצרך לראות את השועל יוצא מקה"ק כדי להאמין בנבואתו של זכריה. ומבאר רבי צדוק הכהן (פרי צדיק דברים אות יז)
ע"פ מה שכתב הרמב"ן (ב"ב יב, ב) על מה שאמרו בגמ' שם חכם עדיף מנביא, שהוא ע"י השגה ברוח הקודש,
ועי"ז יוכל להשיג במקום שאין הנביא יכול להשיג ע"י חכמת הנבואה.
ומעתה, רבי עקיבא שהיה השורש של חכמת תורה שבעל פה (כמו דאיתא בכתבי האר"י ז"ל)
והיתה השגתו יותר מהשגת משה רבינו (שהיה בבחי' נבואה וראיה ממש) - על ידי זה היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן
דייקא את הנחמות יותר מהחכמים האחרים. וזה שאמרו לו בלשון הזה "עקיבא ניחמתנו" שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כוח הנחמה.
וכלומר, ר' עקיבא רואה עומק שאחרים לא רואים, והוא רואה את הנחמה שבתוך החורבן, החורבן עצמו הוא הגאולה.
ביאור הדבר, כדוגמת מה שאמרו בגמ' (גיטין פח, א) שאם לא היו ישראל גולים מא"י, היו מגיעים ל"ונושנתם" ונאבדים ח"ו.
נמצא שהגלות היא לטובת עם ישראל, וכדי שיבואו לידי גאולה.
וכן הגמ' ביומא (נד, ב) מספרת שכאשר נכנסו הגויים לקה"ק מצאו את הכרובים מעורין זה בזה, והוציאום לחוץ כדי לבזות את עם ישראל.
והקשה הריטב"א דהרי בזמן שאין עושין רצונו של מקום פניהם של הכרובים לבית ולא זה מול זה, וק"ו שלא יהיו מעורין זה בזה.
ותירץ דהוי נס לרעה. והקשה הרב ר' משה שפירא זצ"ל, מה הפירוש 'נס לרעה', הרי נס הוא גילוי של הקדוש ברוך הוא,
והקב"ה כולו טוב. אלא הביאור הוא, כפי שכתוב בשם משמואל (דברים תרע"ז) שכאשר הקב"ה מכה את עם ישראל נחשב הדבר לרחמים,
כמו אב שמכה את בנו להביאו לדרך טובה. הקב"ה מכה את ישראל כדי להביאם לגאולה. כשיש את עונש הגלות, זה בגדר חיבוק מהקדוש ברוך הוא
בגדר 'מעורין זב"ז'. כשרבי עקיבא רואה את החורבן הגמור במו עיניו, הוא רואה כאן את הצעד הראשון של הגאולה.
החברים רואים חורבן ומאמינים בגאולה עתידית. אך ר"ע שיש לו את העיניים של "חכם עדיף מנביא",
רואה בחורבן את השלב הראשון של הגאולה. ועל כן כשרואה את שיא החורבן במה שהשועל יוצא מבית קה"ק,
בזה מתבסס השלב הראשון של הגאולה. וזו הנבואה שמדבר עליה,
כשמתקיימת הנבואה של החורבן בשלמות, זו הפעולה הראשונה של הגאולה
(וצרף לכאן מה שמציין רבי צדוק במקומות אחרים שלכן משיח נולד בתשעה באב, הגאולה באה מתוך החורבן).
הגאולה באה מתוך החורבן ולכן אין טעם להיות עצבין אלא אדרבה להיות שמחים ולהתפלל שהנבואה תתקים,
אנו צריכם להתחזק תפילות לקירוב הגאולה והשב ישראל לניויהם "נויהם זה בית המקדש כמו שפירש הבין יהוידע (בן יהוידע ברכות דף ג עמוד ב)
"שואג על נוהו - זה בית המקדש" ראה, אנו מקדישם את רוב תפילות שמונה עשרה לזה ואת מוסף את רוב ברכת המזון,
סימן שהתפילה עוזרת.
יהודים התפללו, צעקו לה'.
אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב
אוי, מי יכלנו את בית המקדש שהשכינה אני ולא מלאך אני ולא שרף אני עומד בין שתי הכרובים,
בדורות הקודמים מה רבו התשוקה לעיר הקודש,
והנה מעשה שנחקק לדורות, ואלמלא היה מוזכר בט"ז לא היינו יודעים אותו,
"לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו על כן נהגו לסלקו בשעת ברכה"
יהודים!
זכרו היה יהודי שמרוב צער על חורבן הבית הרג את עצמו,
אך מי יבין מה זה בית המקדש מקום השראת השכינה,
ניתפס לפרט קטן ושולי הגמ' אומרת שמעולם לא היה לבנ"י עבירות במחשבה לפי שהתמיד מכפר בבוקר והתמיד מכבר בערב
אי,
מי צדיק בארץ אשר לא יחטא,
ללכת לישון נקיים כשלג לקום נקיים,
מי יכלנו, עברת עבירה? בקרבן אחד לבית המקדש
הוא מגיע לבית המקדש ומתוודה הלווים משוררים והוא לא עומד
בעומס ופורץ בבכי מלא חרטה.
אך מה הבכי הגדול ביותר היא על "גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה" הפירוש הפשוט הוא טכני כמו שמסבירה הגמ' בראש השנה
הדרכים נהפכו למשובשות לארוכות, אבל גדר דרכי חסם את הדרך מליבי אל גזית. נתיבותי עוה,
אוי. אנחנו כבר לא מרגישים את החסר, את השכול הנורא,
גזירה על המת שישתכח מן הלב, דורשי רשומות אמרו אם נשתכח - מת הוא.
מגילת איכה - מלשון אַיֶּכָּה, יהודי אַיֶּכָּה???,
היכן התפילות? הבכיות? הקנות?
ירמיה אומר לנו נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם,
וממשיך ואומר
עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ, אם דוה ליבנו אן חשכו עינינו אז
אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר.
כמו שמקונן המקונן "וְעַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ נשְׁכַּחְנוּ כְּמֵת מִלֵּב / מוֹנֶה גּוֹזֵז וְחוֹלֵב"
נשכחנו, אין צער על בית המקדש,
רק תבינו את הקדושה אדם חושב על משהו "נראה לי שאני ינדב לבית המקדש" מיד,
מוקדש לא עשה מעשה, לא ביטה בשפתיו,
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים... כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא
יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו...
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה
עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
וצ"ב וכי חבריו של ר' עקיבא לא האמינו בנבואה? הרי ודאי האמינו בנבואת הנחמה,
ואף על פי כן בכו מפני שסוף סוף עתה הגאולה לא הגיעה והחורבן לפנינו.
וכמו שאדם מבכה את מתו אף פי שמאמין בתחיית המתים. אם כן לא מובן מה השיב להם. והוא עצמו,
מה הוצרך לראות את השועל יוצא מקה"ק כדי להאמין בנבואתו של זכריה. ומבאר רבי צדוק הכהן (פרי צדיק דברים אות יז)
ע"פ מה שכתב הרמב"ן (ב"ב יב, ב) על מה שאמרו בגמ' שם חכם עדיף מנביא, שהוא ע"י השגה ברוח הקודש,
ועי"ז יוכל להשיג במקום שאין הנביא יכול להשיג ע"י חכמת הנבואה.
ומעתה, רבי עקיבא שהיה השורש של חכמת תורה שבעל פה (כמו דאיתא בכתבי האר"י ז"ל)
והיתה השגתו יותר מהשגת משה רבינו (שהיה בבחי' נבואה וראיה ממש) - על ידי זה היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן
דייקא את הנחמות יותר מהחכמים האחרים. וזה שאמרו לו בלשון הזה "עקיבא ניחמתנו" שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כוח הנחמה.
וכלומר, ר' עקיבא רואה עומק שאחרים לא רואים, והוא רואה את הנחמה שבתוך החורבן, החורבן עצמו הוא הגאולה.
ביאור הדבר, כדוגמת מה שאמרו בגמ' (גיטין פח, א) שאם לא היו ישראל גולים מא"י, היו מגיעים ל"ונושנתם" ונאבדים ח"ו.
נמצא שהגלות היא לטובת עם ישראל, וכדי שיבואו לידי גאולה.
וכן הגמ' ביומא (נד, ב) מספרת שכאשר נכנסו הגויים לקה"ק מצאו את הכרובים מעורין זה בזה, והוציאום לחוץ כדי לבזות את עם ישראל.
והקשה הריטב"א דהרי בזמן שאין עושין רצונו של מקום פניהם של הכרובים לבית ולא זה מול זה, וק"ו שלא יהיו מעורין זה בזה.
ותירץ דהוי נס לרעה. והקשה הרב ר' משה שפירא זצ"ל, מה הפירוש 'נס לרעה', הרי נס הוא גילוי של הקדוש ברוך הוא,
והקב"ה כולו טוב. אלא הביאור הוא, כפי שכתוב בשם משמואל (דברים תרע"ז) שכאשר הקב"ה מכה את עם ישראל נחשב הדבר לרחמים,
כמו אב שמכה את בנו להביאו לדרך טובה. הקב"ה מכה את ישראל כדי להביאם לגאולה. כשיש את עונש הגלות, זה בגדר חיבוק מהקדוש ברוך הוא
בגדר 'מעורין זב"ז'. כשרבי עקיבא רואה את החורבן הגמור במו עיניו, הוא רואה כאן את הצעד הראשון של הגאולה.
החברים רואים חורבן ומאמינים בגאולה עתידית. אך ר"ע שיש לו את העיניים של "חכם עדיף מנביא",
רואה בחורבן את השלב הראשון של הגאולה. ועל כן כשרואה את שיא החורבן במה שהשועל יוצא מבית קה"ק,
בזה מתבסס השלב הראשון של הגאולה. וזו הנבואה שמדבר עליה,
כשמתקיימת הנבואה של החורבן בשלמות, זו הפעולה הראשונה של הגאולה
(וצרף לכאן מה שמציין רבי צדוק במקומות אחרים שלכן משיח נולד בתשעה באב, הגאולה באה מתוך החורבן).
הגאולה באה מתוך החורבן ולכן אין טעם להיות עצבין אלא אדרבה להיות שמחים ולהתפלל שהנבואה תתקים,
אנו צריכם להתחזק תפילות לקירוב הגאולה והשב ישראל לניויהם "נויהם זה בית המקדש כמו שפירש הבין יהוידע (בן יהוידע ברכות דף ג עמוד ב)
"שואג על נוהו - זה בית המקדש" ראה, אנו מקדישם את רוב תפילות שמונה עשרה לזה ואת מוסף את רוב ברכת המזון,
סימן שהתפילה עוזרת.
יהודים התפללו, צעקו לה'.
אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב
