מה משמעותו של החותם הנוסף בהושענא רבה, אחרי שכבר נחתמנו ביום הכיפורים? ומדוע דווקא הערבה, שאין בה טעם וריח, עומדת במרכזו של היום? המאמר מבאר כיצד הצימאון לישועת ה' בהושענא רבה מוביל אל השמחה בה' בשמיני עצרת.א. הושענא רבה – יום ערבה ויום החיתום
הושענא רבה נקרא בדברי חז"ל "יום ערבה", על שם מצוות הערבה המיוחדת ליום זה, ובמשנה בסוכה (פ"ד מ"ג) מבואר שאף אם חל היום השביעי של חג הסוכות בשבת, מצוות הערבה דוחה את השבת והיו נוטלים את הערבה אף בשבת.
מלבד מצוות הערבה, היה יום זה מיוחד גם בסדר ההקפות וההושענות שבמקדש, וכפי ששנינו במשנה (סוכה פ"ד מ"ה) "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא וכו', ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים".
ונמצא שיום זה מתייחד הן במצוות הערבה והן בריבוי ההקפות וההושענות, שבהן אנו מרבים בתפילה ובבקשת ישועה.
עניין נוסף המיוחד להושענא רבה הוא היותו יום החיתום, וכפי שמבואר בזוהר (ח"ג, לא ע"ב) שביום זה יוצאות הפתקאות מבית המלך. וגם כאן יש מקום להתבונן: הלא כבר עמדנו בדין בראש השנה, ונחתמנו ביום הכיפורים, ומהו אפוא עניינו של חיתום נוסף בהושענא רבה, מה מתחדש ביום זה, ומה מוסיף חיתום זה על הדין והחתימה שקדמו לו.
ונבקש לעמוד על מהותו של יום הושענא רבה, להבין את עניינן של מצוות הערבה, ההקפות וההושענות, ולבאר כיצד כל אלו משתלבים עם היותו יום החיתום.
ב. חג הסוכות – חניכת היסודות של ראש השנה ויום הכיפורים בחיי המעשה
ומה שנראה לבאר בזה הוא שכל מהלך המועדים של החודש השביעי נועד להעמיד ולכוון את כלל ישראל בתחילת השנה אל יסודות החיים האמיתיים, כדי שילוו אותם במשך השנה כולה.
בראש השנה אנו מעמידים את יסודות הבריאה: את היחס של הקב"ה אל הבריאה בכללותה, ואת היחס והתפקיד המיוחד של עם ישראל בתוכה. ביום הכיפורים אנו עושים את הבירור הפנימי, שאנו שייכים אך ורק אל הטוב, ואילו הרע אינו חלק מהמהות ומהזהות שלנו, ובירור זה נעשה על ידי התשובה, הטהרה ועיצומו של יום הכיפורים.
ובחג הסוכות אנו חונכים בפועל את כל היסודות הללו בתוך חיי המעשה: על ידי הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים אנו מיישמים את מה שהעמדנו וביררנו בראש השנה וביום הכיפורים, בכך שאנו חיים על פיהם במשך שבעה ימים ומראים כיצד נראים חיי האדם כאשר הם בנויים על יסודות אלו.
החיים בסוכה במשך שבעה ימים, כאשר כל האכילה, השינה והדירה שלנו נעשות בסוכה, מחדירים בנו את ההכרה שבכל חיינו אנו חוסים בצל הא־ל ומסובבים בענני הכבוד. אנו יוצאים מדירת הקבע שלנו ונכנסים תחת צלו של הקב"ה, ובכך אנו מבטאים בפועל שכל מציאות חיינו נתונה תחת חסותו והשגחתו של הקב"ה.
וכמו כן, כשאנו נוטלים את ארבעת המינים, הבאים מאסיפת הארץ, ומנענעים אותם כלפי מעלה, אנו משרישים בעצמנו את ההכרה שכל השפע שאנו מקבלים מן הארץ בא מאת הקב"ה, והוא ביטוי לאהבתו, לקרבתו ולהשראת שכינתו עלינו. ובכך אנו לומדים לחיות חיים שבהם החומר אינו עומד כמטרה בפני עצמה, אלא הוא מתקדש ומכוון אל מקומו האמיתי, אל עבודת ה' ואל הדבקות בו יתברך. וזוהי חניכת השנה בפועל, כאשר כל מציאות חיינו נעשית כלי לעבודת ה' ולדבקות בו.
ג. הושענא רבה – מבחן היישום של יסודות חגי תשרי במציאות
ונראה שזהו עניין החותם של הושענא רבה. מכיוון שתכליתו של חג הסוכות היא לקחת את היסודות שהעמדנו בראש השנה וביום הכיפורים ולחנוך אותם בתוך מציאות החיים הפשוטה, ממילא סיומו של חג הסוכות הוא גם סיומו של המהלך שהחל בראשית החודש. בהושענא רבה אנו מגיעים לנקודת הסיום, שבה הדברים שהעמדנו כבר פגשו את מציאות החיים, ושם יש עניין של דין, שבו נבחן האם אכן הצלחנו ליישם את הרעיונות שהעמדנו בראש השנה וביום הכיפורים.
ואולם, דין זה אינו דין חדש העומד בפני עצמו, אלא הוא חיתום של הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. לאחר שהעמדנו וביררנו את היסודות והתחלנו לחיות אותם, מגיעה נקודת החותם, שבה מה שנכתב ונחתם עלינו עומד לבחינה אחרונה, האם הוא עדיין רלוונטי לאור מה שהצלחנו ליישם בפועל בחג הסוכות. ולכן הדין של הושענא רבה נמשל לשליחת הפתקאות, שאז הדין שכבר נקבע עומד לבחינה ולבדיקה אחרונה, לראות אם הוא עדיין עומד בעינו לאור מה שביצענו בחג הסוכות.
ד. יום ערבה – העמדת הקיווי והציפייה לישועת ה' במרכז
ולכן בהושענא רבה אנו נוטלים את הערבה ומרבים בהקפות ובהושענות. הערבה היא ביטוי לצימאון, אין לה טעם וריח, וכל חיותה תלויה במים שעליהם היא גדלה. כל זמן שהיא מחוברת אליהם היא מתקיימת, וברגע שמנתקים אותה מהם היא מתחילה לנבול, משום שאין לה קיום וחיות בפני עצמה.
ויש כאן דבר עמוק: דווקא בסיומו של כל התהליך אנו מגיעים אל הערבה, שאין בה טעם וריח, וכל קיומה תלוי במים. בסופו של דבר אנו נדרשים להניח בצד את כל מה שאנו מייחסים לעצמנו ולפעולותינו, ולהכיר בכך שהיסוד שמחזיק את כל עבודתנו הוא הצימאון והציפייה לישועת ה', וההבנה שמצד עצמנו איננו יכולים להתקיים בלי ישועת ה' והארת פניו אלינו, ומה שמעמיד אותנו הוא הקיווי והציפייה אליו יתברך.
ולכן בהושענא רבה, שהוא סיום החותם, אנו מעמידים את הערבה במרכז ואומרים לקב"ה: עשינו את כל ההשתדלות בחודש השביעי, העמדנו את היסודות בראש השנה וביום הכיפורים, וחנכנו אותם במציאות בחג הסוכות, אבל בסופו של דבר אנו יודעים ומכירים בכך שאנו ממש כמו הערבה, שכל חיותה וקיומה תלויים במים. כך גם אנחנו, חיותנו וקיומנו אינם עומדים מצד עצמם, אלא הם תלויים בקיווי ובציפייה לישועת ה'.
המילה "ישועה" קרובה ללשון "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד–ה). הישועה היא הארת הפנים של הקדוש ברוך הוא אל האדם. כשם שהערבה אינה יכולה להתקיים בלי המים, כך גם אנו זקוקים לישועת ה' ולהארת פניו אלינו. החיות והיכולת שלנו לעמוד בעולם תלויות אך ורק בהארת פניו של הקדוש ברוך הוא אלינו.
ולכן בשעת החיתום אנו מקיפים את המזבח שבע פעמים ואומרים לקדוש ברוך הוא: עשינו השתדלות בראש השנה, ביום הכיפורים ובחג הסוכות, אבל בסופו של דבר איננו יכולים לעמוד בכוחות עצמנו, ואנו תלויים בקיווי ובציפייה לישועת ה' ולהארת פניו אלינו. הדרך שלנו להתמודד עם החיתום היא בהכרה המוחלטת שכל קיומנו תלוי בחסד ה' ובהארת פניו.
וזו המהות והעבודה של הושענא רבה. לאחר כל העבודה של החודש השביעי, אנו מגיעים להכרה שהאדם אינו עומד בכוחות עצמו, אלא כל חיותו תלויה בקיווי ובציפייה לישועת ה' ולהארת פניו אליו.
ה. שמיני עצרת – השמחה בה'
המועד שחותם את סדר המועדים של החודש השביעי הוא שמיני עצרת. מצד אחד, נראה מן התורה ששמיני עצרת הוא מועד בפני עצמו, שהרי נאמר, "ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כ"ג, לו), ומשמע מכאן שיש לשמיני עצרת תוכן בפני עצמו. וכמו כן מבואר בתורה שחג הסוכות הוא שבעה ימים בלבד, "חג הסכות שבעת ימים לה'" (שם, לד), "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" (דברים ט"ז, יג).
ומצד שני, עדיין הוא נקרא "יום השמיני", ואין לו תאריך מיוחד בפני עצמו, ונראה אפוא שהוא קשור לחג הסוכות, אף שאינו חלק משבעת ימי החג, אלא מועד בפני עצמו.
וכן מבואר בגמרא בסוכה (מח.) ובחגיגה (יז.) ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו לעניין כמה דברים (פז"ר קש"ב), אך לעניין חגיגה הוא עדיין שייך לחג הסוכות. הרי שמצד אחד שמיני עצרת קשור לחג הסוכות, ומצד שני הוא אינו חלק ממנו אלא מועד בפני עצמו.
והדברים מתאימים לדברי הגמרא בסוכה (נה:) שכתבה "שבעים פרים כנגד מי. כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה. כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". והיינו, שהשמחה בשמיני עצרת שייכת לשמחת חג הסוכות, אבל זהו יום מיוחד שבו הקב"ה אומר לעם ישראל אהובו, "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
ורש"י בפרשת אמור מבאר לנו מהו האופי של אותה סעודה קטנה של שמיני עצרת, ואומר: "כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם" (ויקרא כ"ג, לו). כלומר, לאחר שעם ישראל היו עם הקב"ה בקרבה גדולה במשך כל החודש השביעי, מגיע הרגע שבו הם עומדים להיפרד ממנו, ואז הוא אומר להם, עצרו עוד יום אחד ונשמח אני ואתם יחד. במשך כל ימי החג הקרבנו שבעים פרים כנגד שבעים האומות, ואילו בשמיני עצרת נשאר פר אחד בלבד, כנגד אומה יחידה, סעודה קטנה של המלך עם אוהבו לבדו, משום שקשה עליו פרידתו.
נמצא אם כן שהשמחה בשמיני עצרת היא שמחה בקב"ה בעצמו כביכול, וכמו שמבואר במדרש שיר השירים על הפסוק "נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א', ד): "רבי אבין פתח, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בקדוש ברוך הוא, בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בך בקדוש ברוך הוא, בך בישועתך, בך בתורתך וכו'". כלומר, השמחה שלנו בשמיני עצרת היא בקדוש ברוך הוא בעצמו, בישועתו ובתורתו.
במשך כל סדר המועדים של החודש השביעי השתדלנו להעמיד את עצמנו בדרכים שונות: בראש השנה על ידי השופר, ביום הכיפורים על ידי הצום והתשובה, ובסוכות על ידי הסוכה והלולב. ואז מגיע שמיני עצרת, ואנו מגיעים אל השיא, אל השמחה בה'.
האריז"ל מדמה את שמיני עצרת לחדר הפנימי, שבו אנו שמחים עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואם כן נמצא ששמיני עצרת הוא התכלית של כל סדר המועדים של החודש השביעי, שכל המועדים הללו נועדו להביא אותנו אל הרגע הזה, שבו אנו שמחים עם הקב"ה בעצמו, כמו חתן וכלה המכינים את עצמם תקופה ארוכה לקראת הרגע הגדול של חדר הייחוד.
בשמיני עצרת איננו צריכים עוד את האמצעים והמצוות של הסוכה והלולב, שנועדו להוביל אותנו אל החיבור לקב"ה, כי בשמיני עצרת אנו מגיעים אל הנקודה עצמה, ואנו שמחים עם המלך בעצמו כביכול.
ו. "נגילה ונשמחה בך" – מן הצימאון של הושענא רבה אל השמחה של שמיני עצרת
ונראה שהשמחה בה' ובישועתו בשמיני עצרת קשורה קשר הדוק לאותו צימאון שהעמדנו במרכזו של הושענא רבה. את הצימאון הזה אנו מכניסים איתנו לשמיני עצרת, אל החדר הפנימי, ואומרים לקדוש ברוך הוא: אין לנו מעצמנו כלום אלא רק אותך ואת ישועתך, וממילא אנו שמחים בישועתך ובהארת פניך.
בהושענא רבה העמדנו את עצמנו כמו הערבה, שאין לה מעצמה כלום, וכל המציאות שלנו והעמידה שלנו בעולם הן מכוח הדבקות בו, הקיווי אליו והציפייה להארת פניו. דווקא ההכרה הזאת, שאין לנו קיום בלעדיו, היא שמביאה אותנו אל השמחה הגדולה בה' ובישועתו.
נמצא אם כן שהושענא רבה ושמיני עצרת הם שני שלבים במהלך אחד. בהושענא רבה אנו מגיעים אל הצימאון והקיווי לישועת ה', ובשמיני עצרת אנו לוקחים את הצימאון הזה ונכנסים איתו, כביכול, אל החדר הפנימי, ושמחים עם הקדוש ברוך הוא ובישועתו.
וזהו גם הקשר בין חג הסוכות לבין שמיני עצרת. במשך שבעת ימי הסוכות למדנו לחיות בצל הא־ל, להכיר בכך שכל השפע שבחיינו מגיע ממנו, ובהושענא רבה הגענו אל הכרה עמוקה יותר, שגם לאחר כל מה שעשינו, אנו תלויים אך ורק בו ובישועתו.
ואז מגיע שמיני עצרת. לאחר שהכרנו שכל קיומנו תלוי בו ובישועתו, ממילא אנו שמחים בקרבה הגדולה שהוא מקרב אותנו אליו, והקיווי לישועתו אינו נשאר תחושה של חוסר, אלא הופך לדבקות ולשמחה.
וזו פסגת החודש השביעי ותכליתו: הצימאון של הושענא רבה אינו נעצר בבקשת הישועה, אלא נכנס איתנו אל שמיני עצרת והופך לשמחה, "נגילה ונשמחה בך", בך בקדוש ברוך הוא, בך בישועתך ובך בתורתך.
