מזמור לתודה – בין הנס הגלוי לחסד הנסתר
דמיינו לעצמכם שאתם פוסעים בשעת בוקר מוקדמת, כוס קפה חמה בידכם, והעולם כמנהגו נוהג. הציפורים מצייצות, השמש עולה, והכול נראה רגיל לחלוטין. אך באותן שניות ממש, במרחק אלפי קילומטרים מכם, תלויים בין שמיים לארץ מאות בני אדם, כשהם אוחזים במשענות המושבים, פניהם חוורות וליבם מחסיר פעימה. קו דק, בלתי נראה, מפריד באותו רגע בין חיים למוות. הדרמה הזו, שמתרחשת הרחק מעינינו, מנהלת איתנו קשר סמוי שרובנו נוטים להחמיץ. היא מזמינה אותנו להביט אל מעבר למסך השגרה, ולגלות סיפור הצלה אישי שמתרחש ממש עכשיו, בתוך החיים של כל אחד מאיתנו.
הכותרות הדרמטיות שפשטו הבוקר טלטלו את כולנו. ברגע אחד, נס אחד גדול ומורט עצבים הפריד בין שגרה ברוכה לבין אסון נורא שהיה עלול להתרחש בשחקים. רק בשעה שבה התבשרנו כי הכל בא על מקומו בשלום, שהסכנה חלפה והשליטה הושבה על כנה, יכלו פעימות הלב לשוב לקצבן הרגיל. אנחת רווחה קולקטיבית עלתה מן הארץ, מעורבת בהתרגשות עצומה ובלתי נתפסת. "איזה נס עצום קרה להם!", "כיצד ניצלו מציפורני האסון!", מלמלנו כולנו, איש איש בלבו, מודים לקדוש ברוך הוא על שגמל לחייבים טובות.
אך בעומק השעות האחרונות, בעודי מנסה לעכל את עוצמת המאורעות, נפלה בלבי תובנה מהדהדת: אני מבקש לשתף אתכם בסוד אישי – גם אני ניצלתי היום בנס מהטיסה הזו.
לכאורה, המילים הללו נשמעות תמוהות. הרי לא אחזתי בכרטיס טיסה, ושמי לא הופיע ברשימת הנוסעים. ובכל זאת, תחושת ההצלה הזו אינה מרפת ממני, מפני שהיא נוגעת באמת קיומית עמוקה. ולא רק אני; אם תתבוננו אל תוך נפשכם פנימה, תבינו מיד שגם אתה, וגם אתה – ניצלתם היום בדיוק מאותה הטיסה.
כדי להבין זאת, עלינו להסיט את המבט מהאירוע הנקודתי ולפתוח צוהר לזווית ראייה תורנית, רחבה ועמוקה יותר. יסוד זה טבוע בדברי חז"ל ובספרי החסידות והמחשבה, המלמדים אותנו להתבונן בבריאה בעין אמונית ומפוקחת.
נשאל את עצמנו שאלה נוקבת: מהו, להבנתכם, נס גדול יותר?
האם הנס הגדול הוא לעלות על סיפון מטוס, להיקלע ללב הדרמה, לחוות רגעי אימה צרופים, טלטלה מורטת עצבים וחרדה קיומית – ואז לצאת מתוך כור המצרף בריאים ושלמים? או שמא הנס הגדול באמת הוא פשוט להישאר בבית, מוגנים ועטופים, מבלי להיכנס כלל אל תוך אותה קלחת של סכנה?
חכמינו זיכרונם לברכה, בבואם לתאר את הנהגת הבורא, טבעו מטבע לשון מפעים: "אין בעל הנס מכיר בניסו". אנו רגילים להתרגש ולבכות רק כאשר כנפי הסכנה נוגעות בנו וכאשר ההצלה מגיעה ברגע האחרון, ממש כפי שחוו נוסעי טיסת 'פליי דובאי'. חייהם של אותם נוסעים ניתנו להם במתנה, אך הם שילמו על כך מחיר יקר של רגעי אימה איומים ונוראיים, רגעים שמלווים בחרדת מוות מוחשית.
לעומת זאת, היכן היינו אנחנו באותן דקות הרות גורל?
חלקנו ישבנו בסוכה עם המשפחה, אולי בעיצומו של סדר בישיבת בין הזמנים, למדנו, אכלנו, צחקנו, או עסקנו בעמל יומנו ובפעילויות שגרתיות ומהנות. היינו מוגנים ברמה כה מוחלטת, עד כי הבורא יתברך מנע מרגלינו מלהתקרב בכלל למקום הסכנה. חסד ה' הקיף אותנו בשמיכה עבה של שגרה ברוכה, עד שלא נאלצנו לחוות ולו שמץ מאותה חוויה מחרידה.
חכמי המחשבה והמוסר נותנים לכך משל נפלא: למלך שיש לו שני בנים. לבן הראשון נתן המלך סוס פראי, הסוס רץ אל פי התהום והמלך, ברגע האחרון, תפס ברסן והצילו. הבן, כמובן, מלא תודה והתרגשות. לבן השני, לעומת זאת, נתן המלך סוס רגוע ונינוח, שהלך בדרכים ישרות ובטוחות ולא התקרב מעולם אל הסכנה. מי מהבנים קיבל מהאב חסד גדול יותר? התשובה ברורה. הבן השני קיבל את הטובה השלמה, ללא הפחד וללא הייסורים.
נמצאנו למדים, כי במובן עמוק ואמיתי, כל אחד ואחד מאיתנו צריך להביט היום במראה ולהכריז בהתרגשות: "איזה נס עצום שהקדוש ברוך הוא שמר עליי, שלא הייתי שם ולא חוויתי את המאורע הזה!" אנו חווינו היום את 'הנס השקט' – הנס הגדול מכולם. נס שאינו מלווה בכותרות ענק או בדרמות, אלא נס של חסד שלם, טהור ומלטף.
רעיון זה מחייב אותנו לעורר את הלבבות. עלינו לאפשר לתובנה הזו לחלחל אל עמקי הנפש פנימה. קל מאוד לשקוע בשגרה ולראות בחיים הבריאים והשלווים דבר המובן מאליו. אך האמת היא, שכל נשימה ונשימה, כל נסיעה חלקה וכל יום שמסתיים בשלום בחיק המשפחה, הם שרשרת אינסופית של ניסים נסתרים שהבורא מחולל עבורנו בכל רגע ורגע.
כעת, לאחר שהדברים נפרשו בפניכם, אני מותיר את ההכרעה בידיכם. תחשבו על כך ברצינות, ושאלו את עצמכם שוב: מי חווה כאן נס נעלה וגדול יותר? נוסעי הטיסה שחזו במו עיניהם ביד ה' המצילה מתוך האימה, או אנחנו, שזכינו ליד ה' המגוננת והמונעת את האימה כליל?
כאשר אנו מתבוננים על כך לעומק, נפתח בפנינו שער ענק אל תורת המבט הטוב. זוהי הזמנה לפקוח את העיניים בכל בוקר מחדש, להביט בילדים המשחקים בסלון, בנסיעה הבטוחה לכולל, ואפילו בכוס המים שאנו שותים, ולהבין ששום דבר אינו מקרי. הבורא יתברך מנהל את עולמו בחסד וברחמים, ועוטף אותנו בהשגחה תמידית. השגרה אינה אפרורית או מובנת מאליה – היא פשוט התגלמות האהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו. כשאנו לומדים לראות שהכול טוב, שכל רגע של שקט הוא מתנה עצומה ושמירה עליונה, החיים שלנו הופכים לשיר הלל מתמשך. אנו מבינים שאין צורך להיקלע לסערה כדי להעריך את החוף המבטח; החוף עצמו הוא הנס הגדול ביותר שקיבלנו.
התשובה טמונה בלב שלכם. יהי רצון שנזכה תמיד להודות על הניסים שבכל יום עימנו, הגלויים והנסתרים כאחד.
