איך שמחים (ב) - המצווה הקשה ביותר: 'והיית אך שמח'

שלוש פעמים תובעת התורה את חובת גילת החג, אך התמיהה מהדהדת: כיצד ניתן לצוות על רגש פנימי המושפע מפגעי המציאות ודאגות הלב? מאמר זה פותח צוהר למחלוקתם העמוקה של רבותינו, בין פשוטו של רש"י המבטיח שפע לעתיד לבין שיטתו המרעידה של הגאון מוילנא המגדיר את "והיית אך שמח" כמצווה התובענית ביותר בתורה, הדורשת שלילה מוחלטת של כל הרהור נוגה במשך שמונת ימי המועד. מתוך דברי גורי האר"י והפלא יועץ נדלה את תרופת הפלא שביכולתה להשכיח רוגז ועצב, נתפעל מחשבון הגימטריות המדויק של ימי השנה החושף את סוד 348 ימי הברכה, ונשכיל לנתב עם בעל ספר החינוך את שמחת החומר הגשמית של ימי האסיף אל קדושת הרוח, המעניקה חסינות מפני אימת העתיד כנבואת חבקוק בשעתו.​

א. תעלומת הכתוב: ציווי נוקשה או הבטחה נצחית?
בפרשת אמור (ויקרא כג, מ) ובפרשת ראה (דברים טז, יד-טו) כופלת התורה ומשלשת את הציווי על השמחה בימי חג הסוכות. שלוש פעמים אנו נתקלים בתביעה המפורשת לשמוח: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", ולבסוף – המשפט הטומן בחובו הבטחה וציווי כאחד: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

כאשר אנו מתבוננים במילים אלו, נולדת תמיהה גדולה בלב כל בר-בי-רב: כיצד ניתן לצוות על הרגש? כיצד יכולה התורה לדרוש מאדם, שבור לב או מוטרד בצרכי פרנסה ובדאגות הזמן, להעביר את מתג נפשו באחת למצב של גיל ודיץ?

כדי ליישב שאלה זו, נחלקו רבותינו עמודי העולם בביאור הפסוק "והיית אך שמח", כפי שמובא בספרים הקדושים. רש"י הקדוש על אתר מפרש על דרך הפשט: "לפי פשוטו, אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה". כלומר, התורה מבטיחה ליהודי שאם יקיים את מצוות החג כדת וכדין, הקדוש ברוך הוא ישפיע עליו שפע של טוב, וממילא הוא יהיה במצב של שמחה. וכן כתב האבן עזרא: "אם תהיה שמח בחג הסוכות, תזכה כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח". הרי לנו מהלך מדהים: השמחה בסוכות היא הזרע שממנו צומחת השמחה של כל השנה כולה.

אולם, מאידך גיסא, ניצב קודש הקודשים הגאון מוילנא, ובאחד מהווארטים המפורסמים והעמוקים ביותר שמתיישבים על לבם של בני התורה, הוא קובע קביעה הפוכה לחלוטין: הציווי של "והיית אך שמח" הוא המצווה הקשה ביותר שישנה בכל התורה כולה!
ומדוע היא המצווה הקשה ביותר? מסביר הגר"א, שחובת השמחה בחג אינה חוויה כללית או מצב רוח סביל. המילה "אך" באה למעט – למעט כל שמץ של עצבות, דאגה, הרהור נוגה או רוגז. על האדם להיות שרוי בשמחה רצופה במשך כל שמונת ימי החג, יומם ולילה, בלי הפסק של רגע אחד! בכל שנייה ושנייה שבה אדם מסיח דעתו לשמץ של דאגה או צער, הוא מחסיר בקיום המצווה. זהו ציווי תובעני, המבקש מהאדם שליטה מוחלטת על מחשבות לבו ועל רגשותיו.



ב. תרופת הפלא של גורי האר"י וה"פלא יועץ"
כיצד, אם כן, מצליח בשר ודם לעמוד בציווי כה נשגב ותובעני, מבלי להישבר? את התשובה לכך אנו מוצאים בדבריו המאירים של בעל ה"פלא יועץ" (בערך 'סוכה'), המביא יסוד נורא שכתבו גורי האר"י ז"ל:

"שמי שיהיה שמח וטוב לב, ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח!"

ה"פלא יועץ" אינו מסתפק בהבאת הסגולה, אלא משרטט את דרך העבודה המעשית: "אי לזאת, כי לא בכח יגבר איש לשכוח עצבו ורוגזו וכל דבר המצערו, ולשמוח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצווה". כאן מתגלה סוד "תרופת הפלא" שחיפשנו בהתחלה: השמחה אינה מגיעה מאליה, ואין היא תוצאה של היעדר בעיות. כדי להגיע אליה, האדם צריך "להתגבר בכוח" – להפעיל את כוח הרצון, להחליט שבמשך שמונת ימי החג הוא מניח את כל טרדות העולם הזה מחוץ לפתח הסוכה. הוא מסרב לתת לרוגז ולעצבנות של ההכנות או של חיי היום-יום לחדור אל תוך קודש הקודשים של החג.

ההבטחה היא מוחלטת: אדם שמוסר את נפשו על השמחה בסוכות, שובר את הטבע ומגרש את העצבות, זוכה לברכה עצומה מעין כמוה – הבטחה לפרנסה, בריאות, וכל טוב עולם הזה, מתוך מצב של "להיות שמח לעולם".



ג. החשבון המפעים: 348 ימי ה"שמחה"
כדי להבין כיצד שמונת ימי החג משפיעים על השנה כולה, נתבונן בחשבון מתמטי ותורני מפעים, המובא בספר "נועם שיח", המאיר את עינינו ומראה כיצד הכול מדוד ומכוון מאת הבורא יתברך:

כידוע, מספר ימי השנה התמימה (בשנה פשוטה) הוא 365 ימים.

נערוך כעת חשבון של מספר ימי החגים המוזכרים בתורה, שבהם אנו מצווים לשבות ממלאכה או לחגוג:​

אם נחבר את כל ימי המועדות הללו מהתורה (7 + 8 + 1 + 1), נקבל בדיוק 17 ימים.

כעת, נחסיר את 17 ימי החגים הללו מסך כל 365 ימי השנה:

365 פחות 17 שווה בדיוק ל-348 ימים!

והנה הפלא העצום: נחשב את הגימטריה של המילה שמחה:​

החשבון האלוקי הזה מגלה לנו את העומק של דברי רש"י והאבן עזרא: אם תקיים את הציווי של "ושמחת בחגך" באותם 17 ימי חג קדושים, הרי שהחגים יהפכו למעין תחנת כוח ומקור אנרגיה, שמכוחה תזכה ל"אך שמח" – כלומר, תקבל במתנה עוד 348 ימי "שמחה" לאורך כל שאר ימות השנה! השמחה בימי המועד היא הכלי שמחזיק ומחיה את שאר ימי החולין, ומסוגלת אפילו לקרב את בניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.



ד. סוד ה"דימוס" ושלוש השמחות של ימי האסיף
כעת נבין מדוע דווקא חג הסוכות זכה לשם "זמן שמחתנו", ומדוע רק בו נאמרו שלוש שמחות בתורה, מה שלא מצינו בפסח ובשבועות. מובא במדרש פליאה בפסיקתא דרב כהנא (פרשת דברים, ד"ה ושמחת בחגך):

"בחג (סוכות) לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים... ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתיב שם שלש שמחות".

בראש השנה וביום הכיפורים עמדנו כעבדים לפני אדוניהם, הלב רעד מחשש גזר הדין, והנפש התנקה בדמעות ובצום. והנה, מגיעים אנו לחג הסוכות כשאנו אוחזים בלולבינו ובאתרוגינו כיוצאים מבית המשפט שכתב החנינה בידם, מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא מחל על עוונותינו ואמר "סלחתי כדברך". השמחה הזו היא שמחה של הקלה, של קירבה מחודשת, של בן שחזר לזרועות אביו לאחר ימי הריחוק.

לצד השמחה הרוחנית הזו על ה"דימוס", חג הסוכות חל בעיצומו של חודש תשרי, שהוא "חג האסיף". זהו הזמן שבו האסמים מלאים בברכה, התבואה נאספת מן השדות אל הגורן, והיקבים מלאים ביין החדש. בטבע האנושי, זהו הרגע שבו האדם מרגיש עשיר, בטוח ומאושר.

כאן מגלה לנו בעל ספר החינוך (מצווה שכד) את שורש המצווה העמוק של ארבעת המינים: השמחה בתקופה זו היא טבעית וחומרית לחלוטין, הנובעת מהצלחה כלכלית. אולם, החומר נוטה למשוך את האדם למטה, לגרום לו לשכוח את בוראו, כדברי הכתוב "ורם לבבך ושכחת". לכן ציווה האל יתברך לקחת בידינו את ארבעת המינים – דברים המזכירים לנו שכל השפע, כל הברכה וכל שמחת לבנו צריכים להיות מופנים אך ורק לשמו ולכבודו יתברך. אנו לוקחים את השמחה האנושית הפשוטה, ומקדשים אותה, מרימים אותה לדרגה של עבודת השם רוחנית.



ה. חסינות מול פגעי הזמן: סוכות מול ארמונות
כפי שמבאר הגאון הרב יונתן זקס זצ"ל (בספרו "מועדים לשיחה"), ישנו הבדל תהומי בין "אושר" לבין "שמחה". האושר המודרני תלוי תמיד בתנאים חיצוניים – בהצלחה, בשלווה, בביטחון כלכלי ובבריאות מושלמת. השמחה היהודית, לעומת זאת, אינה תלויה בדבר. היא הכוח המניע של החיים עצמם. היא היכולת לשיר ולרקוד גם בתוך עולם פצוע, חסר ובלתי מושלם.

היטיב להגדיר זאת הנביא חבקוק (ג, יז-יח) במילים מצמררות: "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל, גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים – וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". חבקוק מתאר מצב של קריסה כלכלית מוחלטת, של חוסר ודאות משווע, ובכל זאת הוא בוחר לעלוז ולגיל באלוקי ישעו.

חג הסוכות מחזיר את בן התורה בדיוק אל היסוד הזה. אנו יוצאים מבית הקבע המוגן ועוברים לגור בדירת עראי שברירית. אנו מגלים שאיננו צריכים לגור בארמון מפואר כדי להיות מוקפים בענני כבוד. איננו צריכים להיות עשירים מופלגים כדי לרכוש את אותם ארבעה מינים שקונים גדולי המיליארדרים.

גם אם המציאות סביבנו סוערת, גם אם ישנם קשיים, מחשבות טורדניות או אנשים שמנסים להשבית את רוחנו ולגרום לנו לראות רק את "מה שאין" – אנו מביטים אל הסכך, זוכרים שהקדוש ברוך הוא איתנו באהבתו העצומה, ושואבים מתוך הארעיות הזו כוח, ביטחון ורוגע. השמחה אינה פותרת את בעיות החיים, אך היא נוסכת בנו את העוצמה להתמודד איתן בלי אימה, ולדעת שבכל מצב – יש לנו על מה להודות, ויש לנו דלת לפתוח.​

ההוראה למעשה העולה בין השיטין היא החובה להפעיל את כוח הרצון ולגייס משמעת עצמית רוחנית כדי לגרש באופן אקטיבי כל דאגה ועצב מפתח הסוכה, מתוך הבנה שהשמחה אינה חוויה סבילה אלא כלי שבוחרים בו. עלינו לקחת את השפע הגשמי שחננו הבורא, לקדש אותו באמצעות המצוות וההודאה, ולהביט על קשיי העולם הזה בפרופורציה הנכונה של דירת עראי חולפת.

ובקודש פנימה, לקראת המאמר השלישי והחותם, אנו נערכים לעלות אל שער הנון ואל שיא העומק המחשבתי: נפתח את ביאורו המפעים של הגר"א לשיר השירים על הקשר בין חזרת ענני הכבוד למחילת חטא העגל, נתרפק על דברי בעל התניא המגדיר את דפנות הסוכה כבחינת "וימינו תחבקני", ונבין עם השפת אמת מדוע השמחה אינה רק תוצאה ושכר – אלא היא הכלי הבלעדי לשאיבת רוח הקודש וחיות לכל ימי החולין.



תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם​