מאמר שלישי בסדרה "סגירת וולוזין - פרשת נעילתה של אם הישיבות".
ישיבות בנויות על רציפות. בחור שנכנס לבית המדרש רוצה לפגוש את המקום שעליו שמע, ואת התורה שלמענה הגיע. אבל גם בתוך רציפות כזאת מגיעה שעה שבה נדרשת הכרעה על ההמשך: מי יישא בעול, מי ימסור את השיעורים ומי יקבע את סדרי המקום. בוולוזין, השאלה הזאת נעשתה בשנותיה האחרונות מקור למחלוקת קשה.
הנצי"ב ביקש להעמיד את בנו, רבי חיים ברלין, בהנהגת הישיבה. לצד הנצי"ב פעל רבי חיים סולובייצ'יק, שנודע לימים כרבי חיים מבריסק. אין די בהצבת שני השמות זה מול זה כדי להבין מה התרחש. מדובר בבית מדרש גדול, עם תלמידים שנקשרו לראשיו בדרכים שונות, ועם אחריות כספית ורוחנית שלא עברה בקלות מיד ליד.
מי היה רבי חיים ברלין בעיני התלמידים?
רבי חיים ברלין היה תלמיד חכם גדול, שכיהן ברבנות מוסקבה. מירסקי מתאר את רוחב ידיעותיו ואת ספרייתו הגדולה. ואולם כבודו ומעמדו לא הבטיחו שמינויו יתקבל ברצון אצל כל תלמידי וולוזין. חלק מהם העדיפו את רבי חיים סולובייצ'יק, שאל שיעוריו ודרך לימודו היו קשורים.[1]בזיכרונותיו של רבי אברהם זקהים מופיע תיאור אישי של כניסת רבי חיים ברלין להנהגה. הוא מספר על השיעורים ועל היחס שהתפתח בקרב התלמידים. זאת עדות שימושית דווקא מפני שהיא באה מתוך בית המדרש, אבל אין לקרוא אותה כהכרעה על גדלותו של רבי חיים ברלין. התרשמות תלמיד משיעור, אפילו תלמיד מוכשר, אינה פסק דין על הרב.[2]
ההבחנה הזאת נדרשת גם כשמציגים את העדפת רבי חיים מבריסק. תלמידים יכולים להיקשר לשיעור שיש בו חידוש, עומק וסגנון שהורגלו בו. העדפה כזאת יכולה להיות אמיתית וכנה. היא עדיין אינה מקנה להם את הסמכות להכריע לבדם כיצד יונהג המוסד, ובוודאי אינה מתירה לפגוע במי שאינו מועדף עליהם.
כשהדיון יצא מגדר שאלה
מירסקי מתאר את המחלוקת כהמשך של שאלה ישנה: סיני או עוקר הרים. זהו האופן שבו הוא מפרש את פערי ההעדפות, ואין לראות בו תיאור מלא של כל המניעים. במינוי היו כרוכים גם קשרי משפחה, מעמד, ניסיון בהנהגה וחיבתם של התלמידים לדמויות שכבר הכירו. תשובה תורנית לשאלה איזה סוג של גדלות עדיף אינה מספיקה לבדה לפתרון כל אלה.מה שמדאיג בתיאורים אינו עצם קיומן של העדפות שונות. מירסקי מספר על תלמידים שהמרו את פי הנצי"ב ומיררו את חיי בנו. פראנק מתאר מהומה ומביא מקורות על ההתרחשויות. בהמשך נודע שהוויכוח חרג גם מעבר לכותלי בית המדרש.[3]
בדברים שמביא מירסקי מזיכרונות טורברג מסופר על ניסיונות להוציא את המחלוקת אל העיתונות. תלמידים ביקשו לפרסם את עניינה ב"המליץ", וכשלא הצליחו פנו לשמואל אלכסנדרוב כדי שיכתוב עליו. יש בכך שינוי משמעותי: שאלה שבדרך כלל הייתה אמורה להתברר אצל המנהיגים הובאה לפני ציבור רחב, שחלקו לא הכיר מקרוב את האנשים ואת סדרי הישיבה.[4]
לא כל מי שמפרסם טענה מבקש להחריב את המוסד שהוא קשור אליו. ייתכן שהוא משוכנע שהוא מציל אותו. אבל מרגע שהדיון יוצא החוצה, הוא אינו נשאר בידיו. קוראים אחרים מנסחים אותו מחדש, יריבים משתמשים בו לצורכיהם, וגורמים חיצוניים לומדים היכן נמצאת נקודת התורפה.
מה ידעו הפקידים?
הדו"ח השלטוני שהתפרסם בכתב העת "חקירה" מלמד שהפקידים אספו מידע על המחלוקת, על התלמידים ועל שינויי ההנהגה. זהו חומר שלטוני עוין, שצריך לקרוא בזהירות: הוא כולל מידע שנמסר לפקידים, טענות של בעלי עניין ופרשנות שלהם. פרסום מסמך בארכיון אינו הופך כל האשמה הרשומה בו לעובדה מוכחת.[5]עצם קיומו של המידע, לעומת זאת, חשוב. הוא מלמד שהממשלה לא הסתכלה רק על לוח השעות. עניינה כלל את היכולת של ראשי הישיבה לשלוט בנעשה בתוכה ואת מידת הציות של המוסד להוראותיה. המשבר הפנימי סיפק לה חומר שהצטרף לטענות הישנות על אי־מילוי דרישות.
אין מקום להפוך את לשונם של פקידים רוסים ללשוננו כשמדברים על גדולי תורה. אפשר להביא את עצם הטענה שלהם, לבחון מה היא מגלה על החששות שהניעו אותם, ולסרב לאמץ את כינויי הגנאי שלהם. מסמך כזה מעיד קודם כול כיצד ראה השלטון את הישיבה, ורק לאחר השוואה עם חומר אחר אפשר להכריע מה מתוכנו מתאר היטב גם את המציאות.
האם המחלוקת סגרה את הישיבה?
גם היחס בין שתי עדויות תלמידים דורש תשומת לב. זקהים מספר על מה שחווה ועל אנשים שפגש; טורברג, כפי שמביא אותו מירסקי, מספר גם על פעילות שהייתה קשורה לפרסום המחלוקת. אין צורך לבחור מראש אחד מהם כמי שמחזיק את כל האמת. אפשר לשאול על כל פרט מי ראה אותו, מתי נכתב ומאיזה מקום בסכסוך הוא נמסר. בחור שאהב את שיעורי רבי חיים מבריסק יכול לתאר נאמנה את ההתרגשות שעוררו בו, ובאותו זמן להיות פחות מתאים לשפוט את שיקולי הנצי"ב בניהול המוסד. ככל שהנושא נוגע לדמויות שהקורא מכבד, כך מוטב שהבדיקה תהיה מדויקת ולא נמהרת.שאול שטמפפר הדגיש במחקרו את חשיבות המשבר הפנימי להבנת הסגירה. בתקציר הפרק שלו הוא מעלה קושי בהסבר המעמיד את כל הפרשה על לימודי חול: אם זאת הייתה מדיניות כללית של הממשלה כלפי עולם הישיבות, מדוע הופעל הלחץ במתכונת הזאת דווקא בוולוזין, ומדוע לא נמשך באותו אופן כלפי הישיבות האחרות?[6]
זהו קושי שראוי לדון בו. הוא אינו מוכיח מעצמו שכל הדרישות היו הצגה, או שהתנגדות הנצי"ב לא הייתה גורם ממשי. הוא מצביע על הצורך לברר מה ייחד את המקרה. אפשר שהסכסוך שינה את הדרך שבה העריכו הרשויות את המוסד; אפשר שהוא החליש את ההנהגה בשעה שנזקקה לכל כוחותיה. אלה הסברים שיש לבחון מתוך רצף האירועים, ולא מתוך משפט אחד שנשלף מזיכרון.
גם מירסקי, שקדם למחקר המאוחר, לא הסתיר את המשבר. הוא תיאר אותו כחלק מן הדרך אל הסגירה. הדבר מלמד שאין לפנינו בהכרח חלוקה פשוטה בין ספרות רבנית שמדברת רק על גזירה לבין מחקר שמגלה לראשונה את המחלוקת. הספרים מספרים את הדברים במינון שונה, ולפעמים מסיקים מהם מסקנות שונות.
מה לא נכון להסיק
בוויכוחים על הפרשה צצות לפעמים אנקדוטות חריפות על בחורים שסרו מן הדרך. הן עשויות להיות זכורות היטב מפני שהן שנונות או מזעזעות. אבל בלי מקור ברור, אין הצדקה לבנות עליהן את דמותה של הישיבה. וגם כשהן מבוססות, צריך לברר את היקפן ואת זמנן. מעשה יחיד אינו מסביר מעצמו סגירת מוסד שלם.בצד השני עומדת נטייה לסלק מן התיאור כל דבר שאינו נעים. גם היא אינה מועילה. גודלה של וולוזין אינו תלוי בכך שכל תלמיד התנהג כראוי בכל שעה. דווקא משום שהיה זה מוסד גדול וחשוב, משבר בתוכו יכול היה להכאיב ולהשפיע. אם מבקשים להבין את האחריות שנשאו ראשיו, צריך להכיר גם בקשיים שלא הצליחו לפתור.
אין בידינו כאן פסק דין על כל המעורבים. יש בידינו די חומר כדי לומר שהנהגת הישיבה עמדה תחת לחץ משני כיוונים. מבחוץ נדרשו שינויים, ומבפנים התערער הסדר סביב שאלת ההמשך. כאשר הגיעה ההכרעה השלטונית, היא פגשה מוסד שכבר נשא על גבו מאבק ממושך. במאמר הבא נעבור אל הסגירה עצמה, ונברר כיצד יש לקרוא יחד את הצו, את הזיכרונות ואת עדות בנו של הנצי"ב.
מקורות למאמר השלישי:
[1] מירסקי, "ישיבת וולוזין", מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, עמ' 72–74; מקור ברוך, חלק ד, עמ' 2020, על ראשי הישיבה ומעלותיהם.
[2] נטעי איתן, חלק ה, "תולדות חיי", עמ' נ–נא. זהו קטע מזיכרונות המחבר, ולא תיאור ישיר של מעמד הסגירה.
[3] מירסקי, שם, עמ' 73–74; פראנק, תולדות בית ה' בוואלאז'ין, חלק א, עמ' 131–133.
[4] מירסקי, שם, הערה 10, המביא מזיכרונות פנחס טורברג. יש להבחין בין פרסום מחלוקת בעיתון לבין פנייה לרשויות; אין אלה מעשים זהים.
[5] Oleg Friedman and Jacob Sasson, "The Order to Close the Volozhin Yeshivah and Expel Its Roshei Yeshivah", Hakirah 34 (2023), pp. 85–101. בפרסום מובא דו"ח המקביל בעיקרו לתעודה ד שפרסם שטמפפר; הדיון כאן נשען על הפרסום הזה, ולא על קריאה מלאה של נספח שטמפפר.
[6] Shaul Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, Chapter 8, "The Closure of the Volozhin Yeshiva"; פתיחת הפרק הזמינה באתר Cambridge Core. פרק המחקר המלא לא נבדק במסגרת הכנת הסדרה.
