פרק חמישי: שני דפים בלב הפולמוס - הקדמת "זכרון יוסף"
מי שפותח את המהדורה הראשונה של "זכרון יוסף" פוגש ספר שאלות ותשובות ודרושים, שנדפס בפיורדא בתקל"ג. לפני גוף הספר עומדת הקדמה של המחבר, רבי יוסף שטיינהרט, רבה של העיר.
בתוך ההקדמה, בין דברי המחבר על התורה, על דרכו ועל הוצאת הספר, מופיע קטע חריף נגד החסידות. הוא מתחיל לקראת סופו של הדף הראשון ונמשך בראשית הדף השני. אין זו תשובה נפרדת שנכתבה בעניין המחלוקת. הדברים הוכנסו אל המקום שבו מחבר מציג את ספרו ואת מחשבותיו לפני הקוראים.
הבחירה הזאת העניקה להם תפוצה מיוחדת. מי שבא ללמוד בספרו של רב מפורסם נתקל כבר בפתחו בעמדתו כלפי החוג החדש. כך נעשתה הקדמה של ספר הלכתי גם מסמך בתולדות הפולמוס.
החסידות הגיעה אל עולמו של המחבר
רבי יוסף שטיינהרט פעל בעולם הרבנות האשכנזי. משנת תקכ"ג כיהן כרבה של פיורדא ועמד בראש הישיבה בעיר. בזמן הדפסת ספרו כבר הגיעו הדי המחלוקת אל מעבר למקומות שבהם התגבשה החסידות בראשיתה.
בהקדמה הוא אינו מדבר רק על רעיון ששמע עליו. הוא מתאר הנהגות, לימוד, תפילה והתקבצות של אנשים סביב בעלי סמכות רוחנית. הדברים מלמדים שההתפשטות החסידית והגעת רבנים הקשורים בה לאשכנז נעשו בעיניו עניין המחייב תגובה.
בקטע הפולמוס הוא מתאר "כת אחת" המכנה את עצמה "עדת חסידים ופרושים", ומוחה על כך שאנשיה נבדלים במעשיהם ובמנהגיהם מן הציבור.
זו לשון מפורשת יותר מזו שראינו בכמה מן המקורות המוקדמים. כאן אפשר לעקוב אחר חוג בעל שם, אחר התנהגות קבוצתית ואחר חשש מפני השפעתו על הקהילה.
החשש מפני היבדלות
אחת המילים המרכזיות בתיאור היא ההבדלה. המחבר רואה קבוצה היוצרת לעצמה מנהגים וצורת חיים, ומתרחקת מ"קהל עדת קדושים".
בעיני חברי הקבוצה, ההנהגות עשויות היו לבטא שאיפה להתעלות. רבי יוסף שטיינהרט בוחן אותן גם מצד המחיר הציבורי שלהן. מה קורה כאשר אנשים מתחילים לראות את עצמם כעדה מיוחדת? כיצד משפיע הדבר על מעמד הרב, על מנהגי המקום ועל יחסיהם עם שאר בני הקהילה?
ההקדמה אינה מפרטת כל שאלה מן השאלות האלה, אבל לשונה מאפשרת להבין את עיקר החשש. ההתנהגות החדשה נבחנת כחלק מחייה של עדה קיימת. המחבר אינו מסתפק בשאלה אם אדם מסוים מתכוון לשם שמים; הוא שואל כיצד מעשיו משפיעים על הסדר המשותף.
זהו צד חשוב בפולמוס, שלעתים נעלם כאשר מציגים אותו רק כמחלוקת ברעיונות. רב קהילה נדרש לשאלות של הנהגה בכל יום. גם דבר שיש בו התעוררות רוחנית יכול לעורר אצלו דאגה אם הוא מביא לפירוד או לפגיעה בסמכות התורנית.
קולות התפילה
רבי יוסף שטיינהרט מתאר בחריפות תפילה המלווה בקולות, בבכי ובצעקות. התיאור כתוב מתוך התנגדות, ויש לקרוא אותו ככזה. הוא מלמד כיצד נראו ונשמעו הדברים באוזניו, ולא כיצד היו החסידים מסבירים את עבודתם.
תפילה הנעשית בהתעוררות יכולה להיות בעיני המתפלל ביטוי לריכוז ולכוונת הלב. מי שעומד מן הצד עשוי לחוות אותה כהפרעה, או לחשוש שהביטוי החיצוני נעשה עיקר.
במקרה הזה המחבר רואה בהנהגות התפילה חלק משינוי רחב יותר. הוא מחבר אותן להבדלים במנהגים ולדרכי הלימוד. התמונה המתקבלת אצלו היא של קבוצה המבקשת לבנות דרך משלה בכמה תחומים בבת אחת.
אין צורך להסכים לתיאור כדי להכיר בערכו ההיסטורי. הוא משמר את תגובתו של רב חשוב למפגש עם צורת עבודה שעוררה אצלו התנגדות עמוקה.
היכן עומד לימוד התורה
ביקורתו אינה מסתיימת בתפילה. הוא טוען להזנחת לימוד התורה ולעיסוק מרובה בספרי קבלה, ומביע חשש מהשפעת הדברים על אחרים.
כאן נפגשים דבריו עם נושא שראינו אצל הנודע ביהודה: היחס בין התעוררות והנהגות מיוחדות לבין העמל בתורה. המחבר מבקש לדעת מה לומדים האנשים, כמה זמן הם מקדישים לכך, ומה הם מעודדים את סביבתם לעשות.
חשוב להבחין בין הטענה הזאת לבין קביעה היסטורית על כל החסידים. ההקדמה מעידה שכך העריך רבי יוסף שטיינהרט את התופעה שהכיר. כדי לברר את המציאות בפועל צריך לצרף מקורות נוספים, ובהם דברי מנהיגי החסידות על לימוד התורה והנהגות תלמידיהם.
דווקא ההבחנה מאפשרת לשמוע היטב את ביקורתו. הוא חשש שצורת חיים הנראית בעיני אנשיה כנשגבת תבוא על חשבון היסודות שעליהם עומד תלמיד חכם.
ההקדמה החסרה
סביב "זכרון יוסף" התפתחה גם מסורת על עותקים שההקדמה חסרה בהם, ועל תלישת הדפים בשל הדברים נגד החסידות. זהו סיפור מושך, מפני שהוא מחבר בין תוכן הספר לבין גורלו כחפץ: המחלוקת הותירה, לכאורה, סימן בתוך העותק עצמו.
אלא שכאן צריך להפריד בין שתי שאלות. האם ההקדמה חסרה בעותק מסוים? ומדוע היא חסרה?
על השאלה הראשונה אפשר להשיב באמצעות בדיקת העותק. על השנייה קשה יותר להשיב. דפים ראשונים של ספרים עתיקים חשופים לבלאי, לנזק ולחסר בעת כריכה מחדש. גם תלישה מכוונת יכולה להתרחש, אבל חסר לבדו אינו מוכיח את מניעיה.
אם נמצא תיאור מפורש של הסרת ההקדמה בשל הפולמוס, יש לברר מי כתב אותו ועל אילו עותקים דיבר. אם נמצאו רק ספרים חסרים, אפשר לציין את החסר ואת המסורת שנקשרה בו, בלי להציג את הסיבה כעובדה מוכחת.
הספר שמעבר למחלוקת
יש בספר פרט נוסף שכדאי לזכור. רבי יוסף שטיינהרט מביא בו דברי תורה בשם אשתו, הרבנית קריינדל. באחד המקומות הוא מתאר כיצד הציע בפניה דבר תורה, והיא הוסיפה עליו פירושים. הוא מסיים בהבעת הנאה מדבריה ובברכה לאריכות ימיה.
החיד"א הזכיר את התופעה בערך "רבנית" שב"שם הגדולים". הפרט הזה פותח חלון אחר אל ביתו של המחבר ואל עולמו התורני.
לצד ההקדמה החריפה עומד ספר מלא תשובות ודרושים, ובתוכו גם שיחה תורנית משפחתית שהמחבר בחר לשמר. מי שמכיר את "זכרון יוסף" רק מתוך הפולמוס מחמיץ חלק ניכר מן הספר ומדמות בעליו.
ההקדמה חשובה מפני שהיא עדות סמוכה לזמן האירועים, מפי רב שהרגיש כי השינויים הגיעו אל עולמו. היא מלמדת על התרחבות המחלוקת לאשכנז ועל העניינים שהטרידו את מתנגדי החסידות: מנהגי הקהילה, התפילה, הלימוד וסמכות ההנהגה.
בפרק ו' נעבור מן ההקדמה הפולמוסית אל ספר הבונה מהלך שלם בעבודת ה' - "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין. שם נצטרך לברר את היחס בין דברי ביקורת לבין התוכן החיובי שהמחבר ביקש להעמיד.
פרק שישי: רבי חיים מוולוז'ין - תורה, יראה ודבקות ב"נפש החיים"
אדם יושב לפני גמרא פתוחה, אך מחשבה אחת אינה נותנת לו מנוחה: האם הלימוד שלו ראוי? הוא יודע שאינו לומד תמיד מתוך התעוררות. לפעמים הוא שקוע בקושיה, לפעמים שמח בתירוץ שהעלה, ולפעמים מרגיש שהוא פשוט מנסה להבין. האם גם זה נחשב תורה לשמה?
השאלה הזאת עומדת בפתח השער הרביעי של "נפש החיים". רבי חיים מוולוז'ין מתאר אנשים המבקשים קרבת אלוקים, אך חושבים שלימוד תורה צריך להיעשות מתוך דבקות רצופה. כאשר הם רואים שאינם מסוגלים להגיע לכך, הם נמנעים מן הלימוד.
זו בעיניו סכנה ממשית. הרצון להגיע למדרגה גבוהה מביא לכך שהאדם אינו עושה את הדבר המוטל עליו כעת. במקום לפתוח את הספר וללמוד, הוא ממתין עד שיהיה ראוי לכך.
כדי להבין את תשובתו, צריך לקרוא את הדברים ברצף. רבי חיים אינו מסתפק בשלילת תפיסה מסוימת. הוא מבקש להעמיד דרך שלמה שבה התורה, היראה והתפילה מקבלות את מקומן.
הספר אינו מתחיל בשער הרביעי
"נפש החיים" מזוהה מאוד עם מעלת לימוד התורה, ובצדק. אבל מי שמתחיל את הקריאה בשער הרביעי עלול להחמיץ את התשתית שעליה הוא בנוי.
בשער הראשון עוסק רבי חיים במשמעות מעשיו של האדם ובפעולתם בעולמות. בשער השני הוא מבאר את התפילה. בשער השלישי הוא דן בעניינים עמוקים של אחדות ה' ושל היחס בין הבורא לבריאה. כל אלה קודמים לשער על התורה.
גם לשונו בענייני תפילה רחוקה מתיאור של פעולה חיצונית בלבד. הוא מדבר על שפיכת הנפש ועל הדבקות בכל תיבה. ממילא, כאשר הוא חולק בהמשך על פירוש מסוים של "תורה לשמה", אין לקרוא את דבריו כשלילה של הדבקות עצמה.
הדבקות יקרה לו. השאלה היא כיצד היא משתלבת בעבודת האדם, ומה נדרש ממנו בשעת לימוד תורה.
מדוע נכתבו ספרי היראה
בתחילת השער הרביעי מספר רבי חיים על אנשים שקבעו את עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר, עד שלימוד המקרא, התלמוד וההלכות נדחק אצלם הצדה. הוא אף מתאר מקום שבו ראה בתי מדרש מלאים בספרי מוסר, בלי ש"ס שלם.
אלא שבתוך הביקורת הוא מסביר מדוע נכתבו ספרי היראה מלכתחילה. היו לומדים שהתרכזו בפלפול התורה והזניחו את היראה. לנוכח המצב הזה התעוררו גדולי תורה לחבר ספרים שיעוררו את הלב ויתקנו את המידות.
ההסבר הזה חשוב. רבי חיים אינו פוטר את הלומד מן העבודה על עצמו. הוא מכיר בכך שלימוד יכול להיעשות בדרך חסרה, ושספרי מוסר באו לתקן חסרון אמיתי.
טענתו היא שהתיקון אינו צריך לדחוק את עיקר הלימוד. ספרי היראה נועדו להביא את האדם לעסוק בתורה מתוך יראה. כאשר העיסוק בהם תופס את מקומה של התורה, התכלית שלשמה נכתבו עלולה להיפגע.
מה פירוש "לשמה"
בפרק השני של השער הרביעי כותב רבי חיים: "לשמה אין פירושו דביקות". הוא בוחן את הטענה מתוך אופיו של לימוד התורה.
הלומד נדרש לעיין גם בהלכות העוסקות בפרטים גשמיים, בחשבונות ובטענות שבין בעלי דין. יש סוגיות שבהן עליו לבדוק איזו טענה יכול רמאי לטעון, או להבין מציאות מורכבת בדיני טומאה. המחשבה צריכה להיות מרוכזת בנושא הנלמד.
אם יידרש באותה שעה להחזיק גם בתודעה נפרדת של דבקות רצופה, עלול הדבר לפגוע בעיון עצמו. רבי חיים שואל גם מדוע יש צורך ללמוד חלקים רבים כל כך בתורה, אם עיקר מעלת הלימוד תלוי רק במצב הדבקות של הלומד. לכאורה היה אפשר לעסוק כל החיים במשנה אחת מתוך התעוררות גדולה.
בפרק השלישי הוא מבאר ש"לשמה" פירושו "לשם התורה". בעקבות פירוש הרא"ש הוא מסביר שהלימוד צריך להיות כדי "לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול", ולא כדי לקנטר או להתגאות.
אין כאן היתר ללמוד בלי תכלית רוחנית. יש כאן קביעה שההתמסרות להבנת דברי התורה היא עצמה התוכן הנדרש מן הלומד. הוא אינו צריך לצאת מן הסוגיה כדי להעניק לה ערך.
היראה נשארת יסוד
מיד לאחר הבירור הזה בא פרק רביעי, והוא נפתח באזהרה מפני מסקנה שגויה: "ודאי דא"א לומר שא"צ לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה".
רבי חיים מביא את דברי חז"ל על תורה שאין עמה יראת שמים. אי אפשר אפוא לקחת את הביטוי "לשם התורה" ולבנות ממנו דרך שבה הלומד אינו נדרש ליראה, למידות ולחשבון נפש.
בהמשך הוא נותן מקום להכנה לפני הלימוד. האדם צריך להתבונן לפני מי הוא עומד ללמוד, לטהר את מחשבתו ולהתעורר לתשובה. לאחר מכן עליו להיכנס אל הלימוד עצמו.
בכך נקבע סדר שיש בו משמעות מעשית: ההכנה מסייעת ללימוד, והלימוד דורש ריכוז בדברי התורה. היראה אינה נעלמת כאשר האדם מתחיל לברר את שיטת רש"י או את קושיית התוספות. היא היסוד שעליו הוא עומד בשעת הבירור.
האדם שעדיין לא הגיע
בפרקים שבין השער השלישי לרביעי דן רבי חיים גם בלימוד שלא לשמה. הוא מדגיש שכמעט אי אפשר להגיע מיד, בתחילת הדרך, למדרגת לשמה כראוי.
מכאן הוא יוצא נגד מי שמבזה את הלומד משום שכוונתו אינה שלמה. אדם כזה עלול לרפות את ידיו ולהרחיקו מן הדרך שבה היה יכול להתקדם.
רבי חיים מבקש לכבד ולחזק את העוסק בתורה גם כאשר עדיין יש בלימודו פניות. הוא מוסיף שאין למהר לקבוע שכל לימודו של אדם נעשה שלא לשמה. בתוך שעות של לימוד יכול להיכנס לליבו גם רצון אמיתי, אף אם בתחילת הלימוד היו מניעיו מעורבים.
הדברים האלה משלימים את הדיון. אין להקל ראש במדרגת לשמה, אבל גם אין להפוך אותה למחסום בפני מי שעוד לא הגיע אליה. הדרך אל המעלה עוברת בלימוד, ולא בהמתנה מחוץ לבית המדרש.
היכן נמצאת החסידות בתוך הדיון
ב"נפש החיים" יש ביקורת על תפיסות שנקשרו במחלוקת עם החסידות, ובהן היחס בין דבקות ללימוד, ובין הכנה רוחנית לקיום המצווה בזמנה. עם זאת, הספר אינו מציג את דבריו כוויכוח מסודר עם חצר מסוימת או עם רשימת מנהיגים.
לכן חשוב להבחין בין התוכן המפורש לבין בירור הכתובת ההיסטורית שלו. אפשר לדעת על איזו תפיסה רבי חיים חולק מתוך לשונו. השאלה למי בדיוק כיוון בכל קטע עשויה לדרוש מקורות נוספים.
גם מן הצד החסידי צריך לקרוא את הדברים במקורם. בפרק ה של "תניא" מתוארת השגת התורה בשכל האדם כייחוד מיוחד במינו. בעל התניא מדבר במפורש על מעלת ההבנה ועל התקשרות האדם לתורה באמצעותה.
ההשוואה הזאת מלמדת מדוע אין להסתפק בחלוקה שלפיה צד אחד דיבר על לימוד והצד האחר על דבקות. יש ביניהם מושגים משותפים, ולצדם הבדלים שיש לבררם מתוך הניסוח ומהלך הדברים. גם "יסוד העבודה" לרבי אברהם מסלונים שייך לבירור הזה, ונידון בספרות העוסקת ביחס שבין השיטות.
הסוגיה עצמה כעבודת ה'
מהלך השער הרביעי מחזיר את הלומד אל הגמרא הפתוחה לפניו. יראת שמים נדרשת ממנו, טוהר הכוונה ראוי למאמציו, אבל העיון בדברי התורה אינו הפסקה מעבודת ה'.
כאשר הוא מבקש להבין דין, מיישב קושיה או חוזר על דבר ששכח, הוא עוסק בתורת ה'. רבי חיים מבאר בהמשך השער את המעלה הרוחנית העצומה של העסק הזה ואת פעולתו בעולמות.
זוהי גם תשובתו לאדם החושש שאינו ראוי להתחיל. עליו להכין את ליבו, להכיר בחסרונותיו, וללמוד. מן הלימוד עצמו נבנית הדרך שבה יוכל לגדול בתורה ובעבודת ה'.
מקורות ועיונים פרק ה': זכרון יוסף, פיורדא תקל"ג, הקדמת המחבר, שני הדפים שלאחר השער; שם, סימן יג, דברי התורה בשם הרבנית קריינדל; שם, דף צט, דברי אגדה בשמה; שם הגדולים, מערכת גדולים, ערך "רבנית". לרקע על המחבר וביתו: בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, חלק ב. המסורת על הסרת ההקדמה טעונה בירור נפרד מן העדות על חסרונה בעותקים.
מקורות ועיונים פרק ו': נפש החיים, שער ב, בענייני התפילה; הפרקים שבין שער ג לשער ד, בפרט הדיון בלימוד שלא לשמה ובקיום המצוות בזמנן; שער ד, פרקים א-ז ופרק יא. להשוואה: תניא, ליקוטי אמרים, פרק ה; יסוד העבודה לרבי אברהם מסלונים, הדיונים בתורה לשמה. להרחבה: הרב גדליה אהרן רבינוביץ, "על מהות המחלוקת בין חסידים ומתנגדים".
- מאמר קודם בסדרה 'חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת': חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת | פרקים ג-ד: הגר"א והנודע ביהודה
