לא צריך להיות נוכח בתיבה כדי לדמיין מה עבר על נח באותם שנים עשר חודשי אימה.
נסו אתם להיות במקום שלו:
סגורים בתוך קופסת עץ אטומה, שחורה מזפת, וחוץ מחלון אחד קטן של שישים סנטימטרים אין לכם מקור אוויר.
מבחוץ, דפיקות בלתי פוסקות של גלי הים הסוערים. ברקים ורעמים מחרידים את הלבבות - וכל אלה הם רק תפאורה לדבר האמיתי...
שנים עשר חודשים של רוטינה בלתי נגמרת. להאכיל ולטפל באלפי סוגי חיות, קטנות וגדולות, רועשות ושקטות, מלכלכות ומפחידות. לפעמים
גם נושכות.
ומה אתם חושבים, שהמשפחה האישית שלו לא זקוקה ליחס?
בקורונה היינו נעולים חודשיים בבית - ואיננו יכולים לשכוח את התקופה המתישה הזו, שהפכה את הבית לג'ונגל קטן וגילתה בנו נימי עצבים
שלא הכרנו לפני כן.
עכשיו תכפילו את כל זה בשש. שנה שלימה של סגר, ואין אפילו מנין מרפסות להחליף מילה עם שכן או להתאוורר במאה מטרים מהבית.
כלום.
וכל זה בשביל מה?
כדי לכלות את דור המבול?
נו באמת, כדי להשמיד דור הקדוש ברוך הוא זקוק לשנה שלימה?! הוא הרי מלך ממית ומחיה. את כל מלאכת הכיליון הוא יכול לבצע בתוך רגעים
ספורים.
למה להעביר את נח שנה איומה כל כך? למה זה טוב?
אז נכון, מיד אחרי המבול נשבע הקדוש ברוך הוא שזה לא יחזור על עצמו שוב.
אבל למרות זאת - כל מי שזוכה לגדל משפחה יכול להרגיש לפעמים קמצוץ של 'תיבת נח'.
רוטינה, כבר אמרנו?
לגדל משפחה זה אומר להיות כבול במשך ארבעים שנה בערך למרוץ בלתי נגמר:
לכבס; לגהץ; לקפל; לאסוף; לטאטא; לשטוף; לקנות; לבשל; לנקות; לרוץ לרופא; להשכיב את הילדים; להלביש אותם; לשלוח אותם עם
סנדוויץ'; לדבר עם הצוות החינוכי; לחנך; להקשיב לסיפורים הילדותיים; לנהל עוד שולחן שבת...
ולפעמים אתה עומד ומביט על המסע הבלתי נגמר הזה ושואל:
למה כל הדבר הזה?
הקדוש ברוך הוא הרי ברא גוזלים, שמתעופפים להם מהקן בתוך שבועות, מושלמים ועצמאיים. הוא ברא גורי חיות שיוצאים אחרי חודשיים
למסעות ציד משל עצמם.
למה אותנו הוא הצמיד למציאות חיים בלתי נגמרת כזו, לעיסוקים בלתי פוסקים סביב הבית והמשפחה, לשמונה עשרה שנות גידול לכל ילד?
למה לא לתת לנו קצת מנוחה?
ועדיין לא דיברנו על תקופות מאגרות יותר בחיים, כשתוך כדי גידול משפחה צצים פתאום בעיות אחרות, ומציפים אותך כמו מבול בפחדים,
תסכולים ורגשות.
תקופות כאלה הם ממש כמו תיבת נח. מבול מבחוץ, משפחה להמשיך לגדל בפנים.
ועדיין לא דיברנו על הפעמים שנדבקים בך כל מיני חיות רעות, נשכניות לעתים, שגם בהם אתה נאלץ 'לטפל' במסירות, להרגיע שלא יקרעו את
הדמות העייפה שנותרה ממך...
ולמה כל הסבל הזה?
☜ ג. ַה גֹוֶלם ָׁק ֹם
כדי לקבל מענה לשאלה הפנימית הזו, שכולנו שואלים את עצמנו בשקט לפעמים, עלינו למקד מבט קצר ליום שישי הראשון של הבריאה.
גולם נוצר מן האדמה, והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה אלוקית.
ופתאום הוא קם.
אדם.
יצור כלאיים משונה. גולם - עם תכונות אלוקיות. עם שאיפה בלתי נגמרת להיות כאלוקים.
השאיפה הזו, טובה או רעה?
מצוינת.
האלוקים הוא בורא, הוא יוצר ופועל הכול, והוא צריך כאן בעולם שליחים שימשיכו ליצור ולפעול ולעשות, לקיים את העולם הזה, לפתח אותו,
לקדם אותו לכיוון הנכון.
בשביל זה צריך כאן אנשים, עם שאיפה להיות 'בורא', עם רצון ליצור ולראות תוצאות.
הבעיה היא, שהאדם לקח קצת יותר מידי רציני את התפקיד שלו...
במקום לרצות להיות יוצר - הוא פיתח בתוכו רצון להיות היוצר היחיד.
הוא רצה לשלוט בסיפור החיים שלו.
הקדוש ברוך הוא מכניס את ייצור הכלאיים הזה אל תוך גן עדן.
גן עדן! דמיינו את זה, את השפע העצום, את הפירות המתוקים, את התענוגים הבלתי נגמרים.
האדם נכנס, ומקבל מיד ציווי: "מכל עץ הגן - אכול תאכל!"
זה התפקיד שלך כרגע: לאכול.
אדם חשב שהוא לא שמע טוב.
זה מה שאני אמור לעשות כאן? לאכול?!
מה אני, בהמה?!
אני רוצה דעת! אני רוצה השגות רוחניות! אני רוצה להיות כאלוקים! לא מוכן להסתפק בלאכול כמו בהמה.
שאיפה ראויה, לכאורה.
השאלה היא מאיפה היא נובעת...
כי אם הקדוש ברוך הוא דורש ממך כעת לאכול ותו לא, ואתה שואף להשגה רוחנית - כנראה שהשאיפה הזו לא נובעת מתוך רצון קדוש...
כנראה שהיא תוצאה של רצון לשלוט. של רצון להיות יותר ממה שאני באמת. של רצון שאף אחד לא יכתיב לי מה ואיך לעשות.
אז עכשיו זה שאיפה להשגה רוחנית, אבל מה יקרה בדור הבא שלך? את גרעין הגאווה כבר נטעת בתוך עצמך. הדור הבא כבר יקבל אותו 'בילד -
אין', כחלק מהאישיות.
והוא, כבר לא ישאף דווקא לרוחניות.
הוא ישתמש עם הרצון לשלוט כדי למחוק כל מוסכמה, כל גבול מוסרי, כל הגבלה אלוקית.
עשרה דורות עוברים, ובני האנוש הולכים ומידרדרים.
השפע הוא בלתי נגמר, הקדוש ברוך הוא משפיע חסדים ותענוגים בלי סוף - אבל האדם לא מוכן להכניס אותו לתוך גבולות.
התוצאה?
מבול.
מבול הוא לא רק עונש, הוא בעצם תוצאה מחרידה של התנהגות חסרת רסן של אלף וחמש מאות שנה.
בכל אותן שנים 'חינכו' בני האדם את העולם שחסד לא צריך הגבלות.
וזה מה שבעצם קורה במבול: כמויות אדירות של נוזל החיים, של מים, שנשפכות ונשפכות - ואין כלי שיכיל את השפע הזה. אין גבולות שיאזנו
אותו.
גבולות הן סוד האיזון!
אנחנו רגילים לראות את ה'חסד' כמו משהו טוב ואילו את ה'גבורה', את הרגעים המגבילים, את החלקים הקשים שלא זורמים כמו שרצינו - כמו
רע מוחלט.
אבל האמת היא, שהגבורה היא בסך הכול כוח מאזן!
היא הכלי שנותן לך את היכולת ליהנות מהשפע בצורה נכונה, בלי להיסחף למחוזות נוראיים.
תנו לילד בן שתים -עשרה כרטיס אשראי ללא הגבלה.
האם אתם מיטיבים איתו? במבט ראשון - ודאי. צריך רק לראות את הברק בעיניו כדי להבין כמה הוא מאושר עם המתנה שהענקתם לו.
אבל כל בר דעת מבין שלתת כרטיס אשראי חופשי לילד זה הצעד הגרוע ביותר שאפשר לעשות כדי להרוס את חייו.
כי הוא ילד! אין לו גבולות! ומה יעצור אותו מלהשתמש עם הכסף הזה כדי להתפרע במאכלים לא בריאים, לנקום במי שלא חייך אליו עד לרגע בו
קיבל את האשראי, או להיסחף למחוזות לא חינוכיים בעליל?
ומה יקרה אם תתעשתו, ותיקחו ממנו את הכרטיס הקשיח והמפתה הזה?
הוא ירקע ברגליים, יראה אתכם כמו אנשים חסרי לב.
אבל יעברו שנים, ואולי יום אחד הוא יבין עד כמה הצלתם לו את החיים. לקחתם לו כרטיס פלסטיק - ונתתם לו את היכולת ליהנות באמת
מהשפע, בצורה מאוזנת, מתוך חיבור לקרקע המציאות.
זה בעצם הסיפור של כל 'גבורה' בעולם.
הגבורה היא הכלי שנותן לך את היכולת להכיל את החסד ולהשתמש בו בצורה מאוזנת.
אם היינו מקבלים חסד בלי גבולות, היינו הופכים לבעלי שליטה אינסופית בעיני עצמנו.
ומה היה נשאר מאיתנו במצב כזה?
את המשפחה - היינו גומרים רגשית בצעקות ובכעסים בכל פעם שהם מעזים לא להגשים את הציפיות שלנו.
את החברים האמיתיים - היינו מאבדים לטובת קבוצת לקקנים שרק מנסה למצוא חן בעינינו.
את שמחת החיים - היינו מאבדים מול כל תקלה קטנה שלא תואמת את מה שאני ואפסי החליט וקבע ורצה.
את גבולות המוסר - היינו חוצים בלי להניד עפעף, ועל הדרך רומסים עוד אנשים, עוד קבוצות, עוד נשמות.
ואין שום דבר שיעצור אותנו. שום דבר שיסמן לנו 'סטופ'. שום דבר שיעורר אותנו לבדוק אולי קצת הגזמנו בתפיסה העצמית שלנו.
דור המבול מספר שתיים.
כדי לעזור לנו לחזור למשבצת הנכונה, שולח לנו הקדוש ברוך הוא איזונים ובלמים. גבורה.
הגבורה, ההגבלות הפתאומיות, התוכניות שהשתבשו, מזכירות לנו את המקום האמיתי שלנו. איננו בעלי הבית על החיים. איננו אלוקים. איננו
כל יכולים.
ופתאום, כל השפע שיש לנו בחיים מקבל טעם חדש, מאוזן יותר, נכון יותר, ואפילו מתוק יותר.
כי אם אני לא בעל הכוחות, ובכל זאת יש בי כוח, ואם אני לא בעל ההצלחות ובכל זאת יש לי רזומה עשיר - חייב להיות שיש כאן מישהו שנותן לי
את כל הטוב הזה.
אין דרך לתאר את המתיקות הזו, של הרגע בו אתה קולט כמה אהבה ורחמים הקדוש ברוך הוא אוהב אותך. הקדוש ברוך הוא! זה שבאמת
אפשר להישען עליו בביטחון מוחלט! הוא זה שנתן לך את כל הטוב שבחייך - רק כי הוא מאמין בך!
ולמפרע מתברר שה'גבורה' היתה כל כך טובה עבורך:
כי כשאתה מכיר בגבולות שלך, אתה כבר לא צריך להאשים את כל העולם בכישלונות שלך, ואתה מרוויח בחזרה חברים אמיתיים.
כשאתה לא רואה את עצמך השולט היחיד, אתה יודע לתת לבעל הכוחות להוביל את חייך כמו בתוכנית שלו - ובאופן אוטומטי אתה מפחית את
הלחץ על המשפחה להיות יצרני הנחת והנוחות שלך. זה בסדר אם הם קצת שונים ממה שחשבתי. גם הם - חלק מהתוכנית האלוקית לגביי.
כשאתה לא הקובע בחייך - אתה מוכן להיכנע מול גבולות, ולקבל באהבה רגעים של כישלונות, וכך, אט אט, חוזרת שמחת החיים להיות חלק
מהיום-יום שלך.
עשרה דורות חולפים מאדם הראשון ועד נח.
עשרה דורות, בהם כל אחד משכלל את הגאווה יותר מקודמו, מביא את הגסות האנושית לתהומות חדשים - עד שהקדוש ברוך הוא אומר די.
אי אפשר לעולם כזה, מלא חסד ועם אפס גבולות, להגיע לייעודו!
חייבים לבצע 'איפוס'!
לכלות את כל מה שהיה כאן עד היום - ולהביא אנושות חדשה לעולם. עשרה דורות חדשים - מנח ועד אברהם אבינו...
אבל הקדוש ברוך הוא מכיר היטב את הסחורה האנושית שלו.
הוא יודע שהגאווה הזו טבועה בדי.אן.איי. שלנו.
ומה יעזור להשמיד את דור המבול - אם הגאווה ממשיכה דרך הענף היחיד שעתיד לבנות את העולם מחדש?
נח, אמנם מצא חן בעיני ה', אבל מה לעשות - הוא נושא איתו מטען גנטי של גאווה, גרעין שנזרע לפני עשרה דורות - ומאז רק הספיק להתפתח...
אם נח של ערב המבול יהיה זה שיקים את דור המחר - המצב יחזור לקדמותו תוך כמה דורות.
מה עושים?
מכניסים את נח למכונת כביסה...
נותנים לו שנה שלימה של עבודה, שנים עשר חודש בהם כל היסודות הישנים והמוכרים מתערערים. שלוש מאות שישים וחמישה ימים של
יציאה מוחלטת מאזור הנוחות.
שנה של נשיכת שפתיים שוב ושוב.
שנה של סבלנות אינוספית.
שנה שבה אתה מתפוצץ שוב ושוב על הבלגן, על הג'ונגל, על חוסר השקט.
שנה של גידול משפחה בתוך תיבה קטנה, עם מיליוני פעמים שהילדים משגעים אותך במשפטים האלמותיים: אבא, משעמם לי... אמא, אני
רעב...
שנה שלימה שבה אתה צמוד להתמודדות שלך ולא יכול לברוח גם אם אתה מאוד רוצה...
זו הדרך היחידה לבנות כאן 'נח' חדש!
כזה שיכיר מחדש את ההיררכיה בינו לבין האלוקים, את חוסר האונים האנושי הטבוע בו, את הצורך האינסופי ברחמי שמים כדי להצליח
לעמוד באתגרים.
זו הדרך היחידה להקים עולם חדש, בלי 'העברה בין דורית' של הטבעים הגרועים שדבקו בו בדור המבול...
כדי לתקן את הנפש לא מספיק לכלות את הדור הרע. רק חריש עמוק בנפש יביא את בשורת העולם החדש!
זה נכון לגבי נח, וזה נכון גם לגבינו:
כל אחד מאיתנו נושא בתוכו מטען של טבעים והרגלים, אולי גנטיים, אולי כאלה שרכשנו ברוב כישרון במשך השנים.
הקדוש ברוך הוא רוצה שנביא לכאן דורות טובים יותר!
הוא לא רוצה שהדור הבא שלנו יירש את השריטות שלנו...
לכן הוא מכניס אותנו אל תוך מציאות חיים שוחקת, מקיף אותנו באתגרים בלתי נגמרים, כדי שנעבוד, כדי שננשוך שפתיים, כדי שנפתח בתוכנו
מעיינות של סבלנות, כדי שנתבשל, נתרכך, נעביר לדור הבא מציאות חיים אחרת, מחוברת יותר, נקיה יותר.
אנשים חושבים שכדי לזכות לדורות טובים צריך להעיר, להעמיד במקום, לגעור ולהציב גבולות ועונשים חמורים.
ולא יודעים, שאין חינוך טוב יותר בטווח הרחוק מאשר עבודה עצמית, נשיכת שפתיים, סבלנות ומלחמה פנימית עם המידות והרגשות.
הילדים שלך לא ישכחו את כל אותם זמנים קשים, בהם נלחמת כמו אריה כדי להחזיק מעמד!
ברגעים הכי מאתגרים שלהם - יצופו מול עיניהם דמות ההורים, איך היו מנתבים את הקושי לחיבור אל הבורא, איך היו שותקים, איך היו מתמודדים
בגבורה...
זה מה שיעבור לדור הבא, לא שום דבר אחר!
האם כל מי שעובר מסע כזה אכן יוצא ממנו אדם חדש ומחובר יותר? לא ממש.
כולנו מכירים אנשים שהחיים המתישים כיבו בהם את שמחת החיים, אנשים שהמבולים וההצפות הרגשיות או החיצונית הרגו אותם מבפנים.
לא כל שנה בתיבה מביאה אותך להיכרות מחודשת עם עצמך ועם הבורא.
מה אם כן הסוד?
איך הופכים את תקופות המבול של החיים, את הרוטינה המשפחתית המתישה, למכונת כביסה שתוציא אותנו מחוברים יותר?
הספרים הקדושים מגלים שהסוד נעוץ בתיבה עצמה.
'תיבה'. דיבור.
דיבור - הוא זה שמייצר חיבור ו'קליק' בין אנשים.
אתה יכול לעלות חמישים קומות במעלית עם עוד אדם - ולהיות מנותק ממנו לחלוטין.
מה יוצר את החיבור ביניכם? החלפת מילים.
הקשר שלנו עם אחרים - מבוסס על דיבור. בלעדיו - אין חיבור.
בכל אותה שנת אימה, הסתובב נח בתיבה, בתוך כל המבול והבלגן, והיה מדבר עם הבורא.
הוא היה משתף אותו במה שעובר עליו ומתחנן, כך אומר המדרש, "הוציאה ממסגר נפשי".
הוא לא ניסה לשווק שהוא גיבור גדול, הוא לא ניסה להנחית את שליטתו על יושבי התיבה. הוא היה פתוח מאוד עם הקושי שלו, והוא הפך את
הקושי הזה לדיבור. לתפילה. לשיח פתוח עם מי ששם אותו במציאות הזו.
הדיבור הזה - הוא זה שמוציא 'נח' חדש לעולם. כשאתה מסתובב שנה שלימה ומספר לו במילים משלך על כל מה שעובר עליך, וכמה אתה
לא מסוגל להחזיק מעמד, ושאנא, ייתן לך כוח להמשיך במשימה המאתגרת - אתה יוצא מהתיבה אדם שמחובר!
וככה זה גם ב'מבולים' שלנו.
אנחנו יכולים לנסות להציג את עצמנו גיבורי כוח, כאלה שלא זקוקים לעזרה.
אנחנו יכולים לנסות להנחית שליטה על הסביבה, ולהכריח את המשפחה להפוך לחיילים במסדר.
אבל אם רק נפתח את הפה, אם רק נלמד לדבר, לשתף את הקדוש ברוך הוא במה שעובר עלינו ובמה שקשה לנו - ננתב את התקופה הזו
למסע של חיבור אינסופי.
נסו אתם להיות במקום שלו:
סגורים בתוך קופסת עץ אטומה, שחורה מזפת, וחוץ מחלון אחד קטן של שישים סנטימטרים אין לכם מקור אוויר.
מבחוץ, דפיקות בלתי פוסקות של גלי הים הסוערים. ברקים ורעמים מחרידים את הלבבות - וכל אלה הם רק תפאורה לדבר האמיתי...
שנים עשר חודשים של רוטינה בלתי נגמרת. להאכיל ולטפל באלפי סוגי חיות, קטנות וגדולות, רועשות ושקטות, מלכלכות ומפחידות. לפעמים
גם נושכות.
ומה אתם חושבים, שהמשפחה האישית שלו לא זקוקה ליחס?
בקורונה היינו נעולים חודשיים בבית - ואיננו יכולים לשכוח את התקופה המתישה הזו, שהפכה את הבית לג'ונגל קטן וגילתה בנו נימי עצבים
שלא הכרנו לפני כן.
עכשיו תכפילו את כל זה בשש. שנה שלימה של סגר, ואין אפילו מנין מרפסות להחליף מילה עם שכן או להתאוורר במאה מטרים מהבית.
כלום.
וכל זה בשביל מה?
כדי לכלות את דור המבול?
נו באמת, כדי להשמיד דור הקדוש ברוך הוא זקוק לשנה שלימה?! הוא הרי מלך ממית ומחיה. את כל מלאכת הכיליון הוא יכול לבצע בתוך רגעים
ספורים.
למה להעביר את נח שנה איומה כל כך? למה זה טוב?
אז נכון, מיד אחרי המבול נשבע הקדוש ברוך הוא שזה לא יחזור על עצמו שוב.
אבל למרות זאת - כל מי שזוכה לגדל משפחה יכול להרגיש לפעמים קמצוץ של 'תיבת נח'.
רוטינה, כבר אמרנו?
לגדל משפחה זה אומר להיות כבול במשך ארבעים שנה בערך למרוץ בלתי נגמר:
לכבס; לגהץ; לקפל; לאסוף; לטאטא; לשטוף; לקנות; לבשל; לנקות; לרוץ לרופא; להשכיב את הילדים; להלביש אותם; לשלוח אותם עם
סנדוויץ'; לדבר עם הצוות החינוכי; לחנך; להקשיב לסיפורים הילדותיים; לנהל עוד שולחן שבת...
ולפעמים אתה עומד ומביט על המסע הבלתי נגמר הזה ושואל:
למה כל הדבר הזה?
הקדוש ברוך הוא הרי ברא גוזלים, שמתעופפים להם מהקן בתוך שבועות, מושלמים ועצמאיים. הוא ברא גורי חיות שיוצאים אחרי חודשיים
למסעות ציד משל עצמם.
למה אותנו הוא הצמיד למציאות חיים בלתי נגמרת כזו, לעיסוקים בלתי פוסקים סביב הבית והמשפחה, לשמונה עשרה שנות גידול לכל ילד?
למה לא לתת לנו קצת מנוחה?
ועדיין לא דיברנו על תקופות מאגרות יותר בחיים, כשתוך כדי גידול משפחה צצים פתאום בעיות אחרות, ומציפים אותך כמו מבול בפחדים,
תסכולים ורגשות.
תקופות כאלה הם ממש כמו תיבת נח. מבול מבחוץ, משפחה להמשיך לגדל בפנים.
ועדיין לא דיברנו על הפעמים שנדבקים בך כל מיני חיות רעות, נשכניות לעתים, שגם בהם אתה נאלץ 'לטפל' במסירות, להרגיע שלא יקרעו את
הדמות העייפה שנותרה ממך...
ולמה כל הסבל הזה?
☜ ג. ַה גֹוֶלם ָׁק ֹם
כדי לקבל מענה לשאלה הפנימית הזו, שכולנו שואלים את עצמנו בשקט לפעמים, עלינו למקד מבט קצר ליום שישי הראשון של הבריאה.
גולם נוצר מן האדמה, והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה אלוקית.
ופתאום הוא קם.
אדם.
יצור כלאיים משונה. גולם - עם תכונות אלוקיות. עם שאיפה בלתי נגמרת להיות כאלוקים.
השאיפה הזו, טובה או רעה?
מצוינת.
האלוקים הוא בורא, הוא יוצר ופועל הכול, והוא צריך כאן בעולם שליחים שימשיכו ליצור ולפעול ולעשות, לקיים את העולם הזה, לפתח אותו,
לקדם אותו לכיוון הנכון.
בשביל זה צריך כאן אנשים, עם שאיפה להיות 'בורא', עם רצון ליצור ולראות תוצאות.
הבעיה היא, שהאדם לקח קצת יותר מידי רציני את התפקיד שלו...
במקום לרצות להיות יוצר - הוא פיתח בתוכו רצון להיות היוצר היחיד.
הוא רצה לשלוט בסיפור החיים שלו.
הקדוש ברוך הוא מכניס את ייצור הכלאיים הזה אל תוך גן עדן.
גן עדן! דמיינו את זה, את השפע העצום, את הפירות המתוקים, את התענוגים הבלתי נגמרים.
האדם נכנס, ומקבל מיד ציווי: "מכל עץ הגן - אכול תאכל!"
זה התפקיד שלך כרגע: לאכול.
אדם חשב שהוא לא שמע טוב.
זה מה שאני אמור לעשות כאן? לאכול?!
מה אני, בהמה?!
אני רוצה דעת! אני רוצה השגות רוחניות! אני רוצה להיות כאלוקים! לא מוכן להסתפק בלאכול כמו בהמה.
שאיפה ראויה, לכאורה.
השאלה היא מאיפה היא נובעת...
כי אם הקדוש ברוך הוא דורש ממך כעת לאכול ותו לא, ואתה שואף להשגה רוחנית - כנראה שהשאיפה הזו לא נובעת מתוך רצון קדוש...
כנראה שהיא תוצאה של רצון לשלוט. של רצון להיות יותר ממה שאני באמת. של רצון שאף אחד לא יכתיב לי מה ואיך לעשות.
אז עכשיו זה שאיפה להשגה רוחנית, אבל מה יקרה בדור הבא שלך? את גרעין הגאווה כבר נטעת בתוך עצמך. הדור הבא כבר יקבל אותו 'בילד -
אין', כחלק מהאישיות.
והוא, כבר לא ישאף דווקא לרוחניות.
הוא ישתמש עם הרצון לשלוט כדי למחוק כל מוסכמה, כל גבול מוסרי, כל הגבלה אלוקית.
עשרה דורות עוברים, ובני האנוש הולכים ומידרדרים.
השפע הוא בלתי נגמר, הקדוש ברוך הוא משפיע חסדים ותענוגים בלי סוף - אבל האדם לא מוכן להכניס אותו לתוך גבולות.
התוצאה?
מבול.
מבול הוא לא רק עונש, הוא בעצם תוצאה מחרידה של התנהגות חסרת רסן של אלף וחמש מאות שנה.
בכל אותן שנים 'חינכו' בני האדם את העולם שחסד לא צריך הגבלות.
וזה מה שבעצם קורה במבול: כמויות אדירות של נוזל החיים, של מים, שנשפכות ונשפכות - ואין כלי שיכיל את השפע הזה. אין גבולות שיאזנו
אותו.
גבולות הן סוד האיזון!
אנחנו רגילים לראות את ה'חסד' כמו משהו טוב ואילו את ה'גבורה', את הרגעים המגבילים, את החלקים הקשים שלא זורמים כמו שרצינו - כמו
רע מוחלט.
אבל האמת היא, שהגבורה היא בסך הכול כוח מאזן!
היא הכלי שנותן לך את היכולת ליהנות מהשפע בצורה נכונה, בלי להיסחף למחוזות נוראיים.
תנו לילד בן שתים -עשרה כרטיס אשראי ללא הגבלה.
האם אתם מיטיבים איתו? במבט ראשון - ודאי. צריך רק לראות את הברק בעיניו כדי להבין כמה הוא מאושר עם המתנה שהענקתם לו.
אבל כל בר דעת מבין שלתת כרטיס אשראי חופשי לילד זה הצעד הגרוע ביותר שאפשר לעשות כדי להרוס את חייו.
כי הוא ילד! אין לו גבולות! ומה יעצור אותו מלהשתמש עם הכסף הזה כדי להתפרע במאכלים לא בריאים, לנקום במי שלא חייך אליו עד לרגע בו
קיבל את האשראי, או להיסחף למחוזות לא חינוכיים בעליל?
ומה יקרה אם תתעשתו, ותיקחו ממנו את הכרטיס הקשיח והמפתה הזה?
הוא ירקע ברגליים, יראה אתכם כמו אנשים חסרי לב.
אבל יעברו שנים, ואולי יום אחד הוא יבין עד כמה הצלתם לו את החיים. לקחתם לו כרטיס פלסטיק - ונתתם לו את היכולת ליהנות באמת
מהשפע, בצורה מאוזנת, מתוך חיבור לקרקע המציאות.
זה בעצם הסיפור של כל 'גבורה' בעולם.
הגבורה היא הכלי שנותן לך את היכולת להכיל את החסד ולהשתמש בו בצורה מאוזנת.
אם היינו מקבלים חסד בלי גבולות, היינו הופכים לבעלי שליטה אינסופית בעיני עצמנו.
ומה היה נשאר מאיתנו במצב כזה?
את המשפחה - היינו גומרים רגשית בצעקות ובכעסים בכל פעם שהם מעזים לא להגשים את הציפיות שלנו.
את החברים האמיתיים - היינו מאבדים לטובת קבוצת לקקנים שרק מנסה למצוא חן בעינינו.
את שמחת החיים - היינו מאבדים מול כל תקלה קטנה שלא תואמת את מה שאני ואפסי החליט וקבע ורצה.
את גבולות המוסר - היינו חוצים בלי להניד עפעף, ועל הדרך רומסים עוד אנשים, עוד קבוצות, עוד נשמות.
ואין שום דבר שיעצור אותנו. שום דבר שיסמן לנו 'סטופ'. שום דבר שיעורר אותנו לבדוק אולי קצת הגזמנו בתפיסה העצמית שלנו.
דור המבול מספר שתיים.
כדי לעזור לנו לחזור למשבצת הנכונה, שולח לנו הקדוש ברוך הוא איזונים ובלמים. גבורה.
הגבורה, ההגבלות הפתאומיות, התוכניות שהשתבשו, מזכירות לנו את המקום האמיתי שלנו. איננו בעלי הבית על החיים. איננו אלוקים. איננו
כל יכולים.
ופתאום, כל השפע שיש לנו בחיים מקבל טעם חדש, מאוזן יותר, נכון יותר, ואפילו מתוק יותר.
כי אם אני לא בעל הכוחות, ובכל זאת יש בי כוח, ואם אני לא בעל ההצלחות ובכל זאת יש לי רזומה עשיר - חייב להיות שיש כאן מישהו שנותן לי
את כל הטוב הזה.
אין דרך לתאר את המתיקות הזו, של הרגע בו אתה קולט כמה אהבה ורחמים הקדוש ברוך הוא אוהב אותך. הקדוש ברוך הוא! זה שבאמת
אפשר להישען עליו בביטחון מוחלט! הוא זה שנתן לך את כל הטוב שבחייך - רק כי הוא מאמין בך!
ולמפרע מתברר שה'גבורה' היתה כל כך טובה עבורך:
כי כשאתה מכיר בגבולות שלך, אתה כבר לא צריך להאשים את כל העולם בכישלונות שלך, ואתה מרוויח בחזרה חברים אמיתיים.
כשאתה לא רואה את עצמך השולט היחיד, אתה יודע לתת לבעל הכוחות להוביל את חייך כמו בתוכנית שלו - ובאופן אוטומטי אתה מפחית את
הלחץ על המשפחה להיות יצרני הנחת והנוחות שלך. זה בסדר אם הם קצת שונים ממה שחשבתי. גם הם - חלק מהתוכנית האלוקית לגביי.
כשאתה לא הקובע בחייך - אתה מוכן להיכנע מול גבולות, ולקבל באהבה רגעים של כישלונות, וכך, אט אט, חוזרת שמחת החיים להיות חלק
מהיום-יום שלך.
עשרה דורות חולפים מאדם הראשון ועד נח.
עשרה דורות, בהם כל אחד משכלל את הגאווה יותר מקודמו, מביא את הגסות האנושית לתהומות חדשים - עד שהקדוש ברוך הוא אומר די.
אי אפשר לעולם כזה, מלא חסד ועם אפס גבולות, להגיע לייעודו!
חייבים לבצע 'איפוס'!
לכלות את כל מה שהיה כאן עד היום - ולהביא אנושות חדשה לעולם. עשרה דורות חדשים - מנח ועד אברהם אבינו...
אבל הקדוש ברוך הוא מכיר היטב את הסחורה האנושית שלו.
הוא יודע שהגאווה הזו טבועה בדי.אן.איי. שלנו.
ומה יעזור להשמיד את דור המבול - אם הגאווה ממשיכה דרך הענף היחיד שעתיד לבנות את העולם מחדש?
נח, אמנם מצא חן בעיני ה', אבל מה לעשות - הוא נושא איתו מטען גנטי של גאווה, גרעין שנזרע לפני עשרה דורות - ומאז רק הספיק להתפתח...
אם נח של ערב המבול יהיה זה שיקים את דור המחר - המצב יחזור לקדמותו תוך כמה דורות.
מה עושים?
מכניסים את נח למכונת כביסה...
נותנים לו שנה שלימה של עבודה, שנים עשר חודש בהם כל היסודות הישנים והמוכרים מתערערים. שלוש מאות שישים וחמישה ימים של
יציאה מוחלטת מאזור הנוחות.
שנה של נשיכת שפתיים שוב ושוב.
שנה של סבלנות אינוספית.
שנה שבה אתה מתפוצץ שוב ושוב על הבלגן, על הג'ונגל, על חוסר השקט.
שנה של גידול משפחה בתוך תיבה קטנה, עם מיליוני פעמים שהילדים משגעים אותך במשפטים האלמותיים: אבא, משעמם לי... אמא, אני
רעב...
שנה שלימה שבה אתה צמוד להתמודדות שלך ולא יכול לברוח גם אם אתה מאוד רוצה...
זו הדרך היחידה לבנות כאן 'נח' חדש!
כזה שיכיר מחדש את ההיררכיה בינו לבין האלוקים, את חוסר האונים האנושי הטבוע בו, את הצורך האינסופי ברחמי שמים כדי להצליח
לעמוד באתגרים.
זו הדרך היחידה להקים עולם חדש, בלי 'העברה בין דורית' של הטבעים הגרועים שדבקו בו בדור המבול...
כדי לתקן את הנפש לא מספיק לכלות את הדור הרע. רק חריש עמוק בנפש יביא את בשורת העולם החדש!
זה נכון לגבי נח, וזה נכון גם לגבינו:
כל אחד מאיתנו נושא בתוכו מטען של טבעים והרגלים, אולי גנטיים, אולי כאלה שרכשנו ברוב כישרון במשך השנים.
הקדוש ברוך הוא רוצה שנביא לכאן דורות טובים יותר!
הוא לא רוצה שהדור הבא שלנו יירש את השריטות שלנו...
לכן הוא מכניס אותנו אל תוך מציאות חיים שוחקת, מקיף אותנו באתגרים בלתי נגמרים, כדי שנעבוד, כדי שננשוך שפתיים, כדי שנפתח בתוכנו
מעיינות של סבלנות, כדי שנתבשל, נתרכך, נעביר לדור הבא מציאות חיים אחרת, מחוברת יותר, נקיה יותר.
אנשים חושבים שכדי לזכות לדורות טובים צריך להעיר, להעמיד במקום, לגעור ולהציב גבולות ועונשים חמורים.
ולא יודעים, שאין חינוך טוב יותר בטווח הרחוק מאשר עבודה עצמית, נשיכת שפתיים, סבלנות ומלחמה פנימית עם המידות והרגשות.
הילדים שלך לא ישכחו את כל אותם זמנים קשים, בהם נלחמת כמו אריה כדי להחזיק מעמד!
ברגעים הכי מאתגרים שלהם - יצופו מול עיניהם דמות ההורים, איך היו מנתבים את הקושי לחיבור אל הבורא, איך היו שותקים, איך היו מתמודדים
בגבורה...
זה מה שיעבור לדור הבא, לא שום דבר אחר!
האם כל מי שעובר מסע כזה אכן יוצא ממנו אדם חדש ומחובר יותר? לא ממש.
כולנו מכירים אנשים שהחיים המתישים כיבו בהם את שמחת החיים, אנשים שהמבולים וההצפות הרגשיות או החיצונית הרגו אותם מבפנים.
לא כל שנה בתיבה מביאה אותך להיכרות מחודשת עם עצמך ועם הבורא.
מה אם כן הסוד?
איך הופכים את תקופות המבול של החיים, את הרוטינה המשפחתית המתישה, למכונת כביסה שתוציא אותנו מחוברים יותר?
הספרים הקדושים מגלים שהסוד נעוץ בתיבה עצמה.
'תיבה'. דיבור.
דיבור - הוא זה שמייצר חיבור ו'קליק' בין אנשים.
אתה יכול לעלות חמישים קומות במעלית עם עוד אדם - ולהיות מנותק ממנו לחלוטין.
מה יוצר את החיבור ביניכם? החלפת מילים.
הקשר שלנו עם אחרים - מבוסס על דיבור. בלעדיו - אין חיבור.
בכל אותה שנת אימה, הסתובב נח בתיבה, בתוך כל המבול והבלגן, והיה מדבר עם הבורא.
הוא היה משתף אותו במה שעובר עליו ומתחנן, כך אומר המדרש, "הוציאה ממסגר נפשי".
הוא לא ניסה לשווק שהוא גיבור גדול, הוא לא ניסה להנחית את שליטתו על יושבי התיבה. הוא היה פתוח מאוד עם הקושי שלו, והוא הפך את
הקושי הזה לדיבור. לתפילה. לשיח פתוח עם מי ששם אותו במציאות הזו.
הדיבור הזה - הוא זה שמוציא 'נח' חדש לעולם. כשאתה מסתובב שנה שלימה ומספר לו במילים משלך על כל מה שעובר עליך, וכמה אתה
לא מסוגל להחזיק מעמד, ושאנא, ייתן לך כוח להמשיך במשימה המאתגרת - אתה יוצא מהתיבה אדם שמחובר!
וככה זה גם ב'מבולים' שלנו.
אנחנו יכולים לנסות להציג את עצמנו גיבורי כוח, כאלה שלא זקוקים לעזרה.
אנחנו יכולים לנסות להנחית שליטה על הסביבה, ולהכריח את המשפחה להפוך לחיילים במסדר.
אבל אם רק נפתח את הפה, אם רק נלמד לדבר, לשתף את הקדוש ברוך הוא במה שעובר עלינו ובמה שקשה לנו - ננתב את התקופה הזו
למסע של חיבור אינסופי.
