בגדר מוציא שם שמים לבטלה ובענין ברכה שאינה צריכה – חלק ב'

​

ט. שו"ע סי' רט"ו סעי' ד' כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא כו', והוא העתק לשון הרמב"ם, משמע שהוא מן התורה.

והמקור לזה כנ"ל אות ו' מגמ' ברכות ל"ג א' ואמר רב ואיתימא ריש לקיש ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום לא תשא!

אולם הביא המ"ב שם ס"ק כ' דמ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן, כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא.

אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מצות עשה ד"את השם אלוקיך תירא" שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבה והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה.


לפי האמור דאיסור ברכה שאינה צריכה אינה אלא מדרבנן היה צריך לומר דאם מסתפק על איזה ברכה אם בירך אם לאו יוכל לברך כיון שספק דרבנן לקולא.

אבל כתב המ"ב כאן דמ"מ בין לדעת הרמב"ם בין לשאר הראשונים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא, אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך, ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך. בדבר לחזור

ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש ולברך, והטעם כתב בשעה"צ ס"ק כ"א משום דאסמכו הדבר על לאו החמור של "לא תשא" שהוא חמור משאר לאוין כדאיתא בגמ' שבועות דף ל"ט דחשיב לה בגודל חומרא כחייבי כריתות ומיתות ב"ד וגם גודל עונשה, לכך אפי' ספיקה חמור משאר ספיקי דרבנן ואסור להחמיר מספק, ע"כ.


כתבו החיי אדם בכלל ה' ופמ"ג בפתיחה להלכות ברכות דאפי' יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין, אפ"ה ספיקן להקל ולא יברך.



י. ואלו הן שיטות הראשונים דסברי שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן רק שאסמכוהו אקרא, שיטת תו' בראש השנה ל"ג א' והר"ן שם, וכן כתב הריטב"א שם כ"ט ב', וכן דעת רבינו יונה והרא"ה בברכות ל"ג א', וכן כתב הרא"ש בקדושין פ"א סימן מ"ט, וכן דעת תרומת הדשן והחינוך.


והביאו ב' ראיות לדבר: חדא ממאי דאמרינן בפרק מי שמתו ברכות דף כ"א ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב, מאי טעמא אמת ויציב מדאורייתא, ואי אמרת ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא הרי מכניס עצמו בספק איסורא דאורייתא ועדיף ליה דלא לימא כלל בספק לו שאינו אלא שב ואל תעשה, מלעבור בספק לאו דאורייתא, אלא ודאי מדרבנן הוא וטוב לו שיוציא עצמו מספק דאורייתא אע"פ שעובר בספק איסורא דרבנן.


עוד ראיה הביא הריטב"א ר"ה כ"ט ב' ממה ששנינו בברייתא לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות.

ביאור הברייתא, שלא יפרוס אדם פרוסה לאורחין ויברך המוציא להוציאם, שהרי אין הם מחויבים בדבר שהרי יכולים הם שלא לאכול, אא"כ הוא אוכל עמהם שאז הוא מחויב בדבר, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומברך המוציא להוציאן כדי לחנכן במצות.


וכתב הריטב"א פירוש דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמכוה אלא תשא את שם השם אלוקיך לשוא, וכן מוכח בברכות כ"א א' כו', [מצינו כמה פעמים שלברכה שאינה צריכה קרי לה גם ברכה לבטלה] ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות, ואילו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצוות דדבריהם, ע"כ, ועי' ערוך לנר שדחה את הראיה.


אבל המ"א בסי' רט"ו סק"ו כתב דממה שהרמב"ם כתב "הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא" מבואר שכונתו לאיסור דאורייתא, וכן נקט בשו"ת רעק"א קמא סימן כ"ה, [וכ"כ הנשמת אדם כלל ה' בדעת רש"י] אבל הכס"מ בפ"ג מה' מילה הלכה ו' הביא תשובת הרמב"ם שהוא איסור דרבנן, [אמנם בפאר הדור להרמב"ם סימן ק"ה מבואר שהוא דאורייתא].


והחזו"א בסי' קל"ז סק"ה כתב שאין הכרע לדברי המ"א בדעת הרמב"ם דהוה דאורייתא, והעיר עלה כמה הערות, א. דהרמב"ם העתיק את לשון הגמ' בברכות ל"ג א', ואילו מה שהוסיף שהוא "כשבועת שוא" להדגיש איסורו כתבו, ועוד דע"כ אין כאן לא תעשה מן התורה שהרי במוציא שם שמים לבטלה ג"כ לא עבר בלא תעשה מן התורה כדאמר תמורה ד' א' שאין בה אזהרת לאו, וגם לשון המ"א שכתב דכן משמע בתמורה כו' אינו מדוקדק דודאי בגמ' לא אמרו אלא מוציא שם שמים לבטלה, אבל דרך הודאה לאו לבטלה הוא [וכן כתב הנשמת אדם כלל ה' א'] ורשאי אדם לנסח תפילה ותהילה לד', אלא שדרך ברכה שקבעו חכמים אסור לבטלה.


עוד כתב החזו"א שם סק"ו דאפשר דאיסור ברכה שאינה צריכה אינו משום הזכרת השם אלא משום "חסרון יראה" שאין האדם ראוי לגשת אל הקודש תמיד אלא כפי מה שקבעו חכמים, והלכך לא סמכו חכמים איסורו של ברכה שאינה צריכה על מקרא דאת ד' אלוקיך תירא דמיניה ילפינן מוציא שם שמים לבטלה, אלא על ל"ת של לא תשא את שם אלוקיך לשוא, ולכן אפי' מברך בכינוי אסור כמ"ש הגרע"א ז"ל סימן כ"ה, וסיים החזו"א דמ"מ אין זה מוכרע.​