בענין חגי הצומות לעתיד לבא

כה התנבא הנביא זכריה, (פרק ח' פסוק י"ט):

"כה אמר ה' צבא-ות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".

היינו שהצומות שנקבעו עקב צער שהיה לעם ישראל – בשונה מיום כיפור ותענית אסתר שנקבעו מחמת שמחה – כשהמשיח יגיע ועם ישראל יגאל ויבנה בית המקדש השלישי, יתהפכו הימים האלו לימי חג ושמחה.

והנה יש לעיין בנבואה זו בשלושה דברים:

א. תמוה מאד, ועמדו על זה הרבה – מילא שהצומות יתבטלו כי כבר נגאלו ישראל, אבל מדוע יהיו ימים אלו ימי חג, ומה גורם לשמחה ביום זה.

ב. מדוע רק לבית יהודה יהיו הימים האלו ימי שמחה, ולא לשאר עם ישראל – דהיינו עשרת השבטים שיחזרו בבנין ביהמ"ק.

ג. מה כוונת הנביא בסיימו "והאמת והשלום אהבו", ומה הקשר לתחילת הפסוק.

ונתחיל בביאור הקושיא הראשונה, מצאנו בזה הרבה תירוצים, ואלו הם:

א. הא גופא שנתבטלו הצומות, וכבר אין את סיבת העצב והיגון – זה עצמו גורם לשמחה, ולכן דווקא בימים האלה יהיה חג.

ב. החת"ם סופר מתרץ, וז"ל (ספר תורת משה לחת"ס - דרוש לח' טבת ב'):

"ויתן את קולו בבכי, במ"ר כשם שלא התוודע יוסף אל אחיו אלא בבכי , כך אין הקב"ה גואל ישראל אלא בבכי שנאמר בבכי יבואו ובתחנוני אובילם.
ולפע"ד ע"ד מ"ש צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה, שהצום עצמו הוא ששון ושמחה, שהקב"ה נותן רוחו עליהם ומתעוררים בבכי ותפלה ותחנונים וצמים ומתענים בד' תעניות על צרות שעברו כמה מאות שנים זה סימן טוב ומובהק כי עדיין חביבותי' גבן ולא נכבה אש האהבה ועתיד להאיר מתוך חושכה אורה, והוא גופא נחמה והיינו הצום עצמו לששון ולשמחה".

היינו שזה שזה היה תמיד יום צום – זה עצמו סיבה לחוג ולשמוח, כי זה מראה וממחיש עוצם אהבת השי"ת לעם ישראל.

ג. שבגלל הצער זכינו לבית השלישי, ואילולא חורבן הבית הראשון והשני לא זכינו להגיע לדרגה זו. ועל אף שאין שום שמחה בזה שנחרבו בתי המקדש הקודמים, מכל מקום לאחר שיתברר שיצא מזה דבר טוב, וזכינו לגאולה ולדרגת בית המקדש השלישי – זה סיבה לשמחה.

ד. מכיוון שמבואר במדרשים שאי אפשר שתבוא הגאולה ללא שבני ישראל יחכו ויצפו לגאולה, ולמשל כמו שנאמר בילקוט שמעוני איכה "דור שהוא מצפה למלכותו, מיד הם נגאלים, שנאמר: ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", אם כן רק בזכות הימים האלו שצמנו וציפינו לגאולה אמנם זכינו להיגאל, ולכן נשמח ביום הזה.

ה. אמנם השמחה לא תהיה עקב הגאולה – אלא מסיבות אחרות, ואלו הם:

צום גדליה, יום שמחה על שזכינו בדין בראש השנה, וכמו שכתוב בנחמיה "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם וכו' וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (נחמיה ח', פסוקים י' – י"ב).

עשרה בטבת, האבודרהם מבאר שביום זה בכל שנה ושנה יושבים הקב"ה ובית דין של מעלה ודנים אם יבנה בית המקדש בשנה זו או לא. ואם כן – אם ניגאל יתברר למפרע שנגזר ביום זה, ועל בשורת הגאולה נעשה חג ויום שמחה.

שבעה עשר בתמוז, יום שמחה על קבלת הלוחות מהר סיני. ואף שנשתברו בידי משה – מכל מקום כשיבוא המשיח יתוקן פגם העגל, ונשמח ביום זה.

תשעה באב, יום לידת המשיח.

עד כאן לתרץ הקושיא הראשונה, ונעבור לקושיא השניה:

המצודות דוד מבאר, שאמנם רק לבית יהודה יהיו הימים האלו לשמחה, כי הם התענו בגלות בימים אלו. אבל לעשרת השבטים יהיה ימי שמחה בימים שבהם הם התענו, וז"ל:

"יהיה וגו' - בזמן הגאולה העתידה יהיו הימים האלה לששון וגו' כלפי שהיו מצטערים בימים האלה בזמן הגולה ולכן אמר לבית יהודה כי להם ארעו מאורעות רעות באלה הימים והצטערו בהם בכל שנה ושנה אבל בני עשרת השבטים הצטערו בימים שאירע להם מקראות רעות והם יתהפכו להם לשמחה".

ואילו הרד"ק מבאר, שהכוונה בכלל לבנין בית שני – שיפסיקו להתענות בימים אלו, ולכן נאמר רק לבית יהודה – כי עשרת השבטים עדיין בגלות.

ועתה נבאר קושייתניו השלישית:

המפרשים מבארים, שכוונת הנביא לומר – שהגאולה תיתכן אך ורק אם האמת והשלום אהבו.

וז"ל הרד"ק:

"והאמת והשלום אהבו - ובתנאי שתאהבו האמת והשלום כמו שצויתי אתכם".

וכן מבאר המלבי"ם, וז"ל:

"כה אמר ה', עתה שב אל התחלת דבריו שבא הדבור בעבור השאלה ששאלו אם יצומו בחדש החמישי, ואחר שהציע להם שהכל תלוי במעשיהם אם ישובו בתשובה, א"כ אמר ה' "שצום הרביעי והחמישי" וכו' "יהיה לששון ולשמחה" בתנאי אם "האמת והשלום אהבו", שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם".

ויהי רצון שכבר יהפכו הימים האלה לשמחה ולששון במהרה בימינו, אמן ואמן.