פת הבאה בכסנין - חלק ב' (קביעות סעודה)

הקדמה.​

במאמר הקודם ביארנו בס"ד את עקרי הלכות 'פת הבאה בכסנין'. במאמר זה נעסוק אי"ה באחת ההלכות המרכזיות ביותר בנידון זה – 'קביעות סעודה'.

כפי שנתבאר במאמר הקודם, 'פת הבאה בכסנין' היא פת העשויה מחמשת מיני דגן, אך מכיוון שלא נועדה להשביע, אין ברכתה כלחם ואינה מחייבת ברכת המזון, אלא די בברכת 'בורא מיני מזונות' וברכה שלאחריה 'אחת מעין שלוש' כדין שאר מיני מזונות.

אך כל זה דווקא מתי שיעודה של פת זו אכן אינה בשביל להשביע, אך אם אדם אוכל פת זו למטרת שביעה, שוב אין חילוק בינה לפת רגילה וברכתה 'המוציא' (ע"פ דברי הרשב"א ברכות לח: ד"ה כיון, ועוד ראשונים שכתבו כן, ועי' בשעה"צ סי' ר"ט סקי"ד).

הבהרה​

בטרם אגש להלכה למעשה, ברצוני להבהיר שני דברים.

• כותב שורות אלו איננו מו"ץ ולא פוסק הלכה, על כן אין לסמוך על הדברים למעשה, אלא לעיונא בלבד. ולדעת המעשה אשר יעשון כבר נאמר בגמרא (ברכות לה.) "ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות".
• הלכות אלו הם כהררים התלויים בשערה, בשני סעיפי 'שולחן ערוך' נאמרו מאות אם לא אלפי הלכות וחילוקי דינים, וכמובן שאין בבמה זו מקום לכל אלו וקצר המצע מלהשתרע, על כן הובאו כאן אך ורק עקרי הדינים וההלכות הנצרכות להמשך המאמר. אין לראות במאמרים אלו תחליף ללימוד מעמיק ויסודי של הלכות 'פת הבאה בכסנין'.

שיעור קביעות סעודה.​

מבוא​

דין זה של קביעות סעודה נלמד מדבריו של רב נחמן שהובאו במאמר הקודם כפי שמספרת הגמרא במסכת ברכות (מב.):

רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא, ולא בריך. אמר ליה רב נחמן עדי כפנא, אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך[1].

רש"י שם (ד"ה רב הונא, עיי"ש) מבאר שפת זו שאכל רב הונא הייתה 'פת הבאה בכסנין' שרב הונא לא בירך לאחריהם ברכת המזון מפני שאכל אותם לקינוח בעלמא, ולכן הוא סבר שברכתם היא רק 'אחת מעין שלוש'[2], אבל השיב לו רב נחמן שאין הדבר תלוי בכוונתו, אלא בכוונת שאר העולם כשאוכלים סעודה כזו למה כוונתם. אם רוב אנשי העולם אוכלים סעודה זהה לזו רק לקינוח – אזי ברכתו אכן 'מזונות', אבל אם דרך העולם לאכול סעודה כזו לשובע אז ברכתה 'המוציא', ואף שהוא אין כוונתו לשובע, בטלה דעתו אצל כל אדם.

שיעור קביעות סעודה.​

בשיעור 'קביעות סעודה' נחלקו הפוסקים:

• דעת המשנ"ב. דעת המשנ"ב (סי' קס"ח ס"ק כ"ד) האליה רבה (סקי"ז) ועוד אחרונים, ששיעור קביעות סעודה הוא שלוש או ארבע ביצים. וטעמם, שלעניין 'עירובי תחומין' נתבאר שהשיעור הוא מזון שתי סעודות שזה שש או שמונה בצים (שו"ע או"ח סי' שס"ח ס"ג), ולפי זה שיעור סעודה אחת הוא שלוש או ארבע בצים, כדעה זו פסקו גדולי חכמי ספרד (הבן איש חי פרשת פנחס, החיד"א בברכי יוסף סעי' ד', כף החיים ס"ק מ"ה)
  • (להלכה לדעת המשנ"ב ניתן להקל לברך 'מזונות' עד שיעור של ד' בצים, כפי שמשמע מסו"ד.
  • שיעור כביצה במידות זמנינו: לחזו"א כל ביצה היא בנפח של כ100 סמ"ק, ולגר"ח נאה שיעורה כנפח של 54 סמ"ק. יש לשים לב ששיעור זה תלוי בנפח ולא במשקל, כשהנפח נמדד במאפה נטו ללא האויר שבתוך הבצק[3])
• דעת הגר"א. לעומת זאת הגר"א (חיי אדם ח"א כנ"ד נ"א סק"א משמו) פסק שאין הולכים בזה אחרי שיעור קבוע, אלא כדרך שנוהגים בני אדם לאכול ארוחה או סעודה קבועה, שזה המדד לאכילה שנועדה ל'שביעה'. כדעה זו פסקו כמה ראשונים (מתוכם: ר' אביגדור כהן צדק שהובא בב"י. ספר האגור אות רי"ז. שיבולי הלקט סימן קנ"ט. ספר האשכול ח"א סימן י"ח, ועוד. וכן משמעות דברי השו"ע) וכן פסק החתם סופר (הובא בשו"ת זכרון יהודה גרינוולד, סי' פ"ב) וכן עיקר לבני אשכנז.
• דעת הערוך השולחן. דעת הערוך השולחן (סעי' ט"ז) ושולחן ערוך הרב (סדר ברכות הנהנין פ"ב, ב) שהשיעור הוא חצי העומר (כחצי משיעור חלה, ורבו בזה הדעות) שהרי לבני ישראל ירד במדבר עומר ליום, וזה היה בעבורם מזון שני סעודות.
• דעת הראב"ד. ישנה דעה נוספת, שלדעתה שיעור קביעות סעודה נקבע כל אדם לפי מה שהוא, דעת הסוברים זאת תובא בעז"ה בהרחבה לקמן.

להלכה.

להלכה, לדעת פוסקי בני ספרד השיעור הוא ג' או ד' בצים, ומכיוון שלדעתם השיעורים נמדדים במשקל, האוכל 'פת הבאה בכסנין' מ172 גרם ועד 230 גרם זהו ספק ברכות, והאוכל מ230 גרם ומעלה יברך 'המוציא'.

לבני אשכנז, עד שיעור ד' ביצים (לבני אשכנז המודדים בנפח, הוא כ200 סמ"ק, שזה פחות או יותר גודל של כוס זכוכית סטנדרטית) ניתן להקל לאכול לכתחילה, משיעור ד' בצים ועד שיעור אכילת בוקר וערב – דינו כספק ברכות ונכון להימנע מכך. משיעור 'ארוחה' והילך ברכתו המוציא.

לדעת החזו"א (אורחות רבינו ח"א עמ' פ', וכן הובא משמו בעוד מספר מקומות) אין לחשוש שלא לאכול משיעור ד' בצים ומעלה, אלא אם כן יש שיעור זה בקמח לבדו ללא צירוף שאר מיני המתיקה הממלאים את העיסה וללא האויר הממלא את העיסה כלל.

כיצד לנהוג ב'ספק ברכות'.​

לעיל הובאו מספר מקרים שדינם הוא 'ספק ברכות' וכמה ספרים (הן אחרונים והן מחברי זמנינו) כתבו שנכון להחמיר ולפטור זאת על ידי אכילת כזית לחם או לאוכלם בתוך הסעודה.

ברצוני להעיר שלעניות דעתי, הנוהגים כך יצא שכרם בהפסדם, שהרי כתב בשולחן ערוך (קס"ח סעי' ח') שהאוכל מיני מזונות בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה לא נפטרו בברכת 'המוציא' וטעונים ברכה ראשונה, וכיום אין מנהגנו לאכול כלל מיני מזונות בתוך הסעודה, כך שכל האוכל מיני מזונות בסעודה צריך לברך לפניהם ברכת 'מזונות'. כך שהמחמירים לחשוש שמא ברכת ה'פת הבאה בכסנין' בשיעור זה היא 'המוציא' ומשום כך אכלוה בתוך הסעודה, אכן יצאו ידי חובת ה'שיטה דחויה' שהברכה היא 'המוציא', אך לא יצאו ידי עיקר הדין שמאכל זה טעון ברכה שלפניו – 'מזונות'.

(כמובן שכל זה דווקא במקרה שמדובר ב'פת הבאה בכסנין' המיועדת לקינוח בעלמא, אך במיועדת לשביעה ודאי נפטרת בברכת 'המוציא')

אלא אם כן העצה היא לברך לפני זה על מאכל נוסף שברכתו 'מזונות' ובכך לפטור את ה'פת הבאה בכסנין' ממה נפשך, אך יש לקחת אך ורק מאכלים שבוודאות גמורה אין להם שייכות לסעודה (אבל לא שקדי מרק וכדו') ואינם פת הבאה בכיסנין (כפי שפסק הביאוה"ל בד"ה טעונים), או למצער לכוון בברכת 'המוציא' לפטור את ה'פת הבאה בכסנין' שברכת 'המוציא' וטרת 'מזונות' בדיעבד.

קביעות ללא שיעור.​

ברצוני לגשת לנושא החשוב ביותר למען בירורי ההלכה שבהמשך, מה הדין כשאין בסעודה כשיעורים שנאמרו לעיל, אך האוכל קבע על כך סעודתו בפועל. והיה לשני ראשים, א' כשדרך כל הארץ לקבוע באופן כזה למרות שאינו כשיעור, ב' כשהוא לבדו קבע על זה סעודה.

כשהדרך לקבוע סעודה.​

באוכל 'ארוחה' שכן דרך כל בשר לאכול ארוחתם ככמות זו, לכאורה פשוט הדבר שאכילה זו נחשבת ל'קביעות סעודה', אך בכל אופן נזקקתי לדון בדבר זה, מפני ב' סיבות. א' שמשום מה ישנם אנשים המפקפקים על כך, ב' לדעת פוסקי ספרד שהלכו אחר השיעור בביצים ולא אחר 'שיעור ארוחה'.

דבר זה פשוט הוא, ומשמע הן מגמרא והן מסברא.

מסברא, שהרי כל ה'קולא' של 'פת הבאה בכסנין' שאינה טעונה ברכת המזון היא מפני שאין הדרך לשבוע ממנה, ועל כן אינה דומה ללחם, אך כאן שדרך העולם לשבוע מאכילה זו, כבר לא שייך הטעם הנ"ל ודינה כפת לכל דבר.

מגמרא, כן משמע מדברי הגמרא שהובאה לעיל:

"כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך" כשהגמרא מביאה דבר זה כדין פשוט, שאם הדרך לקבוע על סעודה זו – צריך לברך ברכת המזון.

מובן איפה, שכשהפוסקים נתנו שיעור לדבריהם, אין כוונתם לומר ששיעור זה הוא המחייב, אלא נתנו סימן בעלמא מהי 'סעודה'.

בנוסף, הרי כתבו הפוסקים (ביאוה"ל סעי' ו' ד"ה ואע"פ ועוד הרבה פוסקים) שחולה וזקן ששיעור אכילתם מועטת הולכים אחר שיעור קביעות סעודה של כלל החולים והזקנים, ואם כן עשינו את עצמינו כחולים וזקנים שאכילתם מועטת.
וכן מוכח מדברי כל הפוסקים שדנו אם 'שבת קובעת לפת הבאה בכסנין', שהרי אם דין זה תלוי אך ורק בשיעורים, אין מקום לדון האם בשבת הדין יהיה שונה.

וכן פסקו הלבוש (ס"ו) השדי חמד (ערך ברכות א', סק"י) ועוד פוסקים רבים, וכן פסקו להלכה ה'שולחן ערוך הרב' (סדר ברכות הנהנין, ב' ס"ז) וה'ביאור הלכה' (ד"ה שכמעט) וכן פסק ה'אגרות משה' (או"ח ח"ג סי' ל"ב).

מינים שהדרך לקבוע עליהם סעודה.​

וחמור מכך הם מיני פת הבאה בכסנין שכל מטרתם היא לשביעה, ולא נוצרו כלל לקינוח, שהם דינם כלחם גמור ואפילו אכל כזית, וכן מפורש ברבינו מנוח (פ"ג מברכות ה"ט):
"אבל מידי דאורחא דאינשי לאקבועי סעודתא עליה צריך לברוכי עליה המוציא אע"ג דלא אכיל מיניה אלא פורתא".

וכן פסקו להלכה כמעט כל הראשונים, האגור (סי' רט"ז) רבינו ישעיה (הביאו בשבה"ל סי' קנ"ט) שלטי גיבורים (לא. מדה"ר אות א') הב"ח (סק"ד) וכן פסק מרן השו"ע (סימן קס"ח סעי' י"ז), ורק בשולחן ערוך הרב (ס"י. אמנם בסדר ברכת הנהנין השמיט חומרא זו) הביא שהיכן שהוא עצמו לא קבע על כך סעודה, ירא שמים יחמיר לפטור זאת בתוך הסעודה.

כשהאדם לבדו קבע סעודה.​

אך היכן שאין דרך העולם כלל לקבוע סעודה על מין זה בכמות זו, אך האדם עצמו נתכוון לקבוע על כך סעודתו, בזה נחלקו הדעות.

רבים מהראשונים פסקו שאף באופן כזה הולכים אחר האדם ולא אחר הרוב, וכל דברי הגמרא שהולכים אחר מנהג העולם הוא להחמיר לקרוא לאכילתו 'סעודה' אף כשהוא לא קבע, אך לא להקל עליו היכן שזוהי ארוחתו.

בראש הסוברים כן נמצא הרמב"ם, שכתב (פ"ג מהל' ברכות ה"ט):

"וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכסנין, ואף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא"

ורואים מדבריו שהכל תלוי בקביעות האדם עצמו, וכן מפורסמת היא דעת הראב"ד (הביאו הרא"ש ברכות פ"ו אות ל', בדעת הרא"ש עצמו עיין מעדני יו"ט אות נ') וכן נראה ברי"ף (ל. מדפי הריף) שהכל תלוי בקביעות האדם עצמו.

בשבע.​

האבן העוזר מחדש בדעת הבית יוסף, שאף על פי שלהלכה גם כשהאדם עצמו קבע סעודה בטלה דעתו אצל כל אדם, אם הוא שבע לחלוטין הוא חייב בברכת המזון מדאורייתא, מדין "ושבעת". אך רעק"א דחה דבריו וכן הלכה.

לסיכום.​

העולה מדברים אלו, שאפילו בפת הבאה בכסנין, אם אכל כשיעור קביעות סעודה (עי' לעיל בד"ה "להלכה") או שאכל כדרך שבני אדם קובעים את סעודתם, יברך 'המוציא' וברכת המזון.

במאמר הבא אי"ה נחל לסקור מספר דוגמאות ספציפיות השייכות בזמן הזה, כגון: מצה, פיצה, לחמניות 'מזונות', בורקסים ועוד.

---

[1] תרגום: רב הונא אכל שלושה עשר לחמים (של פת הבאה בכסנין) שכל אחד מהם שקל שליש קב. אמר לו רב נחמן, אכילה בכמות זו מיועדת לרעבון, ואף שאתה לא שבעת מכיוון שאחרים שבעים באכילה כזו עליך לברך ברכת המזון.
[2] דבר זה אינו ברור. שהרי נחלקו הראשונין ב'פת הבאה בכסנין' מה הברכה שלאחריה, דעת התוס' (מא: ד"ה אלא) ועוד ראשונים וכן הלכה, שמברך ברכה אחת מעין ג'. דעת רש"י (מא: ד"ה פת הבאה) שברכתו בורא נפשות. דעת הרי"ף (כט. מדה"רעי' בתוס' רבינו יונה ד"ה תליסר) שאינו מברך לאחריה כלום, ובדעות אלו תלוי הפירוש בגמרא מה בירך רב הונא.
[3] עיין במשנה בעוקצין פ"ב מ"ח. ובשו"ת זרע אמת סי' כ"ט דחה דשאני טומאה דהחמירו בה רבנן, והביאו המשנ"ב סי' ר"י סק"א. להלכה פסק החזו"א (עוקצין סי' ג' סק"ז) והביאו בשונה הלכות (סי' תפ"ו סעי' ד') שיש להפחית רק שיעור החללים אבל אין צורך למעך הספוג (להפחית חללים קטנים).