משהו מעניין ששמתי לב אליו בסיום חומש במדבר. הפסוק שחותם את החומש אומר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב". לעומת זאת, בסיום חומש ויקרא נאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי".
ויש כאן שתי קושיות חזקות – למה בסוף חומש במדבר נאמר "ביד משה", ואילו בסוף חומש ויקרא נאמר "את משה"? ומה עומק השינוי בין שני הלשונות הללו?
שמעתי מר' מ. הכהן ל. מרמות ירושלים ביאור נפלא שמסביר את הכל:
בסוף במדבר התורה עוסקת במצוות שנאמרו בערבות מואב ומכינות את העם לכניסה לארץ – סדר הנחלות, גבולות הארץ, ערי מקלט ובנות צלפחד. במצוות האלו משה רבנו עצמו לא נצטווה באופן אישי כי הוא לא נכנס לארץ, אלא הוא רק שימש כצינור להעביר אותן ("ביד משה") לבני ישראל. משא"כ בסוף חומש ויקרא, שם מדובר במצוות שנאמרו בסיני ושייכות לכלל ישראל כולל משה עצמו, ולכן נאמר שם שה' ציווה "את משה".
וכדי להוכיח את היסוד הזה, כדאי לעיין במצווה האחרונה שנאמרה בחומש במדבר שלא קשורה לארץ ישראל אלא שייכת גם למשה – הלכות נדרים. ואכן, בסיום פרשת נדרים הפסוק משתנה מיד ואומר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ". מכיוון שמשה שייך בדין הזה, התורה חזרה ללשון "את משה".
והשיעור לחיים הוא עצום. לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיים שהוא פועל בבחינת "ביד משה" – משפיע, נותן ומעביר הלאה דברים לאחרים, ויש רגעים שהוא בבחינת "את משה" – מחויב בעצמו, לומד וצומח פנימה. הגדולה האמיתית היא לדעת לעשות את ההפרדה: לא להרגיש פטור מדברים שנוגעים אלינו רק בגלל שאנחנו עסוקים בלהשפיע על אחרים, ולדעת מתי המשימה היא להוביל ומתי המשימה היא פשוט להיות חלק.
אם לשינוי של אות אחת בתורה ("ב"יד" משה מול "א"ת" משה) יש משמעות עמוקה כל כך על הגדרת השייכות של האדם, על אחת כמה וכמה שלכל דיוק קטן במילים שלנו ובמחויבות האישית שלנו יש כוח עצום לבנות עולמות.
ויש כאן שתי קושיות חזקות – למה בסוף חומש במדבר נאמר "ביד משה", ואילו בסוף חומש ויקרא נאמר "את משה"? ומה עומק השינוי בין שני הלשונות הללו?
שמעתי מר' מ. הכהן ל. מרמות ירושלים ביאור נפלא שמסביר את הכל:
בסוף במדבר התורה עוסקת במצוות שנאמרו בערבות מואב ומכינות את העם לכניסה לארץ – סדר הנחלות, גבולות הארץ, ערי מקלט ובנות צלפחד. במצוות האלו משה רבנו עצמו לא נצטווה באופן אישי כי הוא לא נכנס לארץ, אלא הוא רק שימש כצינור להעביר אותן ("ביד משה") לבני ישראל. משא"כ בסוף חומש ויקרא, שם מדובר במצוות שנאמרו בסיני ושייכות לכלל ישראל כולל משה עצמו, ולכן נאמר שם שה' ציווה "את משה".
וכדי להוכיח את היסוד הזה, כדאי לעיין במצווה האחרונה שנאמרה בחומש במדבר שלא קשורה לארץ ישראל אלא שייכת גם למשה – הלכות נדרים. ואכן, בסיום פרשת נדרים הפסוק משתנה מיד ואומר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ". מכיוון שמשה שייך בדין הזה, התורה חזרה ללשון "את משה".
והשיעור לחיים הוא עצום. לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיים שהוא פועל בבחינת "ביד משה" – משפיע, נותן ומעביר הלאה דברים לאחרים, ויש רגעים שהוא בבחינת "את משה" – מחויב בעצמו, לומד וצומח פנימה. הגדולה האמיתית היא לדעת לעשות את ההפרדה: לא להרגיש פטור מדברים שנוגעים אלינו רק בגלל שאנחנו עסוקים בלהשפיע על אחרים, ולדעת מתי המשימה היא להוביל ומתי המשימה היא פשוט להיות חלק.
אם לשינוי של אות אחת בתורה ("ב"יד" משה מול "א"ת" משה) יש משמעות עמוקה כל כך על הגדרת השייכות של האדם, על אחת כמה וכמה שלכל דיוק קטן במילים שלנו ובמחויבות האישית שלנו יש כוח עצום לבנות עולמות.