יש דברים שהדעת פשוט מסרבת לקבל, והלב מתרסק לרסיסים. הרצח הנורא של הרב עמוס גואטה זצ"ל הוא לא עוד אסון קשה ברצף החדשות – הוא שבר מוסרי, לאומי ורוחני נורא שמפלח את הנשמה של כולנו.
אני מודה, לא זכיתי להכיר את הרב באופן אישי בחייו. אמנם, מספיק לקרוא ולדפדף קימעא במה שהעלו פה בשעות האחרונות, לראות את התמונות, לשמוע את העדויות של האנשים, כדי להבין מי היה האיש. מגדלור עצום של ענווה, אדם שכל מהותו הייתה תורה וחסד, שפתח את הדלת ואת הלב לכל נדכא ופצוע.
וכאן בדיוק המקום שבו הגוף שלי פשוט רועד והנשמה זועקת: המחשבה שדווקא מי שהגדיר את עצמו "תלמיד", מישהו שישב בבית המדרש, ששמע ממנו דברי תורה, שקיבל חסד, יחס חם ומאור פנים מהרב – הוא זה שקם והניף עליו את הסכין, היא פשוט לא נורמלית. אין מילה אחרת לתאר את זה. זה לא נורמלי!
אנחנו הרי רגילים, לצערנו העמוק, להתמודד עם אויבים מבחוץ. אנחנו יודעים מה זה מחבל של חיזבאללה או חמאס שבא לכלותנו, שם המלחמה ברורה. אבל פה? זה לא מחבל אויב. זה יהודי! יהודי שישב שם, שנהנה מקירבתו של הרב, ששתה בצמא את דבריו, שקיבל ממנו עזרה. וזה לא משנה מאומה שהוא היה משוגע, פגוע בנפשו או מעורער. המושג "משוגע" לא יכול לכסות על הזוועה הזו, הוא לא מנחם ולא מסביר דבר. רצח של רב בידי יהודי בתוך בית מדרש הוא קו אדום מוחלט שנחצה, עיוות מטורף שמזעזע את כל היסודות הכי קדושים והכי בסיסיים שלנו כאומה.
איך היד שנפתחת ברוחב לב כדי להעניק, לעזור ולקרב, נגדעת באכזריות כזו על ידי מי שביקש ליהנות מאותו האור? זו זעקה עמוקה שחייבת להרעיד את כולנו, מהמסד עד הטפחות. אנחנו פשוט לא יכולים לעבור על זה לסדר היום, להנהן בצער ולהמשיך הלאה כאילו מדובר בעוד אירוע פלילי.
וכאן מגיע המסר הנוקב אלינו, החובה הבלתי מתפשרת של כל אחד ואחד מאיתנו שקורא את המילים האלו. כשעמוד של חסד קורס בצורה כל כך מחרידה, החלל שנשאר בעולם הוא עצום, והתשובה היחידה שלנו לחשכה הזו היא קריאת השכמה דחופה לחשבון נפש עמוק. התיקון שלנו חייב להיות פנימי, שורשי ומיידי. אנחנו צריכים להתחזק בצורה קיצונית, בלתי רגילה, באהבת חינם. לא כסיסמה, אלא כדרך חיים.
להרבות באהבת חינם זה אומר להסתכל על היהודי שלידי בעין טובה, לדון לכף זכות, למחול על אגו, ולגלות רגישות עמוקה למי שקשה לו. אנחנו חייבים לשמור אחד על השני, לבנות חומות של חסד, ולהבין שרק האור יגרש את החושך המפחיד והמעוות הזה. אי אפשר להישאר אדישים. הלב פשוט בוכה וממאן להתנחם על האבידה הגדולה הזו. הלוואי שנשכיל לקחת את דרכו של הרב, להמשיך את הנתינה שלו, ולהרבות טוב בדיוק במקום שבו הטירוף ניסה לכבות הכל.
תהא נשמתו הטהורה והקדושה צרורה בצרור החיים, וזכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל השבור והכואב.
אני מודה, לא זכיתי להכיר את הרב באופן אישי בחייו. אמנם, מספיק לקרוא ולדפדף קימעא במה שהעלו פה בשעות האחרונות, לראות את התמונות, לשמוע את העדויות של האנשים, כדי להבין מי היה האיש. מגדלור עצום של ענווה, אדם שכל מהותו הייתה תורה וחסד, שפתח את הדלת ואת הלב לכל נדכא ופצוע.
וכאן בדיוק המקום שבו הגוף שלי פשוט רועד והנשמה זועקת: המחשבה שדווקא מי שהגדיר את עצמו "תלמיד", מישהו שישב בבית המדרש, ששמע ממנו דברי תורה, שקיבל חסד, יחס חם ומאור פנים מהרב – הוא זה שקם והניף עליו את הסכין, היא פשוט לא נורמלית. אין מילה אחרת לתאר את זה. זה לא נורמלי!
אנחנו הרי רגילים, לצערנו העמוק, להתמודד עם אויבים מבחוץ. אנחנו יודעים מה זה מחבל של חיזבאללה או חמאס שבא לכלותנו, שם המלחמה ברורה. אבל פה? זה לא מחבל אויב. זה יהודי! יהודי שישב שם, שנהנה מקירבתו של הרב, ששתה בצמא את דבריו, שקיבל ממנו עזרה. וזה לא משנה מאומה שהוא היה משוגע, פגוע בנפשו או מעורער. המושג "משוגע" לא יכול לכסות על הזוועה הזו, הוא לא מנחם ולא מסביר דבר. רצח של רב בידי יהודי בתוך בית מדרש הוא קו אדום מוחלט שנחצה, עיוות מטורף שמזעזע את כל היסודות הכי קדושים והכי בסיסיים שלנו כאומה.
איך היד שנפתחת ברוחב לב כדי להעניק, לעזור ולקרב, נגדעת באכזריות כזו על ידי מי שביקש ליהנות מאותו האור? זו זעקה עמוקה שחייבת להרעיד את כולנו, מהמסד עד הטפחות. אנחנו פשוט לא יכולים לעבור על זה לסדר היום, להנהן בצער ולהמשיך הלאה כאילו מדובר בעוד אירוע פלילי.
וכאן מגיע המסר הנוקב אלינו, החובה הבלתי מתפשרת של כל אחד ואחד מאיתנו שקורא את המילים האלו. כשעמוד של חסד קורס בצורה כל כך מחרידה, החלל שנשאר בעולם הוא עצום, והתשובה היחידה שלנו לחשכה הזו היא קריאת השכמה דחופה לחשבון נפש עמוק. התיקון שלנו חייב להיות פנימי, שורשי ומיידי. אנחנו צריכים להתחזק בצורה קיצונית, בלתי רגילה, באהבת חינם. לא כסיסמה, אלא כדרך חיים.
להרבות באהבת חינם זה אומר להסתכל על היהודי שלידי בעין טובה, לדון לכף זכות, למחול על אגו, ולגלות רגישות עמוקה למי שקשה לו. אנחנו חייבים לשמור אחד על השני, לבנות חומות של חסד, ולהבין שרק האור יגרש את החושך המפחיד והמעוות הזה. אי אפשר להישאר אדישים. הלב פשוט בוכה וממאן להתנחם על האבידה הגדולה הזו. הלוואי שנשכיל לקחת את דרכו של הרב, להמשיך את הנתינה שלו, ולהרבות טוב בדיוק במקום שבו הטירוף ניסה לכבות הכל.
תהא נשמתו הטהורה והקדושה צרורה בצרור החיים, וזכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל השבור והכואב.
החותם בדמע
