• וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ
    ───   חג הסוכות   ───
    פורום אוצר התורה מאחל לחו״ר הפורום ולכל בית ישראל
    חג סוכות שמח! חג שמח
    שנזכה לשמחת החג, לסוכת שלום ולשנה של ברכה.

בין 'צינור' ל'עבודה זרה' (ג)

  • צפיות: 291
לאחר שנתבארו בחלקים הקודמים שורשי הטעות הרוחנית והנפשית ביחס לנחש הנחושת – הן מצד הפיכת האמצעי לעיקר (על פי הרמ"בם) והן מצד הניסיון לברוח מעבודת הלב אל המאגיה החיצונית – יש לעמוד על רובד שלישי ויסודי, הנוגע להשפעת הדורות ופגעי הזמן על תפיסת הקדושה.

כאשר אנו מתבוננים בפער שבין דור המדבר לבין ימי חזקיהו המלך, אנו מוצאים חילוק כרונולוגי ברור המשליך ישירות על שאלתנו: כיצד נהפך כלי שנבנה בציווי אלוקי מפורש למקור של עבודה זרה?

שִׁכְחַת המקור והפיכת הזיכרון לישות עצמאית
בזמנו של משה רבנו במדבר, הטעות הייתה בלתי אפשרית. בני ישראל חזו בעיניהם בהקמת הנחש, חוו את עונש המגפה, וידעו בבהירות מוחלטת כי החפץ אינו אלא סימן המכוון את לבם השמימה. בדור ההוא, חוויית השיעבוד לה' הייתה חיה ונושמת, והנחש מילא את תפקידו כ"צינור" גרידא.
אולם, ברבות השנים, לאחר הכניסה לארץ ולאחר שעברו מאות שנים, נשתכח ההקשר המקורי מהמוני העם. הדורות המאוחרים לא חזו בנס בעיניהם; הם ראו לפניהם חפץ נחושת עתיק ומקודש שנשמר מימי משה רבנו, ושמעו עליו סיפורים היסטוריים מופלאים שהוא זה ש"ריפא את אבותיהם במדבר".
כאן חלה שחיקה מסוכנת: מתוך שלא חוו את תנאי הרפואה הרוחנית בעצמם, ומתוך שההיסטוריה נהפכה אצלם למיתוס מרוחק, הם החלו לייחס את הכוח המרפא להיסטוריה של החפץ עצמו. הם אמרו: "חפץ שנעשה על ידי משה רבנו ופעל נסים כה עצומים, בוודאי מחזיק בתוכו קדושה עצמית ואלוהית קבועה". מתוך כבוד מוטעה לזיכרון ההיסטורי, הם החלו להקטיר לו ולעשותו ישות עצמאית – ובכך ניתקו אותו כליל ממקורו.

המסר עבורנו:
חלק זה מעניק לנו תובנה עמוקה על הסכנה שב"יהדות של הרגל" ושמירת מצוות מתוך זיכרון מכאני בלבד.
לפעמים אדם מקיים מנהגים, לומד תורה או מחזיק בחפצי קדושה וייחוס אבות, אך ורק מכיוון ש"כך עשו אבותינו". הוא שומר על המעטפת החיצונית, אך שוכח את הלב, את הכוונה ואת המהות הרוחנית המקורית שהולידה את המעשה מלכתחילה. כאשר המצווה הופכת ל"מצוות אנשים מלומדה", ללא הבנה וחיבור פנימי לבורא, המעשה הופך לסטטי, יבש, ועלול חלילה להוביל לעיוות רוחני – בדיוק כפי שהמוני העם בימי חזקיהו הפכו את זכר הנס של משה רבנו לפולחן חיצוני.
עלינו לדעת כי הקדושה אינה עוברת בירושה אוטומטית דרך חפצים או מנהגים, אלא היא דורשת מאיתנו להחיות את המקור בכל יום מחדש. לא די בכך שחפץ או מנהג הגיעו ממשה רבנו או מאבותינו הקדושים; תפקידנו הוא ליצוק לתוכם את התוכן הפנימי, לזכור את המטרה לשמה הם ניתנו לנו, ולהשתמש בהם כסולם לעלייה והתקרבות אמיתית: "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".​

תגובות אחרונות

התורה יצר פוסט חדש
בין 'צינור' ל'עבודה זרה' (ג)

לאחר שנתבארו בחלקים הקודמים שורשי הטעות הרוחנית והנפשית ביחס לנחש הנחושת – הן מצד הפיכת האמצעי לעיקר (על פי הרמ"בם) והן מצד הניסיון לברוח מעבודת הלב אל המאגיה החיצונית – יש לעמוד על רובד שלישי ויסודי, הנוגע להשפעת הדורות ופגעי הזמן על תפיסת הקדושה.

כאשר אנו מתבוננים בפער שבין דור המדבר לבין ימי חזקיהו המלך, אנו מוצאים חילוק כרונולוגי ברור המשליך ישירות על שאלתנו: כיצד נהפך כלי שנבנה...​

קרא את הפוסט המלא בבלוג כאן...

חברים מקוונים לאחרונה

פוסטים אחרונים בבלוגים

חזור
חלק עליון
✖ ❓