הגבורה להתחיל מחדש: סודה של שמחת ל"ג בעומר
על פי יסוד זה, המורה לנו לא להיספר במניין הישן אלא להתחדש תחת השבט, מתבהרת באור פנימי ומרטיט תמיהה עתיקה המלווה את ימי הספירה ושמחת ל"ג בעומר; שכן גבורתו של רבי עקיבא אינה רק בהעמדת תלמידים, אלא ביכולת העילאית להשאיר את חורבן 'השנה שעברה' מחוץ למניין, ולהפוך את השברון למנוע של התחלה חדשה:
השאלה המהדהדת בכל שנה מחדש היא פשוטה אך נוקבת: מהי פשרה של השמחה בל"ג בעומר על כך ש"פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות"? הרי באותה שעה כבר לא נותרו תלמידים חיים; כולם נספו במגיפה הנוראה. לכאורה, זהו יום של חורבן סופי, יום שבו תורת ארץ ישראל עמדה על סף שכחה מוחלטת. אם כן, על מה אנו חוגגים?
התשובה טמונה בעוצמת הנפש של רבי עקיבא באותו רגע גורלי. על פי דרך הטבע, אדם שרואה את מפעל חייו - עשרות אלפי תלמידים שהיו עתיד האומה - קורס לנגד עיניו, אמור לשקוע במרה שחורה, בייאוש מוחלט ובחידלון. רבי עקיבא יכול היה בקלות להפוך ל"אדם עם קיבעון של האתמול", כזה שחי רק את זיכרון העבר המפואר ומתבוסס באבלו על מה שהיה ואיננו.
אך כאן התגלתה גבורתו האמיתית. במקום להיכנע לטרגדיה, רבי עקיבא בחר בחיים. הוא השאיר את חורבן ה"שנה שעברה" מאחוריו, הלך אצל רבותינו שבדרום והעמיד חמישה תלמידים חדשים. השמחה של ל"ג בעומר אינה על מה שפסק, אלא על מה שהתחיל. אנו חוגגים את כוח ההתחדשות; את היכולת של האדם לקום מההריסות, לנער את עפר הייאוש ולהתחיל הכל מחדש כאילו היום הוא יומו הראשון בעולם.
זהו החיבור העמוק למצוות המעשר: כפי שהבהמה מהשנה הקודמת אינה נכנסת למניין החדש, כך גם הכישלונות והצרות של האתמול אינם צריכים להגדיר את המחר שלנו. רבי עקיבא לימד אותנו שגם כאשר המציאות נראית כבעלת מום וחסרה, כל עוד יש לאדם את האומץ להתקדם ולא להיתקע בעבר, הוא נספר במניין של מעלה. השמחה היא על הידיעה ששום חורבן אינו סופי כל עוד יש בלב את הרצון להיוולד מחדש.
על פי יסוד זה, המורה לנו לא להיספר במניין הישן אלא להתחדש תחת השבט, מתבהרת באור פנימי ומרטיט תמיהה עתיקה המלווה את ימי הספירה ושמחת ל"ג בעומר; שכן גבורתו של רבי עקיבא אינה רק בהעמדת תלמידים, אלא ביכולת העילאית להשאיר את חורבן 'השנה שעברה' מחוץ למניין, ולהפוך את השברון למנוע של התחלה חדשה:
השאלה המהדהדת בכל שנה מחדש היא פשוטה אך נוקבת: מהי פשרה של השמחה בל"ג בעומר על כך ש"פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות"? הרי באותה שעה כבר לא נותרו תלמידים חיים; כולם נספו במגיפה הנוראה. לכאורה, זהו יום של חורבן סופי, יום שבו תורת ארץ ישראל עמדה על סף שכחה מוחלטת. אם כן, על מה אנו חוגגים?
התשובה טמונה בעוצמת הנפש של רבי עקיבא באותו רגע גורלי. על פי דרך הטבע, אדם שרואה את מפעל חייו - עשרות אלפי תלמידים שהיו עתיד האומה - קורס לנגד עיניו, אמור לשקוע במרה שחורה, בייאוש מוחלט ובחידלון. רבי עקיבא יכול היה בקלות להפוך ל"אדם עם קיבעון של האתמול", כזה שחי רק את זיכרון העבר המפואר ומתבוסס באבלו על מה שהיה ואיננו.
אך כאן התגלתה גבורתו האמיתית. במקום להיכנע לטרגדיה, רבי עקיבא בחר בחיים. הוא השאיר את חורבן ה"שנה שעברה" מאחוריו, הלך אצל רבותינו שבדרום והעמיד חמישה תלמידים חדשים. השמחה של ל"ג בעומר אינה על מה שפסק, אלא על מה שהתחיל. אנו חוגגים את כוח ההתחדשות; את היכולת של האדם לקום מההריסות, לנער את עפר הייאוש ולהתחיל הכל מחדש כאילו היום הוא יומו הראשון בעולם.
זהו החיבור העמוק למצוות המעשר: כפי שהבהמה מהשנה הקודמת אינה נכנסת למניין החדש, כך גם הכישלונות והצרות של האתמול אינם צריכים להגדיר את המחר שלנו. רבי עקיבא לימד אותנו שגם כאשר המציאות נראית כבעלת מום וחסרה, כל עוד יש לאדם את האומץ להתקדם ולא להיתקע בעבר, הוא נספר במניין של מעלה. השמחה היא על הידיעה ששום חורבן אינו סופי כל עוד יש בלב את הרצון להיוולד מחדש.