השלום האמיתי

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"
אומר רש"י, מדוע התורה ייחסה את פנחס עד אהרן, כי השבטים אמרו: הראיתם בן פוטי זה שהרג נשיא שבט מישראל,
לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן,
ומה זה באמת משנה, כולם יודעים ומכירים את הייחוס שלו, אהרן מצד אחד ויתרו מהצד השני,
מה ישתנה אם התורה תכתוב מפורשות את ייחוסו לאהרן?

התשובה, שהיה כאן דיאלוג, מה היה המניע של פינחס,
הללו אמרו שפעל מכח המידה שירש מהסבא יתרו, הכעס והקנאות שברציחה הזו הגיעו לו בגנים מהסבא יתרו,
אבל כאן התורה באה ומעידה, שכל מעשה זה הגיע אך ורק מתוך רדיפתו אחר השלום שירש מהסבא אהרן,
וכמו שרואים על מעשה זה שהביא את השלום, שנאמר – 'ולא כליתי את בני ישראל', ולכן גם במידה כנגד מידה ניתן לו - 'את בריתי שלום',

אבל ננסה להבין, איך באמת מעשה של רציחה יכול לבוא מחמת השלום, לכאו' הם שני הפכים, אם היו אומרים שהוא היה מוכרח להניח את השלום בצד למען מטרה חשובה יותר היה מקום להבין, אבל לומר שכל המניע היה השלום?, פלא.

אלא שכן, אם המטרה היא שלום, גם מעשה של רציחה יכול להיות באמת השלום המוחלט,
השלום אינו רק אהבה ורעות, דווקא יש מצבים בהם הוא מביא את ההיפך, והכל למען האמת השלום והשלווה,
וכמ"ש "אין שלום אמר ה' לרשעים", בשבילם צריך לבוא בחרב ובחנית כדי להביא את להשיג את השלום הנדרש,

וכן מצינו באברהם שאומר ללוט "היפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה",
ומה קרה בהמשך, "ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו",
אומר בעל הטורים שהם סופי תיבות "שלום",
ללמדנו שאפי' שזה נראה כמחלוקת ופירוד שאנשים אחים וקרובים יפרדו זה מזה בתכלית, אמנם פירוד זה לאמיתו של דבר הוא הוא השלום האמיתי, לא רק שהשלום הוא לא האיחוד ביניהם, אלא שהוא אף יכול לגרום לפירוד.

הדבר מזכיר את משלו של ר"ע על השועל שפונה לדגים בהצעה לחיות עימם בשלום ולדור כדרך שדרו אבותיו עם אבותיהם,
כך גם השלום עם מי שא"א לחיות עימו בכפיפה אחת אינו השלום כלל וכלל, ולמען השלום יש לעשות פירוד ביניהם,

הוא שאומר החכם, "עת לכל חפץ תחת השמים", - "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק", - "עת לאהוב עת לשנוא עת מלחמה ועת שלום".

זהירות - סוכר בכמות גבוהה:

על המש' באבות – קשה לכעוס ונח לרצות חסיד, שואל הרבנו יונה, שצריך היה להיות שהחסיד הוא מי שלא כועס כלל וכלל, התשובה היא מתרץ הר"י, "כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה' כפנחס", ומסיים ועל זה אמרו חכמי המוסר "אל תהיה מתוק פן יבלעוך".

כך גם אומר שלמה המלך "אכל דבש הרבות לא טוב".

וכן לגבי מידת הענווה, היא אינה טובה בכל מצב, הוא שאומרת הגמ' גבי חורבן בית המקדש, "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו",

והאמת שאין אמת אחת:

כך גם במידת האמת, ב"ה אומרים שעל כל כלה יש לומר 'כלה נאה וחסודה', וכן על כל מקח שקונים בשוק יש לשבח את הקונה,

אין בזה 'מדבר שקר תרחק', כי האמת הוא הדבר אותו צריך להעמיד,

וכמו שאמרו חז"ל בע"ז, "שאלו להיכן הולך" - הגוי שואל את היהודי לאן פניך מועדות?, "ירחיב לו הדרך" - יאמר לו שהדרך שלו עוד ארוכה, כדי שהגוי יכין את עצמו להרוג אותו שם ורק אז יגלה שאין לו שום דג בחכה,

ומהיכן לומדים את זה?, מיעקב שאמר לעשיו שיבוא לאדוני שעירה ולבסוף נעצר בסוכתה,

כן כן, אותו יעקב שהיה עמוד האמת, הוא זה שגם אמר כעת את האמת הברורה.

הפונוביז'רוב נסע פעם ברכבת התחתית של לונדון, הקיפו אותו כמה כושים והוא הבין שהם כנראה מאוד מחמירים בנטילת ידיים ובוודאי שמדובר על יהודי זקן אם יעזבו אותו כנראה גם יעברו על בל תשחית,

הוא מיד אזר אומץ ושאל אותם: היכן יורדים כדי להגיע לעיירה פלונית?, והם ענו לו תרד בתחנה הקרובה, כשהרכבת הגיעה לתחנה הוא התעכב מעט והלך מאחוריהם עד שהם ירדו, כשהם כבר ירדו הדלת נסגרה והרכבת המשיכה לנסוע למחוז חפצו, מהיכן למדתי זאת אמר – מיעקב.

נביא משל שימחיש את העניין כמין חומר:

היו היה אדם שקיבל ע"ע את מידת האמת והוא יילך אחריה באש ובמים,

והנה הוא שומע דפיקות חזקות בדלת, הוא מיד פותח ושם ניצב לו אדם רועד כולו ושואל אם יוכל להכנס ולהיחבא אצלו, בעל הבית השיב בחיוב ומסמן לו להיכנס תחת המיטה ואף דאג לו שיהיה מכוסה כדבעי עד שבאה הרווחה,

אחרי כמה שניות שוב אדם דופק דפיקות חזקות, בעה"ב פותח את הדלת אלא שהפעם ניצב למולו אדם מגושם הנושא בידו סכין ארוכה ומושחזת, שואל אותו האיש ראית מישהו באזור,
מיד הוא חשב, איזה סיעתא דשמיא, איזה זכות נפלה בחלקי, הרי רק עכשיו קבלתי על עצמי לא לשקר וזה ההזדמנות הראשונה לעבוד על מידת האמת גם כשזה קשה,

ממחשבה למעשה הוא מסמן לרוצח את מקום מחבואו ואמר - שם מתחבא האדם אשר אדוני מחפש,

ברור לא צריך להסביר מדוע מעשה זה הוא היפך האמת.