כל אחד בטוח ורגוע בעצמו!

תינוק כשהוא נולד, אין לו כלום – לא שכל, לא כישרונות, לא חברים ולא שום מעמד.

ובכל זאת, תקופת היות האדם תינוק הגמול עלי אימו, היא התקופה הרגועה והמאושרת ביותר בימי חייו של האדם.

וזה תמוה, הרי זו התקופה הכי 'ענייה' שלו.

אלא רואים אנו כאן יסוד עצום, האדם – בעצם יסודו הוא בטוח ורגוע.

ומה א"כ עושה אותו לא בטוח? השכל. או יותר נכון, החשבונות שהוא גורם.

אז האדם צריך להפסיק להשתמש עם השכל?

כן ולא. השכל צריך לשמש את האדם, ולא האדם את השכל.

כלומר, אם יודה האדם שהוא עצמו עדיין חסר אונים – כמו תינוק, ועם השכל שנתן לו ה' במתנה, ישתמש ככלי עזר ותו לא, יהיו חייו רגועים ונוחים.

אבל אם יתפתה האדם, ללכת אחרי השכל, וינסה להבין איך יכול הוא בעצמו להיות בטוח בכוחות עצמו המוגבלים. לא רק שלא ירויח כלום, אלא יקח מעצמו את כל שמחת חייו ומנוחת נפשו.

#

וזה מה שקרה עם המרגלים – מה שהביא לנו את הבכייה לדורות:

כי כלל ישראל, עת יצאו ממצרים, היו הם כתינוקות שרק נולדו, הגמולים עלי אימם – השי"ת.

הם ידעו והכירו באפסיותם, ולכן נתנו לה' לנהל אותם, והלכו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה.

משקבלו את התורה, וגדלו ונתעצמו – החליטו ש'הם' צריכים להבין בשכלם המוגבל, איך יצליחו לכבוש את הארץ ולהתיישב בתוכה.

ומשראו, שבהסתכלותם השטחית והמוגבלת אי אפשר, התחילו לבכות.

ומשבכו, הביאו עלינו בכייה לדורות – שנצטרך לבכות כבר כל כך הרבה שנים במשך הג' שבועות הבאים, לתקן בזה את חוסר יכולתם להכיר ולהודות באפסיותם.