"מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני": כשהאמונה פוגשת את הכיס
בפתח פרשתנו פרשת משפטים מעמידה התורה את היסוד הגדול של עולם המשפט הישראלי: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". רש"י הקדוש, בדייקנותו המופלאה, עומד על וי"ו החיבור ומלמד: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים – מה ראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
ויש להתבונן, וכי יעלה על הדעת שדין מדיני התורה אינו מסיני? מה באה הדגשה זו לחדש דווקא בפרשת משפטים, העוסקת בדיני ממונות, נזיקין וטוען ונטען?
בספרו "דרש משה", חושף הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל עומק מרטיט הגנוז בחיבור זה. אדם עשוי לדמות בנפשו כי חיי הרוח והאמונה לחוד, וחיי המעשה והממון לחוד. הוא עשוי לעמוד באימה וביראה מול "אנכי ה' אלוקיך", אך בבואו לשאת ולתת עם רעהו, נדמה לו כי כאן שולטים חוקים אחרים – חוקי ה"כוחי ועוצם ידי".
מלמדת אותנו התורה: "אף אלו מסיני".
הזהירות המופלגת בממון הזולת, המניעה מכל שמץ של עושק, רמייה או גזל – אינה רק הנהגה מוסרית ראויה, אלא היא המבחן העליון לאמונה בחי העולמים.
מי שנושא עיניו לממון שאינו שלו, מוכיח בעליל כי אמונתו חסרה. הוא כביכול מכחיש את היות הבורא זן ומפרנס לכל, ואת היסוד שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. שהרי אם מאמין הוא באמת ובתמים שהקב"ה הוא הקוצב קצבת כל חי, יודע הוא נאמנה ששום תחבולה לא תוסיף לו פרוטה אחת מעבר למה שנגזר עליו, ואם נגזר שיקבל – ימציא לו הקב"ה את פרנסתו בהיתר ובכבוד ולא באיסור.
במעמד הר סיני נפתחו שבעה רקיעים וראו הכל כי "אין עוד מלבדו". האמונה הייתה אז בבחינת ראייה חושית. אומרת לנו התורה: "אף אלו מסיני" – עליך לקחת את אותה בהירות של סיני, את אותה הכרה מוחלטת בבורא עולם, ולהחדיר אותה אל תוך ה"משפטים".
כשאדם נזהר מלקחת פרוטה שאינה שלו, הוא משחזר בנפשו את מעמד הר סיני. הוא מעיד במעשיו שאין עוד מלבדו, ושהנהגת השם מקיפה את כל פרטי חייו. נמצא, שדקדוק בדיני ממונות אינו רק "חלק" מהתורה, אלא הוא-הוא התגלות האמונה הצרופה בתוך עולם המעשה.
נזכה בעז"ה להשכין את אור סיני בתוך בתינו ועסקינו, ויהיו כל מעשינו מתוך אמונה תמימה בצור העולמים.
ויש להתבונן, וכי יעלה על הדעת שדין מדיני התורה אינו מסיני? מה באה הדגשה זו לחדש דווקא בפרשת משפטים, העוסקת בדיני ממונות, נזיקין וטוען ונטען?
בספרו "דרש משה", חושף הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל עומק מרטיט הגנוז בחיבור זה. אדם עשוי לדמות בנפשו כי חיי הרוח והאמונה לחוד, וחיי המעשה והממון לחוד. הוא עשוי לעמוד באימה וביראה מול "אנכי ה' אלוקיך", אך בבואו לשאת ולתת עם רעהו, נדמה לו כי כאן שולטים חוקים אחרים – חוקי ה"כוחי ועוצם ידי".
מלמדת אותנו התורה: "אף אלו מסיני".
הזהירות המופלגת בממון הזולת, המניעה מכל שמץ של עושק, רמייה או גזל – אינה רק הנהגה מוסרית ראויה, אלא היא המבחן העליון לאמונה בחי העולמים.
מי שנושא עיניו לממון שאינו שלו, מוכיח בעליל כי אמונתו חסרה. הוא כביכול מכחיש את היות הבורא זן ומפרנס לכל, ואת היסוד שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. שהרי אם מאמין הוא באמת ובתמים שהקב"ה הוא הקוצב קצבת כל חי, יודע הוא נאמנה ששום תחבולה לא תוסיף לו פרוטה אחת מעבר למה שנגזר עליו, ואם נגזר שיקבל – ימציא לו הקב"ה את פרנסתו בהיתר ובכבוד ולא באיסור.
במעמד הר סיני נפתחו שבעה רקיעים וראו הכל כי "אין עוד מלבדו". האמונה הייתה אז בבחינת ראייה חושית. אומרת לנו התורה: "אף אלו מסיני" – עליך לקחת את אותה בהירות של סיני, את אותה הכרה מוחלטת בבורא עולם, ולהחדיר אותה אל תוך ה"משפטים".
כשאדם נזהר מלקחת פרוטה שאינה שלו, הוא משחזר בנפשו את מעמד הר סיני. הוא מעיד במעשיו שאין עוד מלבדו, ושהנהגת השם מקיפה את כל פרטי חייו. נמצא, שדקדוק בדיני ממונות אינו רק "חלק" מהתורה, אלא הוא-הוא התגלות האמונה הצרופה בתוך עולם המעשה.
נזכה בעז"ה להשכין את אור סיני בתוך בתינו ועסקינו, ויהיו כל מעשינו מתוך אמונה תמימה בצור העולמים.