רבותיי, משהו שמזעזע את הלב בכל שנה מחדש.
אנחנו מגיעים ליום תשעה באב. היום שבו חרב בית מקדשנו ותפארתנו בעוון שנאת חינם. הלב מדמם, הדמעות זולגות, והמסקנה הברורה של כולנו היא אחת: צריך להרבות באהבת חינם! לתקן את חטא השנאה, לחבר את הקרעים, לקרב לבבות.
והנה, דווקא ביום הזה, מגיעה ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף כ'): אין שואלין בשלום חבר בתשעה באב.
תחשבו על זה. ביום שבו אנחנו הכי דרושים, הכי צמאים והכי חייבים לומר 'שלום' איש לרעהו, להפגין אכפתיות, לחייך ולחבר – דווקא ביום הזה גזרו עלינו שתיקה. התורה אומרת לנו: אל תאמרו שלום.
והקדוש ברוך הוא שואל את כולנו: רבותיי, איפה ההיגיון?! אם כל המהלך של היום הזה, כל תכלית האבלות, היא להרבות אהבה – הרי ששאילת שלום ואמירת 'בוקר טוב' לבבי לחבר היו אמורות להיות מצוות היום הרשמיות! איך איסור אמירת שלום מתיישב עם תיקון שנאת החינם?
שמעתי יסוד נפלא, עמוק ומטלטל, שמסביר הגאון הרב בעל ה'ידיד נפש' זיע"א.
הוא פותח לנו חלון להבנת עומק נפש האדם:
זה לא חכמה גדולה לאהוב את מי שמחייך אליך. זה לא קונץ לאהוב את האנשים שמקבלים את פניך בשמחה, שאומרים לך 'שלום' ולוקחים חלק בעולמך. זו אהבה טבעית, אהבה שתלויה בדבר, אהבה אינטרסנטית במסווה של צדקות.
הקדוש ברוך הוא רוצה לבחון את אהבת החינם האמיתית שלנו. אהבה שאינה תלויה בדבר.
תשעה באב אומר לך: בוא נראה אותך אוהב את מי שעובר לידך ברחוב, מתעלם ממך לחלוטין, ולא אומר לך שלום!
בוא נראה אותך פוגש את החבר מהכולל, את השכן מהבניין, או את הגבאי מבית הכנסת – הם עוברים לידך כמו זרים, פניהם נפולות, והם לא פוצים פה. באותו רגע, היצר הרע לוחש לך: "תראה איזה גאוותן, איך הוא מתעלם ממני". כאן בדיוק המבחן שלך! האם תדון אותו לכף זכות? האם תמשיך לאהוב אותו בלב שלם, למרות שהוא לא החזיר לך טיפת יחס?
זהו עומק מצוות היום של תשעה באב. התורה כפתה על כולנו ריחוק מסוים, כדי שנלמד לאהוב את השני גם כשהוא נראה מרוחק, גם כשהוא לא מעניק לנו תשומת לב.
מי שקלט את המסר הזה, מי שמצליח להסתכל על חברו בתשעה באב בלי 'שלום' חיצוני, ובכל זאת להרגיש אליו אהבה פנימית עצומה ותמימה – הרוויח את תשעה באב, ובנה עוד לבנה בבית המקדש השלישי!
שנזכה במהרה להפוך ימים אלו לששון ולשמחה בב"א.
אנחנו מגיעים ליום תשעה באב. היום שבו חרב בית מקדשנו ותפארתנו בעוון שנאת חינם. הלב מדמם, הדמעות זולגות, והמסקנה הברורה של כולנו היא אחת: צריך להרבות באהבת חינם! לתקן את חטא השנאה, לחבר את הקרעים, לקרב לבבות.
והנה, דווקא ביום הזה, מגיעה ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף כ'): אין שואלין בשלום חבר בתשעה באב.
תחשבו על זה. ביום שבו אנחנו הכי דרושים, הכי צמאים והכי חייבים לומר 'שלום' איש לרעהו, להפגין אכפתיות, לחייך ולחבר – דווקא ביום הזה גזרו עלינו שתיקה. התורה אומרת לנו: אל תאמרו שלום.
והקדוש ברוך הוא שואל את כולנו: רבותיי, איפה ההיגיון?! אם כל המהלך של היום הזה, כל תכלית האבלות, היא להרבות אהבה – הרי ששאילת שלום ואמירת 'בוקר טוב' לבבי לחבר היו אמורות להיות מצוות היום הרשמיות! איך איסור אמירת שלום מתיישב עם תיקון שנאת החינם?
שמעתי יסוד נפלא, עמוק ומטלטל, שמסביר הגאון הרב בעל ה'ידיד נפש' זיע"א.
הוא פותח לנו חלון להבנת עומק נפש האדם:
זה לא חכמה גדולה לאהוב את מי שמחייך אליך. זה לא קונץ לאהוב את האנשים שמקבלים את פניך בשמחה, שאומרים לך 'שלום' ולוקחים חלק בעולמך. זו אהבה טבעית, אהבה שתלויה בדבר, אהבה אינטרסנטית במסווה של צדקות.
הקדוש ברוך הוא רוצה לבחון את אהבת החינם האמיתית שלנו. אהבה שאינה תלויה בדבר.
תשעה באב אומר לך: בוא נראה אותך אוהב את מי שעובר לידך ברחוב, מתעלם ממך לחלוטין, ולא אומר לך שלום!
בוא נראה אותך פוגש את החבר מהכולל, את השכן מהבניין, או את הגבאי מבית הכנסת – הם עוברים לידך כמו זרים, פניהם נפולות, והם לא פוצים פה. באותו רגע, היצר הרע לוחש לך: "תראה איזה גאוותן, איך הוא מתעלם ממני". כאן בדיוק המבחן שלך! האם תדון אותו לכף זכות? האם תמשיך לאהוב אותו בלב שלם, למרות שהוא לא החזיר לך טיפת יחס?
זהו עומק מצוות היום של תשעה באב. התורה כפתה על כולנו ריחוק מסוים, כדי שנלמד לאהוב את השני גם כשהוא נראה מרוחק, גם כשהוא לא מעניק לנו תשומת לב.
מי שקלט את המסר הזה, מי שמצליח להסתכל על חברו בתשעה באב בלי 'שלום' חיצוני, ובכל זאת להרגיש אליו אהבה פנימית עצומה ותמימה – הרוויח את תשעה באב, ובנה עוד לבנה בבית המקדש השלישי!
שנזכה במהרה להפוך ימים אלו לששון ולשמחה בב"א.