משהו מעניין ששמתי לב אליו בפרשה השבוע: בפרשת הנדרים התורה כותבת "איש כי ידור נדר לה' ככל היוצא מפיו יעשה". ויש כאן שתי קושיות חזקות – למה התורה מדגישה דווקא "נדר לה'"? הלא הדין הזה תקף גם אם אדם נודר נדר של חולין גמור, כגון שאומר "קונם כיכר זה עלי" ואוסר על עצמו לאכול לחם, ולמה מתייחס הנדר אל ה'? וגם, למה התורה משתמשת בכ' הדמיון ואומרת "ככל" היוצא מפיו? הלא לכאורה היה לדקדק יותר שיעשה בדיוק את מה שמוציא מפיו, ולא רק "כמו".
ספר "מעיל צדקה" מביא מרגלית יקרה שמסבירה את הכל בצורה מופלאה. מתברר שהכתוב כאן בא לרמוז שאם בנדרי צדקה עסקינן, אז הכללים משתנים לחלוטין. כשאדם נודר לצדקה, הוא נחשב כמי שנותן ישירות לה', כמו שכתוב "מלוה ה' חונן דל", לכן התורה משתמשת בביטוי "נדר לה'". ומכיוון שמדובר בצדקה, חל כאן דין ייחודי: בצדקה, אפילו מחשבה בלב בלבד, עוד לפני הדיבור, כבר מחייבת את האדם לחלוטין. לכן הדרך של התורה לרמוז לדין הזה הייתה להשתמש בכ' הדמיון – "ככל היוצא מפיו יעשה". כלומר: ברגע שרק גמרת במחשבתך לתת צדקה, אתה כבר מחויב להשלים את הדבר ולעשות, בדיוק כמו שזה כבר היה יוצא מהפה שלך בפועל.
והמסר מכאן אלינו לחיים הוא עצום. זו בדיוק המציאות של כוח המחשבה והרצון הפנימי של האדם: אם הלב שלך רצה לעשות טוב, המחשבה הזו כבר יצרה מציאות, עד כדי כך שהקב"ה מחשיב לנו מחשבה טובה ומחייב אותנו עליה כאילו כבר ביצענו אותה בפועל. התורה מחנכת אותנו להבין את עוצמת המחשבה והרצונות שלנו – המבט שלנו צריך להיות ממוקד תמיד בנקיות המחשבה ובשאיפה פנימית לעשות חסד, כי הכל מתחיל מבפנים. בנוסף, אם במחשבה בלבד של צדקה אדם כבר מתחייב ובנה מציאות כאילו דיבר בפועל, על אחת כמה וכמה כשאנחנו מוציאים מילה טובה מהפה, מפרגנים ומאירים פנים, שהכוח של הדיבור והמעשה שלנו הופך להיות עצום ובונה עולמות.
ספר "מעיל צדקה" מביא מרגלית יקרה שמסבירה את הכל בצורה מופלאה. מתברר שהכתוב כאן בא לרמוז שאם בנדרי צדקה עסקינן, אז הכללים משתנים לחלוטין. כשאדם נודר לצדקה, הוא נחשב כמי שנותן ישירות לה', כמו שכתוב "מלוה ה' חונן דל", לכן התורה משתמשת בביטוי "נדר לה'". ומכיוון שמדובר בצדקה, חל כאן דין ייחודי: בצדקה, אפילו מחשבה בלב בלבד, עוד לפני הדיבור, כבר מחייבת את האדם לחלוטין. לכן הדרך של התורה לרמוז לדין הזה הייתה להשתמש בכ' הדמיון – "ככל היוצא מפיו יעשה". כלומר: ברגע שרק גמרת במחשבתך לתת צדקה, אתה כבר מחויב להשלים את הדבר ולעשות, בדיוק כמו שזה כבר היה יוצא מהפה שלך בפועל.
והמסר מכאן אלינו לחיים הוא עצום. זו בדיוק המציאות של כוח המחשבה והרצון הפנימי של האדם: אם הלב שלך רצה לעשות טוב, המחשבה הזו כבר יצרה מציאות, עד כדי כך שהקב"ה מחשיב לנו מחשבה טובה ומחייב אותנו עליה כאילו כבר ביצענו אותה בפועל. התורה מחנכת אותנו להבין את עוצמת המחשבה והרצונות שלנו – המבט שלנו צריך להיות ממוקד תמיד בנקיות המחשבה ובשאיפה פנימית לעשות חסד, כי הכל מתחיל מבפנים. בנוסף, אם במחשבה בלבד של צדקה אדם כבר מתחייב ובנה מציאות כאילו דיבר בפועל, על אחת כמה וכמה כשאנחנו מוציאים מילה טובה מהפה, מפרגנים ומאירים פנים, שהכוח של הדיבור והמעשה שלנו הופך להיות עצום ובונה עולמות.