גמ' קכ"ג ע"ב אי דאתי לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי לידי אבוהון הוי"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וכו'. ותמהו קמאי דאפי' ראוי לא הוי כיון דלא ממונא דאבוהון הוא כלל ול"ש ראוי אלא בממון הבא לידי אביהם אלא שלא הוחזק בו בחייו והוי"ל לאקשויי דאפי' ראוי לא הוי. ותי' ברבינו יונה דמיי' בהתנה בעה"ב לתת לאביהם ומחמת כך נתנם ליורשין וכה"ג הוא דהוי"ל ראוי, וכזאת גם בד' ריטב"א בשם הרא"ם ז"ל וחייב ליתן לו משום מחוסרי אמנה [אלא שהוא לא גריס בזה ראוי רק ואי דלא אישתחיט בחיי דאבוהון אמאי, וכ"ה בר"י מגאש][1], והי' כד' התוס' שחייב לו משום מתנה מועטת, והוא המבו' בב"מ מ"ט ע"א דילפי"ל מקרא דהין צדק לומר לך שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק ואף ריו"ח דפליג מודי במתנה מועטת דסמכה דעתייה דמקבל דליקיים דיבוריה[2], ובתוס' כאן הביאו לזה בתשובת הגמ' לענין דמשו"ה הוי מוחזק כי אסור לו לחזור בו הגם שיכול, אלא דמד' נראה דסגי"ל בהאיסור לעשותו מוחזק ואילו בריטב"א לתשו' הגמ' דהוא גם משום המכירי ולשונו דכיון דמכירי כהונה הוא שמזכה לו מתנותיו וקיבל עליו כן [והי' כנ' באומד דעתו] הא ודאי אסור לחזור משום מחוסרי אמנה וכו' חשבי' ליה מוחזק.
אלא שלא נודע כל הענין כי מ"מ לאו ממונא דאבוהון הוא ומה שייכא בי' ירושה הא אין כאן אלא אמירה בעלמא ואף אם חל בו דינא דמחוסר אמנה אבל לאו ממונא הוא דאבוהון שירשו בזה, ואי תימר דכללא דמוחזק הוא במה שצריך להיות לו הוא הנעמד ע"י התחייבותו ומשו"ז הוא דירתי יורשים א"כ למה באמת אין דינה להתקיים אף בפי שניים, [והר"י מגאש והרא"ם דלא גרסי ראוי להם לק"מ אולם רוב ככל הרא' שפיר גרסי לה וכנ"ל].
והנה בתי' הגמ' כתבו התוס' דמכירי כהונה הוי מוחזק מטעם שאין יכול לחזור בו משום איסורא דמחוסר אמנה, אלא שכ"ז לגבי מה דהוי מוחזק אבל אכתי מה שייכא ביה ירושה כלל. וידועים בזה ד' הקצוה"ח [בסי' ר"ז סק"ט ורע"ח סקט"ו] אשר כ' דאף בזה אין כאן ירושה כלל כי אם התחייבות גרידא אשר כוחה להתקיים כפי דיני הירושה במה שזהו אופן התחייבותו ומכוחה הוי' הלה מוחזק ודיני בכורו להתקיים בפ"ש, והנה למדנו מדבריו חדשים גדולים בכל האי סוגיא ואולם ד' קשים מאוד להולמם בכל הסוגי' חדא דהנה יתפ' לפי"ד שיהיה נידון השו"ט בזה בין מקשן למפרק רק במה דכה"ג דהתחייבות הוי"ל ראוי או מוחזק דאי ידע מהא דמכי"כ רק דלא ידע דאישתחיט בחיי דאבוהון או דמתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמי וכתי' שני שבקמאי שם א"כ מה מקום מצא לו לפרש ד' תרצן דמיירי בנתחייב לו באמירה ולא כפשוטו ודו"ק וע"כ פי' דאף להס"ד מיי' בדנתחייב לו [ואולם את ד' התוס' לא נוכל להכריח זאת בפי' להס"ד ולא כקצוה"ח ויש לידע] וע"כ נצטרך לומר דזהו גופא מה דנתח' בזה דממון הצריך להיות לו מפני איזה טעם שיהיה הוי"ל מוחזק בזה אלא דהא לא ידע דמיי' במכי"כ ומפרק לי' הכי דע"י מכי"כ נתייחד לו הממון לו לעצמו דכה"ג הוי"ל משו"ה מוחזק, אלא דיעוי"ש בקצוה"ח שרצה להוציא לדינא מכוח זה דאף בנשבע ליתן לחבירו ומת הזה שנתחייב לו יש להם ליורשיו דיני ירושה ופ"ש בממונו של מתחייב והוא משום הכרח קיום החיוב די"ל לנשבע לקיים שבועתו ואסור לו לעבור עליה דה"נ אסור לו במחוסר אמונה לקיים ההין צדק בו נצטווה שלא לשקר את אמונו בו על קיום מחויבותו כלפיו [ול' שהוא כ"ש בשבועה], והנה באמת הרבה י"ל לדון בד' אם הוא כה"ג משום ההתחייבות דאיתי' בהשבועה וע"ז הוא בע"ד כי בפ' מה לו לחבירו בעסק שמיא דהנשבע שי"ל עם קונו ובשלמא בנתחייב לחבירו י"ל עסק תביעה אתו עימו וע"כ יש בהשבועה התחייבות בלא שייכות לאיסורא דידי' כי מה שנשבע רק הוסיף עליו תוקף להתחייבותו בדין ודל מהכא שבועה יש כאן התחייבות, או דשמא האיסור לבד יכריח לו תביעת בע"ד דחבירו עליו והוא במה שצורת השבועה כה"ג להתקיים כלפי חבירו והוא בע"ד ע"ז[3], בין כך ובין כך למדנו שפי' הקצוה"ח ד' התוס' כפשוטם דע"י ההתחייבות הוי"ל הלה מוחזק בממונו, וד"ז קשה מאוד הא' דבפ' ממונו זה הרי אינו שלו כלל ועכ"פ שיהי' הלה ראוי בזה ואיך יעשהו למוחזק, וכנ' דזוהי קו' הגמ', אלא דא"כ הדרן קו' קמאי לדוכתא דכה"ג לכאו' אף ראוי ל"ה וכנ"ל, ואלא מאי נימא דאיכא דינא לעצמו והוא שממון הצריך להיות לו עפ"י דין איך שיהי' אם הוא דינא דידי' או דינא דחברי' כה"ג הוי מוחזק והכי לא ידע להס"ד עד דמפרק ליה דמיי' הכא במכי"כ ומשו"ה הוי מוחזק דבכה"ג דנתחייב לו י"ל הכרח הקיום ליתן שלא לעבור אדינא דמחוסרי אמנה [ובפ' הוא שלא כרשב"ם ורש"י אשר ידוברו להלן דפירשוהו בקנין אם בלב אם ע"י דאסחי שאר כהני דעתייהו אלא שכבר יוכח בזה שאף לפי"ד אין העניין מסתיים אלא ע"י תביעת קיומו של הדין ע"י הלה ויעוי'] אלא דא"כ לא ידענו בכל תורתם של ראוי ומוחזק כלום מה יחשב לראוי ומה יקרא מוחזק דלפו"פ גדריהם בשיעור רמת התפיסה בגופו של ממון, גם מה צריך להא דמכי"כ ולא יכל לפרש לו כפשוטו דהתחייבות באמירה דא קרי מוחזק כי הלא רק עני"ז נתחדש כאן, אבל דל מהכא כל זאת וכמה הדברים זרים בכל פשט הסוגי' שקלא וגם טריא דיהי' הכל בגדרי ההתחייבות שבאמירתו ליתן אי מוחזק בה ושקיל בה פ"ש אי רק ראוי לה הוי' כי מה עניינה להל' ירושה אשר שנינו כאן לכאו' והדברים יגעים בכל פשט הסוגי' מאוד[4].
והנה באמת תרי דרכי יש לנו בפירושה של סוגייה, האחת היא דרך הריטב"א והתוס' אשר דרכו בתורת מוחזק בלא זכיה משום האיסור חזרה בצירוף המכרות דמשויי"ל מוחזק, והשנייה היא שיגרת לשון רשב"ם שיש כאן זיכוי גמור [דהיי' ככה"נ מפני שיש לנו תדיר האומד כי אכן זוהי כוונתו] או סגנון הרש"י בגיטין ל' שיש כאן איזה ענין בהשבט דאסחי להו שאר כהני דעתיי', אלא דכ"ה אכן רק לפום פשטיה בעליל, ולהלן כבר יבואר דלכאו' אינו כן ואדרבה המדוקדק מד' שכ' דהוי"ל כמאן דמטיא לידי' שהוא ענין מוחזק, מוחזק גמור דכמאן דמטא לידי', ואף את דברי רשב"ם נוכל לבאר עם זה בקל, דיש כאן זיכוי גמור אשר עושהו מוחזק אבל דדידי' עכ"פ לא הויא ליה. אלא שיש לנו עוד שיטה אחת והיא ממש"כ ברבינו"י כאן דהמכר זכה בקנין גמור מדרבנן אשר עשו את שאינו זוכה כזוכה[5] אלא דאף לדבריו משו"ה חשי' מוחזק ולא כריטב"א [וכל הזכיה גמורה שהצריך יראה מדבריו דהי' רק כדי שיחשב מוחזק וליכא שם מוחזק בלא זכיית מה בהנכסים ויל"ע בזה], עליי' פליגי התוס' ואמרו בכ"ד עביד מכי"כ מוחזק ואייתו"ל סוגי' גיטין שם ראו כן ואז פירשו טעמו כמתנה מועטת,
איברא דבד' התוס' עצמם יראה על פניו שתפסו החבל מב' צידיו, דמחד כתבו דהוא מחוזק במה שאסור לו לחזור בו בלא צירוף מה שמכירו כריטב"א, ואילו בסו"ד כתבו דבנשחט לאחר מותו אין הבכור נוטל פ"ש דכיון שמת מי יזכה ומשמע דזכה, וסתרו לכאו' משנתם[6], ויראה בזה כי הלכו רק עם מה שיש כאן מתנה מועטת אשר איסורה במחוסרי אמנה ואשר בזה לבד יש בכדי לעשות את הלה מוחזק וזהו תורף כל דבריהם. ואולם בריטב"א פירש כד' התוס' ובקו' הגמ' כ' לפרש כהקצוה"ח בד' התוס' אשר מקומם בד' המתרץ וי"ל לקיים הענין לשיטתו ואף לדידי' כל הענין הניעור צריך נגר, ואולם הקצוה"ח סמך כ"ד בד' התוס' ונסתרים ד' וכנ"ל.
והגרא"ו בקוב"ש כתב לפרש ד' התוס' שלא כד' של הקצוה"ח עפ"י ד' התוס' בכתובות ק"ב אשר כ' דמתנה מועטת זכיה גמורה היא משום דגמר ומקני כהנך דברים הנקנים באמירה, והנה מלבד מה שהדברים סתומים מאוד בד' התוס' מה שלא ראו מקום לפרש לנו כל הענין הזה דיש כאן קנין ורק פי' מה דהוי מוחזק משום שאסור לו לחזור בו והוי"ל לפרש לו כל עיקרה של הירושה שבכאן ומה להם בדברים הבאים ע"ג העניה"ז והוא המוחזקות שבירושה לפי גדריה בפ"ש, ואולי יש לדחוק שכ"ז פשיט"ל להתוס' אף שאין דרכם וכמפורט אצלם בכתו', אבל מה נענה למה שנתק' שם הגרא"ו גופי' דאיך א"כ כ' התוס' דיכול לחזור בו והלא אם קנין יש כאן מה א"כ שייכ"ב מקום חזרה. ואשר בזה יצא שם לדון בדבר החדש דבכל מכי"כ אומד הוא לחז"ל דעביד המכיר תנאי בקניינו [אשר לו בליבו לזכות] שאם ירצה יוכל לחזור בו ובטל הכל כאילו לא ניתן לו מעולם [וכנ' ע"ד תנאי מילתא אחריתי], ובזה כבר הדברים תמוהים ביותר דלמה א"כ יהי' אסור לו לחזור בו משום מחוסרי אמנה אטו אסור לו לאדם להתנות בליבו שאם יאבה יוכל לחזור בו והא זהו כל עניינו של מילתא אחריתי שבתנאי שאי"ה עוקר למפרע קניינו וכאי' לא ניתן לו מעולם ולא הוא המקבל מיני' מתנה זו דיהיה אסור לו לחזור בזה, לומר דהוא מפני ה"ג דהמקבל הלה אינו יודע דעכשיו אין מכירו רוצה ליתן לו על כל הצדדים ועביד בזה תנאי שאם ירצה יחזור בו וחישב לו דבוודאי יתן לו וזהו איסורא דמחוסר אמנה דבוטח בו שיתן לו, אמנם כ"ז לכאו' אינו מבוא' דהלא בוודאי מיי' קודם שהגיע לידו ואי עביד בזה תנאי הרי לא יתן לו ולא ידע הלה מכל הענין ומה חיסרון יש בזה, וכ"מ דנתקשה לו הגרא"ו לשיטתו דיש כאן קנין גמור איך א"כ חוזר בו הא כבר חייל לי' להך זכייה והוא ק' מינו"ב כי אם יש כאן זכייה והוא עביד תנאי מה א"כ איסור החזרה שיש מפני המחוסר אמנה הא אי"ל כאן עסק אלא עם קנינו דאי חייל היאך יהדר וכ"ז צ"ע, מה גם שאחר כל זאת להכניס כ"ז בד' התוס' על דא אמרו קא עיילת פילא בקופא דמחטא וכלל אין נראה שכיוונו בזה לדבריהם בכתו' וכנ"ל,
ואחר כל זאת, הרי התוס' כתבו שאינו אלא מוחזק והכי מוכחא להו סוגיי' דגיטין, ואיך יאמר בדעתם כי יש כאן זכייה גמורה וחיילי להי' קנין, ואף התוס' בכתו' אין בהם הכרח דחייל קניין רק זכייה גמורה היכא דעסקי בענין הגו"ק וככל פסיקתא דחיילי אף אם אינו בעולם או אינו ברשותו, בזה שמענו דחיילי זכיה והן הן הדברים הנקנים באמירה וכמבו' בר"מ פכ"ג מאישות הלי"ג, ולא אישתמיט בשו"מ להמציא על סתם מקנה לחבירו בליבו בלא שיסכימו ביניהם ע"ז ואף כי מכירו אבל מה להם בעסק קנין ביניהם ובכלל כאשר אינו חפץ בזה המקנה רק חבירו בוטח בו כי נתן לו לשעבר, ואף הרש"י בגיטין לכאו' לא לזאת היא חתירת לשונו וד' רשב"ם דסוגיין איתו עימו בעניה"ז, וכ"מ במהרי"ט חו"מ ח"א [החדשים] ס"ט, וכבר הכריע כן בחזו"א יו"ד ס"ז סק"ד ושגגה גדולה היא לומר שלא כן. וכפשי"ת, אלא שבאמת י"ל להבין איך ראו התוס' שם דמכי"כ הוי"ל מוחזק ואיסור החזרה מהני גם התם, ויעוי' בריטב"א שם אשר פירש דהא דהמלוה לכהן ממכיריו גובה המתנות בחובו הי' משום דתקנו לו זכייה מדרבנן מפני תקנת הכהן שימצאו לו מלוים ומיאן לפרש כמש"פ בסוגיין משום איסור החזרה וכנ' משום דהתם לא סגי לי' שיהיה מוחזק רק צריך זכיה גמורה שיוכל לפרוע חובו בהמתנות שזכה, והנה התוס' מיאנו בזה ול"ז בלבד אלא שכ' דהתם הוא המוכיח להא דמכי"כ מוחזק, וצ"ע מה מוחזק שייכא התם.
גם סתומין דבריהם ממנ"פ, מה זה שיכול לחזור בו דע"כ א"כ לא יוכל להורישו דלא דידי' הוא ואילו מורישו היכי מצי למיהדר בי' הא ע"כ לאו דידיה נינהו, ולמדנו בזה שיש כאן סכינא חריפא אותו נצטרך לברר שורשה של מוחזקות זו אשר אינה זוכה לו לדידי' ומאידך הרי הנה היא בת ירושה בסוגיין, ולהס"ד אף לא במכי"כ,
ואשר יראה שהענין יתב' בזה עם הכנסינו בפתח הבנת עניינם של מתנות כהונה בדיני השבט. דהנה בעיקר עניים של מכירי כהונה שם למדנו שנעשה מוחזק במה שמכר הוא אצל ישראל הזה, מצי' לד' רש"י בגיטין ל' ע"א הנז' לעיל שם על משנת המלוה לכהן ממכיריו גובה מתנות בחובו דמקשה גמ' ואע"ג דלא מטא לידיה, דרב אוקמה במכירי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים ואילו עולא אוקמא לריו"ס דס"ל עשו את שאינו זוכה כזוכה, פירשה רש"י במכי"כ הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלידהו יהיב אסחי להו שאר כהני דעתייה והוה כמאן דמטו לידייהו דהני, וכבר קשו בל' טו' דמה ימנע דין השבט להתקיים בנתינה להני כהני אשר אסחי להו דעתיי' ומה יזכה לו להמכר הזה לבדו עד דליהווי כמאן דמטי לידיה. אלא שכ"ז יקשה אם אכן נלמד שיש כאן רשות השבט, רשות ממון מחודשת אשר בשם שבט הכהנים תיקרא לה כי אז יקשה מה ימנע ממנה להתקיים אצל הני כהני אסח דעתיי', אלא שבאמת והוא ברור כביעי בכותחא כי אין כל רשות כזו אשר קמה לה אצל הכהנים ולא אישתמיט כן בשו"מ, רק את זאת נוכל לומר שיהיה כל כהן תובע נתינה לעצמו וע"ז הוא בעלים, בעלים לתבוע שתתקיים לו נתינת מתנ"כ, תתקיים לו לעצמו ולא לכהן אחר, היא זכותו ובה נסתיימה לה תביעתו, אלא שאם יש לו להבעלים כהן מסויים המכירו אז נתשנו פני הדברים במה שיש לו תובע אחד והוא הכהן המכירו, כי במה שהוא מכירו הרי"ה הבעלים היחידי לתבוע שאצלו תתקיים נתינת המתנות. לא שהוא בעלים כי אינו בעלים כלל עד אשר יגיע לידו ותתקיים נתינת הישראל, רק בעלים הוא לתבוע, בעל הזכות הוא לתבוע קיום הנתינה שתהא לידו ובו תתקיים מצוות המפריש[7]. ואילו בלא מכי"כ אז כל כהן בעלים הוא לתבוע את זכותו שתתקים לו נתינה לעצמו, לא שנעשו שותפין אלא כ"א בעלם לעצמו בכולו כנגד כהן אחר וכד מטא לידי' ונתקיימה מצוות נתינה ע"י בעלים הושלמה תורת ממון בידו להיותו בעל ממון, ואילו אצל המכר יש תביעה פרטית דכלפי שאר כהני בטלה תביעתם. ונבאר הדברים אחד לאחד.
וכבר נודעו ד' הגמ' בחולין ק"ל ע"ב דהמזיק מתנו"כ או שאכלן פטור איבעי"א מקרא דוזה איבעי"א מסברא דהוי"ל ממון שאי"ל תובעין, ושם פירש"י אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן. לא שאי"ל תובעין כי הרי כל כהן בעל זכות הוא לתבוע אלא שאי"ב בעלים לתובעו להישראל בדין כי יכול לומר המזיק לכהן אחר מיועדת המתנה ומה לך בזה הא לאו בע"ד דידי את, ואם יש להם רשות ממון לעצמם אשר בשם רשות השבט יעמידו להם גזבר לתבוע או עכ"פ אומדנא ברורה היא שירצו בזה וי"ל להעמיד להם כי כל המזיק יבוא ויטו ונתינה לא תתקיים וברור הוא שאינו ולא איתשמיט בשו"ד כזאת רק באמת אי"כ כל תובע רק כ"א בעלים לתבוע, וכבר נודעו בזה דברי הש"ך בארוך ריש סי' ס"א דללישנא דפטורו משום דהוי ממון שאי"ל אז במכי"כ הוי י"ל תובעין וחייב להכן המכיר ואילו ללשינא דפטור מקרא דוזה ה"ה במכירי, וחזי' דאף במכי"כ כל דילפי' מקרא דוזה למעט ניזקין ה"ה במכירי יפטר כ"ז דלא אתי לידי' ואף דלד' רש"י הא הוי"ל כמאן דמטא לידי' מ"מ אי"כ זכיית ליקוחין כי אם תביעת קיום נתינה שתקיים לו בידו וכל דנתמעט מדיני נזיקין לית"ל שום חיוב לגביו ואילו הוא לבדו התובע היחידי דכי אז למאן דילפי"ל מסברא דאי"ל תובעין הרי י"ל תובעין שהוא הבעלים היחידי לתבוע. ועניינו שכל היכן שהולך הממון דמיו הולכין ודיני התרומה לנזקיה כהתרומה בעצמה, הוא הנפסד בה והיא זכותו לתבוע שלא תופסד תרומה המגעת לו מגוף מה דתובע לה בעצמה ותשלומין אליו יהיו כי לכל היכא שהולך הממון הולכים דמיו, ופשוט, ואילו ישראל הבעלים אף אם בעל ממון גמור הוא עד אשר תבוא ליד כהן המכיר לא לו יבואו תשלומי התרומה במה שאין הוא הנפסד בזה כי דינה לבוא ליד כהן זה ורק נפסד התרומה לו תביעת הנזק על תרומתו שתבוא לו. וכבר אמרו בב"מ מ"ט ע"א דמצי הכהן להפריש על מתנוה"כ ואף אם לא הגיעו לידו והעמידה התורא"ש שם במכירי כהונה כההיא דגיטין שיכול לפרוע חובותיו בה, ובב"מ ו' ע"כ כ' התוס' בחד תירוצא דהא דאי תפס לא מפקינן מיני' מיי' במכי"כ. היא תרומתו ורק בעי ישראל לקיימה לו בנתינתו אז יהפך לבעל ממון גמור בה.
ועני"ז דהוה הישראל בעלים עד הנתינה הגם שפשוט הוא גם כי אז יתפשו לנו מקראות בצורת תורה כנתינתה לפי פשוטה ביושר אמריה[8], איברא דכבר נתבארו יסודם בדבריהם של קמאי ז"ל, והלא כבר נודע כי שיטת רובא דרובא מן הראשונים דיכול הישראל להישאל על תרומה דידי' ואף אחר ההפרשה אבל לא עד הנתינה, לבד דעת ר"א ממיץ בתוס' נדרים נ"ט ע"א [ובדעתו של הר"מ שיטות בזה] דס"ל דיכול להישאל גם אחר הפרשה לשיטתי' יהי' הענין מסוים לעצמו בהל' הקדש אשר אכ"מ להאריך בו. וכל בר בי רב דתרי יומא כבר ראה לד' הרשב"א בב"ק ס"ז דל"ש שינוי רשות בגזילת תרומה עד דמטיא לידי' דכהן, ולשונו שם דתרומה ממון כהן הוא ועד דאתי לידי כהן לא זכה בה והלכך אי"כ אלא שינוי השם. ושם ס"ה ע"א כ' התוס' דהא דשינוי קונה בראשית הגז הוא רק משום דנתבטלה המצוה ולא משום גזילה אלא שבטל חפצא דתרומה[9].
והתוס' כתבו שהוא מוחזק, ועניינו לפי"ד יתפרש מוחזק בדין, מוחזק כי עומד לו הממון במה שאותו תובע הוא שינתן לו ולדידיה תתקים נתינת הישראל, וכל כה"ג מוחזק הוא, שעומד לו הממון בדיני חו"מ כי בדין צריך לבוא אליו, אלא שאם אין כאן כהן המכר אז כל שבט הכהונה תובעין לו ואי"כ מוחזק כלל ומוחזק חשי' המגיע לו בדין הפרטי, ואילו לגבי נזקין יקרא אי"ל תובעין מפני דיכול למימר לו לאו בע"ד דידי את, לא אתה הוא הכהן המקבל, ואילו במכר הרי י"ל תובעין כי לו משפט הקבלה במה שהוא הכהן המקבל כי לו עומד הממון בזכות המיוחדת לו כפרטית בדין הנתינה הזאת.
ומה שנתבאר בסוגיין דשייכא בזה ירושה וכב' תמהנו מה ענין ירושה לכהן הא אינו של הכהן ומה מורישו, אלא דלפי"ד מבואר היטב, וז"ג מה דנתקשו בסוגיין, דאי לאו דמיי' במכירי מה יורישו כהן המת, א"ת מורישו זכות הא לא מצי' זכות אלא בזכות ממון אשר דא היא התיקרא זכות ואילו לכהן אי"כ אלא אפשרות קבלה, אולם אי מיי' במכירי אז הדבר מבו' כדת, ואשר יתפ' דבמה שמעמידו להבן להיות תחתיו הכהן המקבל במקומו שפיר הוא בר ירושה שינתן לו כאשר היה מקים נתינתו אצל אביו, והרי הוא היורשו במה שנעמד כמקבל, דבמה דיתמי כרעא דאבוהון כוחו לקיימם כמקבלים את המחויב לו לאביהם, כי אז הם ברי התביעה של זה, אצלם יקיים הישראל מצוותו כמו שהיה מקיימה בחיי אבוהון,
ואת אשר העמידו רבוותא ז"ל סוגיין בנתחייב לו באמירה והקצוה"ח הגדיל לעשות וחדי"ל ירושה בשבועה ה"נ, הדבר מבו' מינו"ב, כי בין תבין דבמה שהוא הכהן המכר לו התביעה הפרטית ויורשיו ברי התביעה תחתיו, הוא המוחזק ולו משפט הנתינה, כי אז מ"ל אם איסורא דמחוסרי אמנה הנלמד מן הכתוב דהין צדק הוא הנושה בו לעמוד במחויבתו או שמא איסורא דשבועה מחייבו בגפו לקיימו, בין כך ובין כך הוא הדין הקיים במשפט דתורה, בו הם מוחזק לתובעו שיקיים להם מחויבתו שחייבו בו את עצמו, וגם בשבועה כזה הוא הוא הענין דמה ששבע חייב את עצמו בתוקף שבועה, והרי"ה כתופס סודר לקיים חיובו או מתפיס בתוקף שטר, כזה הוא תוקפה של שבועה, תוכנו בחיוב, חיוב ולא שלילת עבירה עליו ודו"ק.
וכבר נודעו ד' קצוה"ח [המו' לעיל] אשר כ' בסי' ר"ז. והנה באמת כבר הגדילו לעשות בזה קמאי ז"ל אשר למדו בתוקפה של שבועה גדרי ממון לכ"ד, ובראשם הרשב"ש קע"ו ג' אשר כ' דבנשבע ליתן לחבירו ואח"כ כפר באותה שבועה דבעי' תרי עדים כדבר שבממון כיון דמפסיד הממון לחבירו, ובמהרי"ט ח"א ס"ס דבנשבע לפרוע חובו ונאמן במיגו דפטור הרי"ה פטור מן השבועה נמי כי בדיני ממון תו זכאי לעכב המעות בידיו יעוי"ש, ובתורת חיים למוהרח"ש ח"ג סי"ז כ' דבנשבע הלוה לפרוע ספק ריבית דרבנן הויא ספק שבועה על דבר מצווה אלא דפטור משום ספק ממון לקולא ואף כאשר י"ל בו נמי ספק איסורא אשר לחומר דייני' לי' מ"מ ספק ממון גבר, ומבו' דדיני' ספק ממון לקולא בשבועה לחבירו, ובמהרשד"ם יו"ד סע"ב דאיכא הפקר בי"ד לבטל שבועה לחבירו, ויש להמתיק בזה מל' מהרש"א בשבועות כ"ט ע"ד התוס' שהק' שם למה השביע משה את ישראל שלא יעבדו עכו"ם כמו"כ הי"ל להשביע שלא יעברו אשבועה, ובמהרש"א שם בזה"ל דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים, והי' שנהיו מחויבים לדינים עצמם ע"י השבועה גופא, ובכל זאת למדנו שיהיה עניינו של שבועה אופן יחייב את עצמו לעמוד בדיבורו, אז יעמוד ככ"ד הממון למשפטיו והרי חבירו הוא הוא הבעל תביעה לכך שיקיים הלה מחויבתו לגביו.
ועניין ההין צדק או איסורא דכזב לבטא בשפתיים שבזה נראה דעניינו לדון האמירה כמחייבת אלא שאין דרגתה אלא בכוח המצוה או הכזב, וזהו גופה של מצוה, וזהו דירית לה. ואף בזה לא שהשבועה או ההין צדק הן המה אשר יחייבוהו אלא היא היוצרת לו מחויבות לעצמו שיקיים דיבורו או אז י"ל בזה תוכן מחויבות שחלה באמירתו או שבועתו זה הוא דירתי ליה בניה [ועי' להלן במצוה דפריעת חוב] וכנ"ל והפוך בזה הרבה ודו"ק.
הקנאה וענין השייכות לשלו מחר
והנה קיי"ל דאי"צ הקנאה לקיום מצוות נתינה, דינא הוא וכבר העמידוהו רבותינו, בראשם הקצוה"ח רמ"ג ד' אשר הביא מד' הפר"ח בשו"ת סי' ד' דמהני נתינה בע"כ ונתינה לקטן, והי' כפירעון חוב אשר דימהו בקצוה"ח שם והלא התם לא נאמר בהו נתינה רק סגי במה שמסור לו מהיום להיותו לו מחר אז יחול לו תורת בעלים עם הנתינה, [והיא זכותו שינתן לו הממון, והלא הוא הנלמד מן הקרא דהין צדק בכתו' פ"ו, אותו המקרא אשר מיני' נלמדה חיובה של מתנה מועטת מיני' העתיקו רבוותא לירושה באמירת התחייבות דסוגי'], ויסודו של ענין כי דין הפרשה להינתן מיד ישראל לידי כהן עניינו במה שהעמידה תורה כי מחר הרי הוא של הכהן ויש לו להישראל לקיים בו מצוותו בנתינה ליד כהן או אז דידיה הויא בבעלות פרטית, ובנתינתו נתקיים דין הפרשה עת נבחר כהן זה להיות בדין הנתינה ובו תתקים קבלת מתנות, זהו חי' דפרשת מתנו"כ [אשר דמתה לנו בזה לפרשת יוחלט השור ובדידן פרשת הירושה] לקבוע לנו תורת ממון להיכן ילך ומי הוא הבר תביעה עליו, לא שנעתקה בזה בעלו ישראל לרשות כהן עת צמח בממונו שיעור התרומה או עת גדל בבהמתו זרוע לחיים וקיבה רק זאת נוכל לומר שקבעה לנו הפרשה למי יעמוד הממון למחר ואילו עתה י"ל להישראל דינא דדרביעא עליה לקיים את מצוות נתינו לבעלות הכהן הראוי בדין הפרשה להתקבל לרשותו. ובמכר נתקיימה נתינה בקבלתו או ע"י דאסחי שאר כהיני דעתיי' המגדירו פרטי המיוחד לבדו בהאי זכייה כד' רש"י או ע"י איסור החזרה דהישראל כד' התוס'. נמצי' כי זכותו הראשונה שתתקבל לו מתנה היא המסיימת לו תורת בעלים בעת שבאו לידו ומינה דאף קטן ה"נ מהניא זכותו בקבלת המתנות לסיים לו תורת בעלים ברגע הנתינה לגומרם לידו, וכפירעון חוב דעלמא אשר נגמר להמלוה הנושה בעת תביעתו בו יבוא מכוח זכותו לתבוע מצוות פירעון[10]. ומצי' בזה ביד אפרים יו"ד ס"א אשר הוכיח להא דאי"צ קנין מהא דמכירי כהונה נתקיימה מצוות נתינה, והג"ע ודו"ק, וחדית שם לדינא דאשה מכרת איכא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומ"מ היא המוחזק לפני שבא לידה, דהיה היא המוחזקת וסופו בזכייתה בהנתינה.
ויל"פ בזה סודם של ד' הרשב"ם אשר דקדק לן בל' הזהב לומר שיש כאן זיכוי גמור, ונתחבטו בו, וברש"ש הוציא זיכוי בלב וכבר יל"ת מהו זיכוי שלא ע"י אחר אבל הדברים ברורים ומבוארים, כי מצד הישראל כל הנדרש במקום המכר רק ליתן לו לרשותו הפרטית, הוא התובע היחיד בה ואז מתקיימת מצוותו של ישראל ביד כהן אשר אי"צ כלום מצידו בעבור תתקבל מתנה לידו ע"י נתינה דהישראל.[11]
בעל ממון לתבוע וזכות מלוה בפירעון
והנה באמת י"ל לקרותם להני הנושים בקיום חובת הנתינה לגבם [היכא דמכר אשר מוחלט הוא בהאי תביעה כיחידי ופרטי בהקבלה] בעלי ממון, והוא דבעל ממון מיקריא כל כה"ג אשר י"ל להממון לבוא אליו ובו תביעתו שיתקיים לו, והג"ע דהלא אף פריעת בע"ח [אשר אותה דימה הקצוה"ח הנז' ברמ"ג להא דאי"צ הקנאה] יסודה מן הכתוב דהין צדק שיהיה הין שלך צדק לקיים חובתך כלפי המלווה ומינה אמרו בכתו' פ"ו ע"א פריעת בע"ח מצוה היא, מצוה היא אשר מחויב לו בה בדיני המצוה אשר יצר לו לעצמו במה שחייב עצמו לעמוד בהתחייבותו, ואיסורא דהין צדק ינשה בו במה שידון לנו את האמירה כמחייבת בדרגת המצוה,[12].
אלא דזאת אמרנו דעד הנה שבאו המתנות לידי' דכהן הויא הישראל בעלים גמור, בעל המתנות לקיים בו מצוות ונתן לכהן את הקדש, הוא המחויב לקיום הזה, וזכות ההחלטה הלא לו היא נמסרה ליתן לאשר תאבה נפשו, [ועל זאת תבוא פלוגתא גדולה בש"ס על עיקרה של טובה זו י"ב ממון לעצמה או אי"ב[13], והלכתא אי"ב]. ואשר בזה תבוא זכותו של הכהן שיתקבלו לו המתנות ותוכן זכות זו תזכהו בקיום בעלותו עת שבאו לידו בתורת קנין אף בלא מע"ק, דעם אשר באו לידו זכה בהם במה שנתקיימה לו זכותו להיותם מסורות בידו כי לעני"ז באה תביעתו בהם וכנ"ל. והנה כזאת למדנו בהלכתא דפירעון בע"כ אשר העמיד"ל התו"ג גיטין ע"ז דאף שלא זכה מלוה בהמעות אין אחר רשאי לקחתם דשעבוד מלוה עליהם, ועניינו אינו שעבוד"נ בעלמא כי זה כבר אינו בידו ויצאו מרשותו ואי"כ אלא מצוה לקיום מחויבתו ומטלט' בעלמא לא משתעבדי, כי אם עניינו בזכותו הקיימת לו שנתחייב לו לוה להעמיד המעות בידו היא הנותנת לו בגופה שלא יתבטל פרעונו ויעמוד לו בענין שלא יעכבם אחר להמעות על חשבונו, וכ"ז קיים בשורש זכותו שי"ל עליו את תביעתו שימסר בידו פרעונו, זהו זכותו הקיימת לו, ואשר בזה סיים שם דמתנה שאני שלא נסתיים לו קנינו כי אי"ב זיכוי זה, והדברים ברורים[14].
וככל החזיון הזה למדנו נמי במצוות עשה של תורה דהענקה, והוא אשר אמרנו בירושה דהין צדק ואיסור כזב דשבועה, וגמ' ערוכה היא בקידושין ט"ו ע"א דירתי ליה בניה לקיום מצות עשה דהענקה הגם דע"ע הלא יצא במיתת האדון מגזיה"כ מ"מ א"ז הוא דירתי להו יורשים לקיים כלפיו חיוביי' דאביהם במחויבתו עצמו להענקה דעבד, וכאשר לא יגבה מיני' בע"ח, כי היא חלף עבודתו ומשפט זה אשר בשם פעולתו יקרא על יורשיו של אדון הוא המוטל כי היא חובתם בקיום חובת אביהם, וכאשר למדנו בעניינינו בירושת מתנות לגבי כהן המכר וככל מש"נ.
הדרן לסוגיין והנה הדברים מתבארים מאליהם, ענין המוחזק אשר למכר, יסודה של ירושה להלכ' ראוי ומוחזק, בד' התוס' וכל קמאי, רק עוד דבר אחד י"ל לבאר והוא ל' תוס' בסוגיין בסופם שכ' דבנשחט לא דכיון שמת מי יזכה ואשר עמדנו ע"ד, ואחר כל האמור נשוב לעניינם והוא נדבך גדול בבנין כל האמור, והי' שסופו בזכייה אצל כהן ובלא שיזכה בה לבסוף מה לו השתא בהאי תביעה אם זכיה אין כאן בטלה תוכן תביעתו כי כבר אינה כלום ול"ה בה כלום וכל תביעתו שיתקיים בידו הממון למחר עת הנתינה ואם לא נתקיימה מה מוחזק יש כאן וזהו שהעמיד"ל סו"ד בהגבלת כל הענין לאשורו. וכאשר ישאל על ההפרשה אחר נתינה ה"נ כי אם בטל חפצא דתרומה מכאן בטלה גם בטלה זכיתו ומה זכיה יש כאן וכל עניינו בהעמדת תרומה ליד כהן וכבר אינה תרומה בידו ופקע כוחו מאותו ממון והכל בטל ומבוטל, והיא סוגי' דגיטין דהוה זכייה כד מטי' לידי' לקיים בהן גוביינא דחוב, יכיל לי' למכור כמבו' שם ובב"מ מ"ט [והורח' בזה בהע' 14], אלא שתחילתו עד אשר יבוא לידי' דכהן לגביה כמוחזק אצלו וביד הישראל הרי"ה פיקדון שיקיים בו את דינו המחויב לגבי דהאי כהן כל' המאירי בסוגי' וסגנונם של עו"ר, כי מה שבידו י"ב תוכן העומד להכהן אבל כל דלא מטי לידי' הוה הישראל בעלים ואי אתי לידי' זכיה י"ל וכד לא מטי לידי' אז מוחזק אין כאן כי זכייה אין כאן.
גם דרש"י בגיטין נתב' מאילהם ומעולם לא שמענו כאן צורת חלות זכייה ע"י יאושם של שאר כהני דאסחי דעתיי' כי אם זכות יחידית לתבוע מתנה אשר מתקיימת ביד כהן המכיר הבעלים לתבוע, דבמה שהוא המכר היחידי יש לו לבדו הזכות לתבוע והוא הבעל תביעה היחידי בזה לתבוע קיום הנתינה בידו והרי אצלו מתקיימת בתורת מוחזק בהאי זכות כי שאר כהני אסחי"ל דעתי' מזכותם כי מה להם בהאי מתנ"כ וכבר הוי"ל כמאן דמטא לידי' דזה כל' רש"י, לא שהופקעה ע"י נתינה לידו זכותם של שאר כהני אלא דממילא בטלה תביעתם [ע"י מה דגברא הלזה כבר נודע כמכר לו ומעולם לא באה לכאן אפשרות זכייתם בכלל] כי מה להם בהאי ממון ומעולם לא חישבו לקבלו, להמכר הזה משפט הנתינה, הוא התובע את נזקי התרומה שתבוא לידו, הוא היכול להפריש עליהן, ולו עומדת התרומה כי הוא המוחזק היחידי בה במה שעומדת לו לבוא למחר בידו, כי זאת אמרה תורה מחר של כהן הוא רק נדרשת כאן נתינת הישראל לקיים מצוותו אז כאשר ביד כהן היא שלו היא וקיים בה הישראל את מצוותו.
[1] עוד תי' דידע לי' הש"ס דמיי' במכירי כהונה אף להס"ד ומ"מ ל"ה ראוי כיון דלא אישתחיט בחיי דאבוהון, או דשמא ס"ד דלאו כמי שהורמו דמיא, ומכי"כ אמר אגב דמפרשא לי' לכולהו, ולא חידש אלא דאישתחיט בחיי דאבוהון וכמי שהורמו דמי.
[2] והנה אביי דפליג התם אמר על הקרא דהין צדק דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב והוא חסרון אמנה לדידיה, וציין הגרע,ק שם בגליונו להא דכתו' פ"ו ע"א שם אמרו על פריעת בע"ח שאי"ב אלא מצווה בלבד וכופין ע"ז ושם פירשה רש"י דהיינו מההוא קרא גופא דמצווה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק והשאיר בזה הגרעק"א שם לעי' ב"מ מ"ט וצע"ק ויל"ע מה הפריעו אם דתלי' בפלוגת' וע"ז ל"ש למימר דבעי לדבר א' בפה וא' בלב כי יש כאן מעשה המעות מלבד דיבורו אם דאינו מתנה מועטת, ועי' בזה להלן.
[3] והראוני ד' הקצוה"ח פ"ז אשר כ' דיכול חבירו להשביעו היסת בנשבע לחבירו ונ' דחבירו בע"ד וי"ל עליו תביעה מכו"ז אבל יל"ד באמת אם זוהי כוונת הקצוה"ח ברע"ח, ויעוי' בזה להלן אשר הוכחנו דיש בשבועה דיני ממון עם כל גדריהם ועניינו.
[4] גם ממה דמבואר דאי לאו כמי שהורמו אי"ז מוחזק והא אי הוי' התחייבות מה איכפ"ל אי כמי שהורמו אי לאו, ואולי אין האומדנא קודם שהורם, וילע"ט, אכן ד' קשים מסו"ד התוס' להדיא וכנז' בסמוך בפנים.
[5] הגם שאין לזה מקצת זכר כלל ופלא הוא שבגיטין על משנת פורע חובו בממון השבט אמר ריו"ס בתירוץ שלישי דהש"ס לפרש מתני' דהתם דעשו את שאינו זוכה כזוכה ותי' אחר הוא מהא דאמר רב התם דבמכי"כ איירי ואילו כאן לא נזכר חצי דבר מזה כאר יישב הש"ס עפי"ד מכי"כ ועפ"י מ"ד דכמי שהורמו והוא כולו פלי, עכ"פ למדנו מדבריו שיש כאן זכיה גמורה.
[6] ולד' הקצוה"ח אשר תפס לעיקר דבריהם כריטב"א הן הנה היא קו' גדו' היא לסתור שאי"כ בוודאי לדבריהם כל התחייבות גרידא ויראה שתפסו דבריו של הגרא"ו אשר יובאו להלן אלא שאף לדבריו אי"כ זכר כלל בדברי תוס' וראה להלן,
[7] אין כאן זכות ממון כי א"כ מה יפקיענה מאחר אשר גם הוא י"ל בידו זכות ממון כדכוותי' ומה שייכא בזה כמה זכותי ממון באותו הממון [לא שמענו כזאת אלא בירושה שם נתחדשו להם לכ"א מן היורשים זכות בכללות הירושה עצמה במה שי"ל לכל יורש שם יורש גמור בכל הנכסים וידובר בזה במקומו] ואי דמר לאו דמר, רק זאת נוכל לומר שמכיון דייעדה להם תורה ממון זה למחר כשיתקבל לא' מיניי' בבחירת בעלים והחלטתו בהא באים כתובעים אני הוא הכהן המקבל במה שלכ,א מיניי' אפשרות הקבלה וידו בתורת קבלה זו, ואילו במכירי נסתיימה תביעתו לתביעה פרטית במה שיחידי הוא אשר בתורת נתינת מתנה זו ואליו משפט הנתינה עומד, בזה יש כאן קיום תביעה פרטית אשר דרגתה במוחזק ואף יכול להפריש עליה ממקו"א כמבו' בגמ', וכ"ז יוגבל לו כמובן אם אך יזכה לבסוף כמבו' בד' התוס' שיש כאן מוחזק אשר סופו בזכייה ואם תתבטל זכייתו שלמחר הרי היום אי"כ כלום, וכמבו' בכ"ד בפנים.
[8] כאשר יקיים הישראל נתינתו להכהן אז נתקיימתה מצוותו במה שממון התרומה נהפך לממונו של כהן המקבל דהשתא י"ל להכהן תרומה שקיבלה מהישראל. עמד לו כל עת תביעתו נושה בהישראל לקיים נתינתו ועכשיו נתקיים לו לשלו במה שנתקיימה מצוות הישראל. ואילו פרשת רשות השבט לא שמענוה בשו''ם ומהיכן יצתה זו, אין לנו במקרא אלא את הונתן לכהן, יתן לכהן שתהיה בבעלותו, ומינה לדיננו שהוא בע"ד לתובעה כזה ותו לא. לא מצאו הראשונים להעמידה כרשות רק באמת הוי פשיט"ל לא כן וכאשר מצאנו בדבריהם באי מן המקומות הנז' בפנים.
[9] וע"ד מה שבטלה תרומה בא' ומאה ואילו ממון אפי' באלף לא בטיל, והא דבעי' הרמה להתוס' בכורות כ"ג ע"ב הי' מדרבנן, אבל דעת הראב"ד באמת דהא דבעי' הרמה משום דממונא לא בטיל אפי' באלף].
[10] והקצוה"ח שם השוום להמקרא דמתנו"כ בו נאמר להם שיהיה להם חלף עבודתכם והוי"ל כשכירות, והי' דמהתם למדנו כי י"ל הזכות בהמתנות ואינו הפקר לכהנים כשאר מתנו"ע למש"כ שם, אבל זאת ברור שאין כוונתו דאית"ל דין פועל והמתנות בשכרן [כאיזה שיעבוד וכדו'] או שום וחניכא הדומין לזה, כי אם דמינה ילפי' את זכותם לאפוקי מתנו"ע וכנ"ל וברור.
[11] ולשונו הזהב של המאירי כאן וכ"ה בר"י מיגאש ובעו"ר דהוה אצל הישראל כפקדון, ולדבריו בטו"ט הוא כפתור ופרח בכל הענין כי אצל הישראל אין כן אלא אחיזת בעלים אשר י"ל להעמיד הממון בדין התורה המייעדת ממונו זה להכהן רק י"ל להחליט לאיזה מן הכהנים ואילו במכר יש כאן תובע יחידי הנושה מחויבתו כלפיו שתתקיים מצותו לידו שלו, ובכך הוא פקדון אצל ישראל, וברור.
[12] ודו"ק כי לשון הש"ס בכ"מ ד'בעל חוב' הרי"ה המלוה ואילו בל' בנ"א בע"ח היינו לווה.
[13] והיא פלוגתת טוה"נ ממון או אינה ממון, ואף לא במכי"כ ואילו במכירי י"ל בו תביעת כהן פרטית, אשר בזה יבואו ד' התוס' [ב"מ ו ע"ב] בההיא דתקפו כהן אין מוציאין מידו דל"ש דינא דאי תפס לא מפקינן מיני' אלא במכירי כהונה, והוא לתירוץ ראשון שלהם. וי"ל לעיין טו' אם לתירוץ שני שלהם שם אשר פירשו דא"נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון, ויש לידע אם דרכו בזה באופ"א בשורש כל הענין ועוד צ"ת.
ובעיקר הענין יעוי' בריטב"א קידושין נ"ח אשר נקט לעיקר דטוה"נ למ"ד ממון חשיב כאילו כולו שלו לגמרי משום ההוא טוה"נ דאית"ל בגוי' [ומקדש בההוא תרומה גופה], וכזאת העמיד הקצוה"ח ר"ד סק"ג בשיטת הרא"ש, אכן דעת הש"ך בשיטת כמה רא' דטוה"נ ממון אינו אלא בערך טוה"נ אבל גוף התבואה אינה שלו, ואולי יש לקיים כן בתירוץ שני של התוס' הנ"ל, בין כך ובין כך הלכתא פסוקה טוה"נ אינה ממון ואי"כ נידון בגבולי בעלות הישראל, וכ"מ שסיים שם הקצוה"ח אהני"ל להכהן רק מטעמא דבידו ובידו לפדותו, ועוד יש לידע בזה.
[14] והנה אף בפירעון כבר נמצינו דחשיב הלוה בעלים והוא מהנ"ל גבי פירעון בע"כ, ויש לזה תוס' לפנינו ריש הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ב ע"א] דפירעון בע"כ של לוה בריבית הוי גזילה ואילו פרעון מדעתו הוא הלואה, ועניינו דאם בדיני ריבית איסורא הוא ליטול כי אז אין כזה פירעון ואין בכוחו ליטלו מן הלוה והנוטלו גזלן, ואילו אם נתן הלוה מדעתו אין מתבטלת נתינה. ומה דמצי' דהלווה לא מצי להתנות על הפירעון ע"כ של מלוה כי בדיני מחויבותו לפרוע לו ומדיני הפירעון י"ל לפרוע ודינו של פירעון בלא התנאה ואי מצי מלוה להרשותו להתנות שפיר יכיל ליה. ובב"מ ס"ה ע"א מבוא' להדי' דאי קצץ לוה בדמי פירעון י' בי"ב מצי שפיר, מכ"ז למדנו שבעלים הוא ולהמלוה חפצא תביעה לקבל ממון חבירו שי"ל עליו במחויבותו כלפיו שדיני הלואה עצמן הן הנה דיני ממון שי"ל לזה עליו והיא ברת מכירה וירושה [ומכירה ל"מ כי אינו ברשותו אבל שע"נ חצי קנין הוא (ל' ריטב"א קידו' י"ג) לעני"ז שמוכר את המגיע לו ועומד לו כמוחזק הזה המכר בכהונתו, ובדידן ישראל כלוה הבעלים בממון זה] ועוד אכמ"ל כאן בענינו של חוב אשר לא תכיל בו יד הגיליון כאן.
ואמנם בעניינינו כבר כתב הרמב"ן גיטין ל' דבמכירי לויה אין הלוי יכול למכור אבל מצי מפריש מיני' תרומ"ע, והי' דהפרשת תרומ"ע הרי"ה מדיני המעשר עצמן ואם למדנו דמוחזק הוא בתרומ"ע זו הרי י"ל את הפרשתו עליה כחלק מדיניה עצמה, ומכירה לית"ל מ"מ כל דלא מטי לידי' כי דלמא אין סופו בזכיה בזה וכש"נ.
אכן אף דברי רמב"ן אלו יוכרחו להתפרש לא כאשר נ' על פניהם של ד' כי סוגי' מפורשת היא בחולין קל"ג ע"א דהכהן מזכה לת"ח עני עוד טרם שבאלו לידו ומוקי"ל במכירי כהונה ולויה, אלא דבפלתי סי' ס"א סק"ג כ' דמשום מילתא דשליחות אתינן עלה ורק דהמשלח א"י לחזור בו [ואינו לדרש"י אשר סובר בעני"ז דזכיה לאו מטעם שליחות היא וע"כ כ' שם בעני"א] עיש"ד ואף דברי רמב"ן יוכרחו להתפרש כעניינו [וכל הראשונים שם דפלגי עלי' שם כנ' דפליגי מכוח זה], ועי' חזו"א יו"ד ס"ז הנז' למעלה שכ' אההיא גמ' דמ"מ עדיין לא זכה זכייה גמו' ואינו אלא מותר לצורבא מרבנן והן הן הד' האמו' בגדרה של זכיה דכהן, ועיין.
אלא שלא נודע כל הענין כי מ"מ לאו ממונא דאבוהון הוא ומה שייכא בי' ירושה הא אין כאן אלא אמירה בעלמא ואף אם חל בו דינא דמחוסר אמנה אבל לאו ממונא הוא דאבוהון שירשו בזה, ואי תימר דכללא דמוחזק הוא במה שצריך להיות לו הוא הנעמד ע"י התחייבותו ומשו"ז הוא דירתי יורשים א"כ למה באמת אין דינה להתקיים אף בפי שניים, [והר"י מגאש והרא"ם דלא גרסי ראוי להם לק"מ אולם רוב ככל הרא' שפיר גרסי לה וכנ"ל].
והנה בתי' הגמ' כתבו התוס' דמכירי כהונה הוי מוחזק מטעם שאין יכול לחזור בו משום איסורא דמחוסר אמנה, אלא שכ"ז לגבי מה דהוי מוחזק אבל אכתי מה שייכא ביה ירושה כלל. וידועים בזה ד' הקצוה"ח [בסי' ר"ז סק"ט ורע"ח סקט"ו] אשר כ' דאף בזה אין כאן ירושה כלל כי אם התחייבות גרידא אשר כוחה להתקיים כפי דיני הירושה במה שזהו אופן התחייבותו ומכוחה הוי' הלה מוחזק ודיני בכורו להתקיים בפ"ש, והנה למדנו מדבריו חדשים גדולים בכל האי סוגיא ואולם ד' קשים מאוד להולמם בכל הסוגי' חדא דהנה יתפ' לפי"ד שיהיה נידון השו"ט בזה בין מקשן למפרק רק במה דכה"ג דהתחייבות הוי"ל ראוי או מוחזק דאי ידע מהא דמכי"כ רק דלא ידע דאישתחיט בחיי דאבוהון או דמתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמי וכתי' שני שבקמאי שם א"כ מה מקום מצא לו לפרש ד' תרצן דמיירי בנתחייב לו באמירה ולא כפשוטו ודו"ק וע"כ פי' דאף להס"ד מיי' בדנתחייב לו [ואולם את ד' התוס' לא נוכל להכריח זאת בפי' להס"ד ולא כקצוה"ח ויש לידע] וע"כ נצטרך לומר דזהו גופא מה דנתח' בזה דממון הצריך להיות לו מפני איזה טעם שיהיה הוי"ל מוחזק בזה אלא דהא לא ידע דמיי' במכי"כ ומפרק לי' הכי דע"י מכי"כ נתייחד לו הממון לו לעצמו דכה"ג הוי"ל משו"ה מוחזק, אלא דיעוי"ש בקצוה"ח שרצה להוציא לדינא מכוח זה דאף בנשבע ליתן לחבירו ומת הזה שנתחייב לו יש להם ליורשיו דיני ירושה ופ"ש בממונו של מתחייב והוא משום הכרח קיום החיוב די"ל לנשבע לקיים שבועתו ואסור לו לעבור עליה דה"נ אסור לו במחוסר אמונה לקיים ההין צדק בו נצטווה שלא לשקר את אמונו בו על קיום מחויבותו כלפיו [ול' שהוא כ"ש בשבועה], והנה באמת הרבה י"ל לדון בד' אם הוא כה"ג משום ההתחייבות דאיתי' בהשבועה וע"ז הוא בע"ד כי בפ' מה לו לחבירו בעסק שמיא דהנשבע שי"ל עם קונו ובשלמא בנתחייב לחבירו י"ל עסק תביעה אתו עימו וע"כ יש בהשבועה התחייבות בלא שייכות לאיסורא דידי' כי מה שנשבע רק הוסיף עליו תוקף להתחייבותו בדין ודל מהכא שבועה יש כאן התחייבות, או דשמא האיסור לבד יכריח לו תביעת בע"ד דחבירו עליו והוא במה שצורת השבועה כה"ג להתקיים כלפי חבירו והוא בע"ד ע"ז[3], בין כך ובין כך למדנו שפי' הקצוה"ח ד' התוס' כפשוטם דע"י ההתחייבות הוי"ל הלה מוחזק בממונו, וד"ז קשה מאוד הא' דבפ' ממונו זה הרי אינו שלו כלל ועכ"פ שיהי' הלה ראוי בזה ואיך יעשהו למוחזק, וכנ' דזוהי קו' הגמ', אלא דא"כ הדרן קו' קמאי לדוכתא דכה"ג לכאו' אף ראוי ל"ה וכנ"ל, ואלא מאי נימא דאיכא דינא לעצמו והוא שממון הצריך להיות לו עפ"י דין איך שיהי' אם הוא דינא דידי' או דינא דחברי' כה"ג הוי מוחזק והכי לא ידע להס"ד עד דמפרק ליה דמיי' הכא במכי"כ ומשו"ה הוי מוחזק דבכה"ג דנתחייב לו י"ל הכרח הקיום ליתן שלא לעבור אדינא דמחוסרי אמנה [ובפ' הוא שלא כרשב"ם ורש"י אשר ידוברו להלן דפירשוהו בקנין אם בלב אם ע"י דאסחי שאר כהני דעתייהו אלא שכבר יוכח בזה שאף לפי"ד אין העניין מסתיים אלא ע"י תביעת קיומו של הדין ע"י הלה ויעוי'] אלא דא"כ לא ידענו בכל תורתם של ראוי ומוחזק כלום מה יחשב לראוי ומה יקרא מוחזק דלפו"פ גדריהם בשיעור רמת התפיסה בגופו של ממון, גם מה צריך להא דמכי"כ ולא יכל לפרש לו כפשוטו דהתחייבות באמירה דא קרי מוחזק כי הלא רק עני"ז נתחדש כאן, אבל דל מהכא כל זאת וכמה הדברים זרים בכל פשט הסוגי' שקלא וגם טריא דיהי' הכל בגדרי ההתחייבות שבאמירתו ליתן אי מוחזק בה ושקיל בה פ"ש אי רק ראוי לה הוי' כי מה עניינה להל' ירושה אשר שנינו כאן לכאו' והדברים יגעים בכל פשט הסוגי' מאוד[4].
והנה באמת תרי דרכי יש לנו בפירושה של סוגייה, האחת היא דרך הריטב"א והתוס' אשר דרכו בתורת מוחזק בלא זכיה משום האיסור חזרה בצירוף המכרות דמשויי"ל מוחזק, והשנייה היא שיגרת לשון רשב"ם שיש כאן זיכוי גמור [דהיי' ככה"נ מפני שיש לנו תדיר האומד כי אכן זוהי כוונתו] או סגנון הרש"י בגיטין ל' שיש כאן איזה ענין בהשבט דאסחי להו שאר כהני דעתיי', אלא דכ"ה אכן רק לפום פשטיה בעליל, ולהלן כבר יבואר דלכאו' אינו כן ואדרבה המדוקדק מד' שכ' דהוי"ל כמאן דמטיא לידי' שהוא ענין מוחזק, מוחזק גמור דכמאן דמטא לידי', ואף את דברי רשב"ם נוכל לבאר עם זה בקל, דיש כאן זיכוי גמור אשר עושהו מוחזק אבל דדידי' עכ"פ לא הויא ליה. אלא שיש לנו עוד שיטה אחת והיא ממש"כ ברבינו"י כאן דהמכר זכה בקנין גמור מדרבנן אשר עשו את שאינו זוכה כזוכה[5] אלא דאף לדבריו משו"ה חשי' מוחזק ולא כריטב"א [וכל הזכיה גמורה שהצריך יראה מדבריו דהי' רק כדי שיחשב מוחזק וליכא שם מוחזק בלא זכיית מה בהנכסים ויל"ע בזה], עליי' פליגי התוס' ואמרו בכ"ד עביד מכי"כ מוחזק ואייתו"ל סוגי' גיטין שם ראו כן ואז פירשו טעמו כמתנה מועטת,
איברא דבד' התוס' עצמם יראה על פניו שתפסו החבל מב' צידיו, דמחד כתבו דהוא מחוזק במה שאסור לו לחזור בו בלא צירוף מה שמכירו כריטב"א, ואילו בסו"ד כתבו דבנשחט לאחר מותו אין הבכור נוטל פ"ש דכיון שמת מי יזכה ומשמע דזכה, וסתרו לכאו' משנתם[6], ויראה בזה כי הלכו רק עם מה שיש כאן מתנה מועטת אשר איסורה במחוסרי אמנה ואשר בזה לבד יש בכדי לעשות את הלה מוחזק וזהו תורף כל דבריהם. ואולם בריטב"א פירש כד' התוס' ובקו' הגמ' כ' לפרש כהקצוה"ח בד' התוס' אשר מקומם בד' המתרץ וי"ל לקיים הענין לשיטתו ואף לדידי' כל הענין הניעור צריך נגר, ואולם הקצוה"ח סמך כ"ד בד' התוס' ונסתרים ד' וכנ"ל.
והגרא"ו בקוב"ש כתב לפרש ד' התוס' שלא כד' של הקצוה"ח עפ"י ד' התוס' בכתובות ק"ב אשר כ' דמתנה מועטת זכיה גמורה היא משום דגמר ומקני כהנך דברים הנקנים באמירה, והנה מלבד מה שהדברים סתומים מאוד בד' התוס' מה שלא ראו מקום לפרש לנו כל הענין הזה דיש כאן קנין ורק פי' מה דהוי מוחזק משום שאסור לו לחזור בו והוי"ל לפרש לו כל עיקרה של הירושה שבכאן ומה להם בדברים הבאים ע"ג העניה"ז והוא המוחזקות שבירושה לפי גדריה בפ"ש, ואולי יש לדחוק שכ"ז פשיט"ל להתוס' אף שאין דרכם וכמפורט אצלם בכתו', אבל מה נענה למה שנתק' שם הגרא"ו גופי' דאיך א"כ כ' התוס' דיכול לחזור בו והלא אם קנין יש כאן מה א"כ שייכ"ב מקום חזרה. ואשר בזה יצא שם לדון בדבר החדש דבכל מכי"כ אומד הוא לחז"ל דעביד המכיר תנאי בקניינו [אשר לו בליבו לזכות] שאם ירצה יוכל לחזור בו ובטל הכל כאילו לא ניתן לו מעולם [וכנ' ע"ד תנאי מילתא אחריתי], ובזה כבר הדברים תמוהים ביותר דלמה א"כ יהי' אסור לו לחזור בו משום מחוסרי אמנה אטו אסור לו לאדם להתנות בליבו שאם יאבה יוכל לחזור בו והא זהו כל עניינו של מילתא אחריתי שבתנאי שאי"ה עוקר למפרע קניינו וכאי' לא ניתן לו מעולם ולא הוא המקבל מיני' מתנה זו דיהיה אסור לו לחזור בזה, לומר דהוא מפני ה"ג דהמקבל הלה אינו יודע דעכשיו אין מכירו רוצה ליתן לו על כל הצדדים ועביד בזה תנאי שאם ירצה יחזור בו וחישב לו דבוודאי יתן לו וזהו איסורא דמחוסר אמנה דבוטח בו שיתן לו, אמנם כ"ז לכאו' אינו מבוא' דהלא בוודאי מיי' קודם שהגיע לידו ואי עביד בזה תנאי הרי לא יתן לו ולא ידע הלה מכל הענין ומה חיסרון יש בזה, וכ"מ דנתקשה לו הגרא"ו לשיטתו דיש כאן קנין גמור איך א"כ חוזר בו הא כבר חייל לי' להך זכייה והוא ק' מינו"ב כי אם יש כאן זכייה והוא עביד תנאי מה א"כ איסור החזרה שיש מפני המחוסר אמנה הא אי"ל כאן עסק אלא עם קנינו דאי חייל היאך יהדר וכ"ז צ"ע, מה גם שאחר כל זאת להכניס כ"ז בד' התוס' על דא אמרו קא עיילת פילא בקופא דמחטא וכלל אין נראה שכיוונו בזה לדבריהם בכתו' וכנ"ל,
ואחר כל זאת, הרי התוס' כתבו שאינו אלא מוחזק והכי מוכחא להו סוגיי' דגיטין, ואיך יאמר בדעתם כי יש כאן זכייה גמורה וחיילי להי' קנין, ואף התוס' בכתו' אין בהם הכרח דחייל קניין רק זכייה גמורה היכא דעסקי בענין הגו"ק וככל פסיקתא דחיילי אף אם אינו בעולם או אינו ברשותו, בזה שמענו דחיילי זכיה והן הן הדברים הנקנים באמירה וכמבו' בר"מ פכ"ג מאישות הלי"ג, ולא אישתמיט בשו"מ להמציא על סתם מקנה לחבירו בליבו בלא שיסכימו ביניהם ע"ז ואף כי מכירו אבל מה להם בעסק קנין ביניהם ובכלל כאשר אינו חפץ בזה המקנה רק חבירו בוטח בו כי נתן לו לשעבר, ואף הרש"י בגיטין לכאו' לא לזאת היא חתירת לשונו וד' רשב"ם דסוגיין איתו עימו בעניה"ז, וכ"מ במהרי"ט חו"מ ח"א [החדשים] ס"ט, וכבר הכריע כן בחזו"א יו"ד ס"ז סק"ד ושגגה גדולה היא לומר שלא כן. וכפשי"ת, אלא שבאמת י"ל להבין איך ראו התוס' שם דמכי"כ הוי"ל מוחזק ואיסור החזרה מהני גם התם, ויעוי' בריטב"א שם אשר פירש דהא דהמלוה לכהן ממכיריו גובה המתנות בחובו הי' משום דתקנו לו זכייה מדרבנן מפני תקנת הכהן שימצאו לו מלוים ומיאן לפרש כמש"פ בסוגיין משום איסור החזרה וכנ' משום דהתם לא סגי לי' שיהיה מוחזק רק צריך זכיה גמורה שיוכל לפרוע חובו בהמתנות שזכה, והנה התוס' מיאנו בזה ול"ז בלבד אלא שכ' דהתם הוא המוכיח להא דמכי"כ מוחזק, וצ"ע מה מוחזק שייכא התם.
גם סתומין דבריהם ממנ"פ, מה זה שיכול לחזור בו דע"כ א"כ לא יוכל להורישו דלא דידי' הוא ואילו מורישו היכי מצי למיהדר בי' הא ע"כ לאו דידיה נינהו, ולמדנו בזה שיש כאן סכינא חריפא אותו נצטרך לברר שורשה של מוחזקות זו אשר אינה זוכה לו לדידי' ומאידך הרי הנה היא בת ירושה בסוגיין, ולהס"ד אף לא במכי"כ,
ואשר יראה שהענין יתב' בזה עם הכנסינו בפתח הבנת עניינם של מתנות כהונה בדיני השבט. דהנה בעיקר עניים של מכירי כהונה שם למדנו שנעשה מוחזק במה שמכר הוא אצל ישראל הזה, מצי' לד' רש"י בגיטין ל' ע"א הנז' לעיל שם על משנת המלוה לכהן ממכיריו גובה מתנות בחובו דמקשה גמ' ואע"ג דלא מטא לידיה, דרב אוקמה במכירי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים ואילו עולא אוקמא לריו"ס דס"ל עשו את שאינו זוכה כזוכה, פירשה רש"י במכי"כ הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלידהו יהיב אסחי להו שאר כהני דעתייה והוה כמאן דמטו לידייהו דהני, וכבר קשו בל' טו' דמה ימנע דין השבט להתקיים בנתינה להני כהני אשר אסחי להו דעתיי' ומה יזכה לו להמכר הזה לבדו עד דליהווי כמאן דמטי לידיה. אלא שכ"ז יקשה אם אכן נלמד שיש כאן רשות השבט, רשות ממון מחודשת אשר בשם שבט הכהנים תיקרא לה כי אז יקשה מה ימנע ממנה להתקיים אצל הני כהני אסח דעתיי', אלא שבאמת והוא ברור כביעי בכותחא כי אין כל רשות כזו אשר קמה לה אצל הכהנים ולא אישתמיט כן בשו"מ, רק את זאת נוכל לומר שיהיה כל כהן תובע נתינה לעצמו וע"ז הוא בעלים, בעלים לתבוע שתתקיים לו נתינת מתנ"כ, תתקיים לו לעצמו ולא לכהן אחר, היא זכותו ובה נסתיימה לה תביעתו, אלא שאם יש לו להבעלים כהן מסויים המכירו אז נתשנו פני הדברים במה שיש לו תובע אחד והוא הכהן המכירו, כי במה שהוא מכירו הרי"ה הבעלים היחידי לתבוע שאצלו תתקיים נתינת המתנות. לא שהוא בעלים כי אינו בעלים כלל עד אשר יגיע לידו ותתקיים נתינת הישראל, רק בעלים הוא לתבוע, בעל הזכות הוא לתבוע קיום הנתינה שתהא לידו ובו תתקיים מצוות המפריש[7]. ואילו בלא מכי"כ אז כל כהן בעלים הוא לתבוע את זכותו שתתקים לו נתינה לעצמו, לא שנעשו שותפין אלא כ"א בעלם לעצמו בכולו כנגד כהן אחר וכד מטא לידי' ונתקיימה מצוות נתינה ע"י בעלים הושלמה תורת ממון בידו להיותו בעל ממון, ואילו אצל המכר יש תביעה פרטית דכלפי שאר כהני בטלה תביעתם. ונבאר הדברים אחד לאחד.
וכבר נודעו ד' הגמ' בחולין ק"ל ע"ב דהמזיק מתנו"כ או שאכלן פטור איבעי"א מקרא דוזה איבעי"א מסברא דהוי"ל ממון שאי"ל תובעין, ושם פירש"י אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן. לא שאי"ל תובעין כי הרי כל כהן בעל זכות הוא לתבוע אלא שאי"ב בעלים לתובעו להישראל בדין כי יכול לומר המזיק לכהן אחר מיועדת המתנה ומה לך בזה הא לאו בע"ד דידי את, ואם יש להם רשות ממון לעצמם אשר בשם רשות השבט יעמידו להם גזבר לתבוע או עכ"פ אומדנא ברורה היא שירצו בזה וי"ל להעמיד להם כי כל המזיק יבוא ויטו ונתינה לא תתקיים וברור הוא שאינו ולא איתשמיט בשו"ד כזאת רק באמת אי"כ כל תובע רק כ"א בעלים לתבוע, וכבר נודעו בזה דברי הש"ך בארוך ריש סי' ס"א דללישנא דפטורו משום דהוי ממון שאי"ל אז במכי"כ הוי י"ל תובעין וחייב להכן המכיר ואילו ללשינא דפטור מקרא דוזה ה"ה במכירי, וחזי' דאף במכי"כ כל דילפי' מקרא דוזה למעט ניזקין ה"ה במכירי יפטר כ"ז דלא אתי לידי' ואף דלד' רש"י הא הוי"ל כמאן דמטא לידי' מ"מ אי"כ זכיית ליקוחין כי אם תביעת קיום נתינה שתקיים לו בידו וכל דנתמעט מדיני נזיקין לית"ל שום חיוב לגביו ואילו הוא לבדו התובע היחידי דכי אז למאן דילפי"ל מסברא דאי"ל תובעין הרי י"ל תובעין שהוא הבעלים היחידי לתבוע. ועניינו שכל היכן שהולך הממון דמיו הולכין ודיני התרומה לנזקיה כהתרומה בעצמה, הוא הנפסד בה והיא זכותו לתבוע שלא תופסד תרומה המגעת לו מגוף מה דתובע לה בעצמה ותשלומין אליו יהיו כי לכל היכא שהולך הממון הולכים דמיו, ופשוט, ואילו ישראל הבעלים אף אם בעל ממון גמור הוא עד אשר תבוא ליד כהן המכיר לא לו יבואו תשלומי התרומה במה שאין הוא הנפסד בזה כי דינה לבוא ליד כהן זה ורק נפסד התרומה לו תביעת הנזק על תרומתו שתבוא לו. וכבר אמרו בב"מ מ"ט ע"א דמצי הכהן להפריש על מתנוה"כ ואף אם לא הגיעו לידו והעמידה התורא"ש שם במכירי כהונה כההיא דגיטין שיכול לפרוע חובותיו בה, ובב"מ ו' ע"כ כ' התוס' בחד תירוצא דהא דאי תפס לא מפקינן מיני' מיי' במכי"כ. היא תרומתו ורק בעי ישראל לקיימה לו בנתינתו אז יהפך לבעל ממון גמור בה.
ועני"ז דהוה הישראל בעלים עד הנתינה הגם שפשוט הוא גם כי אז יתפשו לנו מקראות בצורת תורה כנתינתה לפי פשוטה ביושר אמריה[8], איברא דכבר נתבארו יסודם בדבריהם של קמאי ז"ל, והלא כבר נודע כי שיטת רובא דרובא מן הראשונים דיכול הישראל להישאל על תרומה דידי' ואף אחר ההפרשה אבל לא עד הנתינה, לבד דעת ר"א ממיץ בתוס' נדרים נ"ט ע"א [ובדעתו של הר"מ שיטות בזה] דס"ל דיכול להישאל גם אחר הפרשה לשיטתי' יהי' הענין מסוים לעצמו בהל' הקדש אשר אכ"מ להאריך בו. וכל בר בי רב דתרי יומא כבר ראה לד' הרשב"א בב"ק ס"ז דל"ש שינוי רשות בגזילת תרומה עד דמטיא לידי' דכהן, ולשונו שם דתרומה ממון כהן הוא ועד דאתי לידי כהן לא זכה בה והלכך אי"כ אלא שינוי השם. ושם ס"ה ע"א כ' התוס' דהא דשינוי קונה בראשית הגז הוא רק משום דנתבטלה המצוה ולא משום גזילה אלא שבטל חפצא דתרומה[9].
והתוס' כתבו שהוא מוחזק, ועניינו לפי"ד יתפרש מוחזק בדין, מוחזק כי עומד לו הממון במה שאותו תובע הוא שינתן לו ולדידיה תתקים נתינת הישראל, וכל כה"ג מוחזק הוא, שעומד לו הממון בדיני חו"מ כי בדין צריך לבוא אליו, אלא שאם אין כאן כהן המכר אז כל שבט הכהונה תובעין לו ואי"כ מוחזק כלל ומוחזק חשי' המגיע לו בדין הפרטי, ואילו לגבי נזקין יקרא אי"ל תובעין מפני דיכול למימר לו לאו בע"ד דידי את, לא אתה הוא הכהן המקבל, ואילו במכר הרי י"ל תובעין כי לו משפט הקבלה במה שהוא הכהן המקבל כי לו עומד הממון בזכות המיוחדת לו כפרטית בדין הנתינה הזאת.
ומה שנתבאר בסוגיין דשייכא בזה ירושה וכב' תמהנו מה ענין ירושה לכהן הא אינו של הכהן ומה מורישו, אלא דלפי"ד מבואר היטב, וז"ג מה דנתקשו בסוגיין, דאי לאו דמיי' במכירי מה יורישו כהן המת, א"ת מורישו זכות הא לא מצי' זכות אלא בזכות ממון אשר דא היא התיקרא זכות ואילו לכהן אי"כ אלא אפשרות קבלה, אולם אי מיי' במכירי אז הדבר מבו' כדת, ואשר יתפ' דבמה שמעמידו להבן להיות תחתיו הכהן המקבל במקומו שפיר הוא בר ירושה שינתן לו כאשר היה מקים נתינתו אצל אביו, והרי הוא היורשו במה שנעמד כמקבל, דבמה דיתמי כרעא דאבוהון כוחו לקיימם כמקבלים את המחויב לו לאביהם, כי אז הם ברי התביעה של זה, אצלם יקיים הישראל מצוותו כמו שהיה מקיימה בחיי אבוהון,
ואת אשר העמידו רבוותא ז"ל סוגיין בנתחייב לו באמירה והקצוה"ח הגדיל לעשות וחדי"ל ירושה בשבועה ה"נ, הדבר מבו' מינו"ב, כי בין תבין דבמה שהוא הכהן המכר לו התביעה הפרטית ויורשיו ברי התביעה תחתיו, הוא המוחזק ולו משפט הנתינה, כי אז מ"ל אם איסורא דמחוסרי אמנה הנלמד מן הכתוב דהין צדק הוא הנושה בו לעמוד במחויבתו או שמא איסורא דשבועה מחייבו בגפו לקיימו, בין כך ובין כך הוא הדין הקיים במשפט דתורה, בו הם מוחזק לתובעו שיקיים להם מחויבתו שחייבו בו את עצמו, וגם בשבועה כזה הוא הוא הענין דמה ששבע חייב את עצמו בתוקף שבועה, והרי"ה כתופס סודר לקיים חיובו או מתפיס בתוקף שטר, כזה הוא תוקפה של שבועה, תוכנו בחיוב, חיוב ולא שלילת עבירה עליו ודו"ק.
וכבר נודעו ד' קצוה"ח [המו' לעיל] אשר כ' בסי' ר"ז. והנה באמת כבר הגדילו לעשות בזה קמאי ז"ל אשר למדו בתוקפה של שבועה גדרי ממון לכ"ד, ובראשם הרשב"ש קע"ו ג' אשר כ' דבנשבע ליתן לחבירו ואח"כ כפר באותה שבועה דבעי' תרי עדים כדבר שבממון כיון דמפסיד הממון לחבירו, ובמהרי"ט ח"א ס"ס דבנשבע לפרוע חובו ונאמן במיגו דפטור הרי"ה פטור מן השבועה נמי כי בדיני ממון תו זכאי לעכב המעות בידיו יעוי"ש, ובתורת חיים למוהרח"ש ח"ג סי"ז כ' דבנשבע הלוה לפרוע ספק ריבית דרבנן הויא ספק שבועה על דבר מצווה אלא דפטור משום ספק ממון לקולא ואף כאשר י"ל בו נמי ספק איסורא אשר לחומר דייני' לי' מ"מ ספק ממון גבר, ומבו' דדיני' ספק ממון לקולא בשבועה לחבירו, ובמהרשד"ם יו"ד סע"ב דאיכא הפקר בי"ד לבטל שבועה לחבירו, ויש להמתיק בזה מל' מהרש"א בשבועות כ"ט ע"ד התוס' שהק' שם למה השביע משה את ישראל שלא יעבדו עכו"ם כמו"כ הי"ל להשביע שלא יעברו אשבועה, ובמהרש"א שם בזה"ל דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים, והי' שנהיו מחויבים לדינים עצמם ע"י השבועה גופא, ובכל זאת למדנו שיהיה עניינו של שבועה אופן יחייב את עצמו לעמוד בדיבורו, אז יעמוד ככ"ד הממון למשפטיו והרי חבירו הוא הוא הבעל תביעה לכך שיקיים הלה מחויבתו לגביו.
ועניין ההין צדק או איסורא דכזב לבטא בשפתיים שבזה נראה דעניינו לדון האמירה כמחייבת אלא שאין דרגתה אלא בכוח המצוה או הכזב, וזהו גופה של מצוה, וזהו דירית לה. ואף בזה לא שהשבועה או ההין צדק הן המה אשר יחייבוהו אלא היא היוצרת לו מחויבות לעצמו שיקיים דיבורו או אז י"ל בזה תוכן מחויבות שחלה באמירתו או שבועתו זה הוא דירתי ליה בניה [ועי' להלן במצוה דפריעת חוב] וכנ"ל והפוך בזה הרבה ודו"ק.
הקנאה וענין השייכות לשלו מחר
והנה קיי"ל דאי"צ הקנאה לקיום מצוות נתינה, דינא הוא וכבר העמידוהו רבותינו, בראשם הקצוה"ח רמ"ג ד' אשר הביא מד' הפר"ח בשו"ת סי' ד' דמהני נתינה בע"כ ונתינה לקטן, והי' כפירעון חוב אשר דימהו בקצוה"ח שם והלא התם לא נאמר בהו נתינה רק סגי במה שמסור לו מהיום להיותו לו מחר אז יחול לו תורת בעלים עם הנתינה, [והיא זכותו שינתן לו הממון, והלא הוא הנלמד מן הקרא דהין צדק בכתו' פ"ו, אותו המקרא אשר מיני' נלמדה חיובה של מתנה מועטת מיני' העתיקו רבוותא לירושה באמירת התחייבות דסוגי'], ויסודו של ענין כי דין הפרשה להינתן מיד ישראל לידי כהן עניינו במה שהעמידה תורה כי מחר הרי הוא של הכהן ויש לו להישראל לקיים בו מצוותו בנתינה ליד כהן או אז דידיה הויא בבעלות פרטית, ובנתינתו נתקיים דין הפרשה עת נבחר כהן זה להיות בדין הנתינה ובו תתקים קבלת מתנות, זהו חי' דפרשת מתנו"כ [אשר דמתה לנו בזה לפרשת יוחלט השור ובדידן פרשת הירושה] לקבוע לנו תורת ממון להיכן ילך ומי הוא הבר תביעה עליו, לא שנעתקה בזה בעלו ישראל לרשות כהן עת צמח בממונו שיעור התרומה או עת גדל בבהמתו זרוע לחיים וקיבה רק זאת נוכל לומר שקבעה לנו הפרשה למי יעמוד הממון למחר ואילו עתה י"ל להישראל דינא דדרביעא עליה לקיים את מצוות נתינו לבעלות הכהן הראוי בדין הפרשה להתקבל לרשותו. ובמכר נתקיימה נתינה בקבלתו או ע"י דאסחי שאר כהיני דעתיי' המגדירו פרטי המיוחד לבדו בהאי זכייה כד' רש"י או ע"י איסור החזרה דהישראל כד' התוס'. נמצי' כי זכותו הראשונה שתתקבל לו מתנה היא המסיימת לו תורת בעלים בעת שבאו לידו ומינה דאף קטן ה"נ מהניא זכותו בקבלת המתנות לסיים לו תורת בעלים ברגע הנתינה לגומרם לידו, וכפירעון חוב דעלמא אשר נגמר להמלוה הנושה בעת תביעתו בו יבוא מכוח זכותו לתבוע מצוות פירעון[10]. ומצי' בזה ביד אפרים יו"ד ס"א אשר הוכיח להא דאי"צ קנין מהא דמכירי כהונה נתקיימה מצוות נתינה, והג"ע ודו"ק, וחדית שם לדינא דאשה מכרת איכא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומ"מ היא המוחזק לפני שבא לידה, דהיה היא המוחזקת וסופו בזכייתה בהנתינה.
ויל"פ בזה סודם של ד' הרשב"ם אשר דקדק לן בל' הזהב לומר שיש כאן זיכוי גמור, ונתחבטו בו, וברש"ש הוציא זיכוי בלב וכבר יל"ת מהו זיכוי שלא ע"י אחר אבל הדברים ברורים ומבוארים, כי מצד הישראל כל הנדרש במקום המכר רק ליתן לו לרשותו הפרטית, הוא התובע היחיד בה ואז מתקיימת מצוותו של ישראל ביד כהן אשר אי"צ כלום מצידו בעבור תתקבל מתנה לידו ע"י נתינה דהישראל.[11]
בעל ממון לתבוע וזכות מלוה בפירעון
והנה באמת י"ל לקרותם להני הנושים בקיום חובת הנתינה לגבם [היכא דמכר אשר מוחלט הוא בהאי תביעה כיחידי ופרטי בהקבלה] בעלי ממון, והוא דבעל ממון מיקריא כל כה"ג אשר י"ל להממון לבוא אליו ובו תביעתו שיתקיים לו, והג"ע דהלא אף פריעת בע"ח [אשר אותה דימה הקצוה"ח הנז' ברמ"ג להא דאי"צ הקנאה] יסודה מן הכתוב דהין צדק שיהיה הין שלך צדק לקיים חובתך כלפי המלווה ומינה אמרו בכתו' פ"ו ע"א פריעת בע"ח מצוה היא, מצוה היא אשר מחויב לו בה בדיני המצוה אשר יצר לו לעצמו במה שחייב עצמו לעמוד בהתחייבותו, ואיסורא דהין צדק ינשה בו במה שידון לנו את האמירה כמחייבת בדרגת המצוה,[12].
אלא דזאת אמרנו דעד הנה שבאו המתנות לידי' דכהן הויא הישראל בעלים גמור, בעל המתנות לקיים בו מצוות ונתן לכהן את הקדש, הוא המחויב לקיום הזה, וזכות ההחלטה הלא לו היא נמסרה ליתן לאשר תאבה נפשו, [ועל זאת תבוא פלוגתא גדולה בש"ס על עיקרה של טובה זו י"ב ממון לעצמה או אי"ב[13], והלכתא אי"ב]. ואשר בזה תבוא זכותו של הכהן שיתקבלו לו המתנות ותוכן זכות זו תזכהו בקיום בעלותו עת שבאו לידו בתורת קנין אף בלא מע"ק, דעם אשר באו לידו זכה בהם במה שנתקיימה לו זכותו להיותם מסורות בידו כי לעני"ז באה תביעתו בהם וכנ"ל. והנה כזאת למדנו בהלכתא דפירעון בע"כ אשר העמיד"ל התו"ג גיטין ע"ז דאף שלא זכה מלוה בהמעות אין אחר רשאי לקחתם דשעבוד מלוה עליהם, ועניינו אינו שעבוד"נ בעלמא כי זה כבר אינו בידו ויצאו מרשותו ואי"כ אלא מצוה לקיום מחויבתו ומטלט' בעלמא לא משתעבדי, כי אם עניינו בזכותו הקיימת לו שנתחייב לו לוה להעמיד המעות בידו היא הנותנת לו בגופה שלא יתבטל פרעונו ויעמוד לו בענין שלא יעכבם אחר להמעות על חשבונו, וכ"ז קיים בשורש זכותו שי"ל עליו את תביעתו שימסר בידו פרעונו, זהו זכותו הקיימת לו, ואשר בזה סיים שם דמתנה שאני שלא נסתיים לו קנינו כי אי"ב זיכוי זה, והדברים ברורים[14].
וככל החזיון הזה למדנו נמי במצוות עשה של תורה דהענקה, והוא אשר אמרנו בירושה דהין צדק ואיסור כזב דשבועה, וגמ' ערוכה היא בקידושין ט"ו ע"א דירתי ליה בניה לקיום מצות עשה דהענקה הגם דע"ע הלא יצא במיתת האדון מגזיה"כ מ"מ א"ז הוא דירתי להו יורשים לקיים כלפיו חיוביי' דאביהם במחויבתו עצמו להענקה דעבד, וכאשר לא יגבה מיני' בע"ח, כי היא חלף עבודתו ומשפט זה אשר בשם פעולתו יקרא על יורשיו של אדון הוא המוטל כי היא חובתם בקיום חובת אביהם, וכאשר למדנו בעניינינו בירושת מתנות לגבי כהן המכר וככל מש"נ.
הדרן לסוגיין והנה הדברים מתבארים מאליהם, ענין המוחזק אשר למכר, יסודה של ירושה להלכ' ראוי ומוחזק, בד' התוס' וכל קמאי, רק עוד דבר אחד י"ל לבאר והוא ל' תוס' בסוגיין בסופם שכ' דבנשחט לא דכיון שמת מי יזכה ואשר עמדנו ע"ד, ואחר כל האמור נשוב לעניינם והוא נדבך גדול בבנין כל האמור, והי' שסופו בזכייה אצל כהן ובלא שיזכה בה לבסוף מה לו השתא בהאי תביעה אם זכיה אין כאן בטלה תוכן תביעתו כי כבר אינה כלום ול"ה בה כלום וכל תביעתו שיתקיים בידו הממון למחר עת הנתינה ואם לא נתקיימה מה מוחזק יש כאן וזהו שהעמיד"ל סו"ד בהגבלת כל הענין לאשורו. וכאשר ישאל על ההפרשה אחר נתינה ה"נ כי אם בטל חפצא דתרומה מכאן בטלה גם בטלה זכיתו ומה זכיה יש כאן וכל עניינו בהעמדת תרומה ליד כהן וכבר אינה תרומה בידו ופקע כוחו מאותו ממון והכל בטל ומבוטל, והיא סוגי' דגיטין דהוה זכייה כד מטי' לידי' לקיים בהן גוביינא דחוב, יכיל לי' למכור כמבו' שם ובב"מ מ"ט [והורח' בזה בהע' 14], אלא שתחילתו עד אשר יבוא לידי' דכהן לגביה כמוחזק אצלו וביד הישראל הרי"ה פיקדון שיקיים בו את דינו המחויב לגבי דהאי כהן כל' המאירי בסוגי' וסגנונם של עו"ר, כי מה שבידו י"ב תוכן העומד להכהן אבל כל דלא מטי לידי' הוה הישראל בעלים ואי אתי לידי' זכיה י"ל וכד לא מטי לידי' אז מוחזק אין כאן כי זכייה אין כאן.
גם דרש"י בגיטין נתב' מאילהם ומעולם לא שמענו כאן צורת חלות זכייה ע"י יאושם של שאר כהני דאסחי דעתיי' כי אם זכות יחידית לתבוע מתנה אשר מתקיימת ביד כהן המכיר הבעלים לתבוע, דבמה שהוא המכר היחידי יש לו לבדו הזכות לתבוע והוא הבעל תביעה היחידי בזה לתבוע קיום הנתינה בידו והרי אצלו מתקיימת בתורת מוחזק בהאי זכות כי שאר כהני אסחי"ל דעתי' מזכותם כי מה להם בהאי מתנ"כ וכבר הוי"ל כמאן דמטא לידי' דזה כל' רש"י, לא שהופקעה ע"י נתינה לידו זכותם של שאר כהני אלא דממילא בטלה תביעתם [ע"י מה דגברא הלזה כבר נודע כמכר לו ומעולם לא באה לכאן אפשרות זכייתם בכלל] כי מה להם בהאי ממון ומעולם לא חישבו לקבלו, להמכר הזה משפט הנתינה, הוא התובע את נזקי התרומה שתבוא לידו, הוא היכול להפריש עליהן, ולו עומדת התרומה כי הוא המוחזק היחידי בה במה שעומדת לו לבוא למחר בידו, כי זאת אמרה תורה מחר של כהן הוא רק נדרשת כאן נתינת הישראל לקיים מצוותו אז כאשר ביד כהן היא שלו היא וקיים בה הישראל את מצוותו.
[1] עוד תי' דידע לי' הש"ס דמיי' במכירי כהונה אף להס"ד ומ"מ ל"ה ראוי כיון דלא אישתחיט בחיי דאבוהון, או דשמא ס"ד דלאו כמי שהורמו דמיא, ומכי"כ אמר אגב דמפרשא לי' לכולהו, ולא חידש אלא דאישתחיט בחיי דאבוהון וכמי שהורמו דמי.
[2] והנה אביי דפליג התם אמר על הקרא דהין צדק דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב והוא חסרון אמנה לדידיה, וציין הגרע,ק שם בגליונו להא דכתו' פ"ו ע"א שם אמרו על פריעת בע"ח שאי"ב אלא מצווה בלבד וכופין ע"ז ושם פירשה רש"י דהיינו מההוא קרא גופא דמצווה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק והשאיר בזה הגרעק"א שם לעי' ב"מ מ"ט וצע"ק ויל"ע מה הפריעו אם דתלי' בפלוגת' וע"ז ל"ש למימר דבעי לדבר א' בפה וא' בלב כי יש כאן מעשה המעות מלבד דיבורו אם דאינו מתנה מועטת, ועי' בזה להלן.
[3] והראוני ד' הקצוה"ח פ"ז אשר כ' דיכול חבירו להשביעו היסת בנשבע לחבירו ונ' דחבירו בע"ד וי"ל עליו תביעה מכו"ז אבל יל"ד באמת אם זוהי כוונת הקצוה"ח ברע"ח, ויעוי' בזה להלן אשר הוכחנו דיש בשבועה דיני ממון עם כל גדריהם ועניינו.
[4] גם ממה דמבואר דאי לאו כמי שהורמו אי"ז מוחזק והא אי הוי' התחייבות מה איכפ"ל אי כמי שהורמו אי לאו, ואולי אין האומדנא קודם שהורם, וילע"ט, אכן ד' קשים מסו"ד התוס' להדיא וכנז' בסמוך בפנים.
[5] הגם שאין לזה מקצת זכר כלל ופלא הוא שבגיטין על משנת פורע חובו בממון השבט אמר ריו"ס בתירוץ שלישי דהש"ס לפרש מתני' דהתם דעשו את שאינו זוכה כזוכה ותי' אחר הוא מהא דאמר רב התם דבמכי"כ איירי ואילו כאן לא נזכר חצי דבר מזה כאר יישב הש"ס עפי"ד מכי"כ ועפ"י מ"ד דכמי שהורמו והוא כולו פלי, עכ"פ למדנו מדבריו שיש כאן זכיה גמורה.
[6] ולד' הקצוה"ח אשר תפס לעיקר דבריהם כריטב"א הן הנה היא קו' גדו' היא לסתור שאי"כ בוודאי לדבריהם כל התחייבות גרידא ויראה שתפסו דבריו של הגרא"ו אשר יובאו להלן אלא שאף לדבריו אי"כ זכר כלל בדברי תוס' וראה להלן,
[7] אין כאן זכות ממון כי א"כ מה יפקיענה מאחר אשר גם הוא י"ל בידו זכות ממון כדכוותי' ומה שייכא בזה כמה זכותי ממון באותו הממון [לא שמענו כזאת אלא בירושה שם נתחדשו להם לכ"א מן היורשים זכות בכללות הירושה עצמה במה שי"ל לכל יורש שם יורש גמור בכל הנכסים וידובר בזה במקומו] ואי דמר לאו דמר, רק זאת נוכל לומר שמכיון דייעדה להם תורה ממון זה למחר כשיתקבל לא' מיניי' בבחירת בעלים והחלטתו בהא באים כתובעים אני הוא הכהן המקבל במה שלכ,א מיניי' אפשרות הקבלה וידו בתורת קבלה זו, ואילו במכירי נסתיימה תביעתו לתביעה פרטית במה שיחידי הוא אשר בתורת נתינת מתנה זו ואליו משפט הנתינה עומד, בזה יש כאן קיום תביעה פרטית אשר דרגתה במוחזק ואף יכול להפריש עליה ממקו"א כמבו' בגמ', וכ"ז יוגבל לו כמובן אם אך יזכה לבסוף כמבו' בד' התוס' שיש כאן מוחזק אשר סופו בזכייה ואם תתבטל זכייתו שלמחר הרי היום אי"כ כלום, וכמבו' בכ"ד בפנים.
[8] כאשר יקיים הישראל נתינתו להכהן אז נתקיימתה מצוותו במה שממון התרומה נהפך לממונו של כהן המקבל דהשתא י"ל להכהן תרומה שקיבלה מהישראל. עמד לו כל עת תביעתו נושה בהישראל לקיים נתינתו ועכשיו נתקיים לו לשלו במה שנתקיימה מצוות הישראל. ואילו פרשת רשות השבט לא שמענוה בשו''ם ומהיכן יצתה זו, אין לנו במקרא אלא את הונתן לכהן, יתן לכהן שתהיה בבעלותו, ומינה לדיננו שהוא בע"ד לתובעה כזה ותו לא. לא מצאו הראשונים להעמידה כרשות רק באמת הוי פשיט"ל לא כן וכאשר מצאנו בדבריהם באי מן המקומות הנז' בפנים.
[9] וע"ד מה שבטלה תרומה בא' ומאה ואילו ממון אפי' באלף לא בטיל, והא דבעי' הרמה להתוס' בכורות כ"ג ע"ב הי' מדרבנן, אבל דעת הראב"ד באמת דהא דבעי' הרמה משום דממונא לא בטיל אפי' באלף].
[10] והקצוה"ח שם השוום להמקרא דמתנו"כ בו נאמר להם שיהיה להם חלף עבודתכם והוי"ל כשכירות, והי' דמהתם למדנו כי י"ל הזכות בהמתנות ואינו הפקר לכהנים כשאר מתנו"ע למש"כ שם, אבל זאת ברור שאין כוונתו דאית"ל דין פועל והמתנות בשכרן [כאיזה שיעבוד וכדו'] או שום וחניכא הדומין לזה, כי אם דמינה ילפי' את זכותם לאפוקי מתנו"ע וכנ"ל וברור.
[11] ולשונו הזהב של המאירי כאן וכ"ה בר"י מיגאש ובעו"ר דהוה אצל הישראל כפקדון, ולדבריו בטו"ט הוא כפתור ופרח בכל הענין כי אצל הישראל אין כן אלא אחיזת בעלים אשר י"ל להעמיד הממון בדין התורה המייעדת ממונו זה להכהן רק י"ל להחליט לאיזה מן הכהנים ואילו במכר יש כאן תובע יחידי הנושה מחויבתו כלפיו שתתקיים מצותו לידו שלו, ובכך הוא פקדון אצל ישראל, וברור.
[12] ודו"ק כי לשון הש"ס בכ"מ ד'בעל חוב' הרי"ה המלוה ואילו בל' בנ"א בע"ח היינו לווה.
[13] והיא פלוגתת טוה"נ ממון או אינה ממון, ואף לא במכי"כ ואילו במכירי י"ל בו תביעת כהן פרטית, אשר בזה יבואו ד' התוס' [ב"מ ו ע"ב] בההיא דתקפו כהן אין מוציאין מידו דל"ש דינא דאי תפס לא מפקינן מיני' אלא במכירי כהונה, והוא לתירוץ ראשון שלהם. וי"ל לעיין טו' אם לתירוץ שני שלהם שם אשר פירשו דא"נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון, ויש לידע אם דרכו בזה באופ"א בשורש כל הענין ועוד צ"ת.
ובעיקר הענין יעוי' בריטב"א קידושין נ"ח אשר נקט לעיקר דטוה"נ למ"ד ממון חשיב כאילו כולו שלו לגמרי משום ההוא טוה"נ דאית"ל בגוי' [ומקדש בההוא תרומה גופה], וכזאת העמיד הקצוה"ח ר"ד סק"ג בשיטת הרא"ש, אכן דעת הש"ך בשיטת כמה רא' דטוה"נ ממון אינו אלא בערך טוה"נ אבל גוף התבואה אינה שלו, ואולי יש לקיים כן בתירוץ שני של התוס' הנ"ל, בין כך ובין כך הלכתא פסוקה טוה"נ אינה ממון ואי"כ נידון בגבולי בעלות הישראל, וכ"מ שסיים שם הקצוה"ח אהני"ל להכהן רק מטעמא דבידו ובידו לפדותו, ועוד יש לידע בזה.
[14] והנה אף בפירעון כבר נמצינו דחשיב הלוה בעלים והוא מהנ"ל גבי פירעון בע"כ, ויש לזה תוס' לפנינו ריש הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ב ע"א] דפירעון בע"כ של לוה בריבית הוי גזילה ואילו פרעון מדעתו הוא הלואה, ועניינו דאם בדיני ריבית איסורא הוא ליטול כי אז אין כזה פירעון ואין בכוחו ליטלו מן הלוה והנוטלו גזלן, ואילו אם נתן הלוה מדעתו אין מתבטלת נתינה. ומה דמצי' דהלווה לא מצי להתנות על הפירעון ע"כ של מלוה כי בדיני מחויבותו לפרוע לו ומדיני הפירעון י"ל לפרוע ודינו של פירעון בלא התנאה ואי מצי מלוה להרשותו להתנות שפיר יכיל ליה. ובב"מ ס"ה ע"א מבוא' להדי' דאי קצץ לוה בדמי פירעון י' בי"ב מצי שפיר, מכ"ז למדנו שבעלים הוא ולהמלוה חפצא תביעה לקבל ממון חבירו שי"ל עליו במחויבותו כלפיו שדיני הלואה עצמן הן הנה דיני ממון שי"ל לזה עליו והיא ברת מכירה וירושה [ומכירה ל"מ כי אינו ברשותו אבל שע"נ חצי קנין הוא (ל' ריטב"א קידו' י"ג) לעני"ז שמוכר את המגיע לו ועומד לו כמוחזק הזה המכר בכהונתו, ובדידן ישראל כלוה הבעלים בממון זה] ועוד אכמ"ל כאן בענינו של חוב אשר לא תכיל בו יד הגיליון כאן.
ואמנם בעניינינו כבר כתב הרמב"ן גיטין ל' דבמכירי לויה אין הלוי יכול למכור אבל מצי מפריש מיני' תרומ"ע, והי' דהפרשת תרומ"ע הרי"ה מדיני המעשר עצמן ואם למדנו דמוחזק הוא בתרומ"ע זו הרי י"ל את הפרשתו עליה כחלק מדיניה עצמה, ומכירה לית"ל מ"מ כל דלא מטי לידי' כי דלמא אין סופו בזכיה בזה וכש"נ.
אכן אף דברי רמב"ן אלו יוכרחו להתפרש לא כאשר נ' על פניהם של ד' כי סוגי' מפורשת היא בחולין קל"ג ע"א דהכהן מזכה לת"ח עני עוד טרם שבאלו לידו ומוקי"ל במכירי כהונה ולויה, אלא דבפלתי סי' ס"א סק"ג כ' דמשום מילתא דשליחות אתינן עלה ורק דהמשלח א"י לחזור בו [ואינו לדרש"י אשר סובר בעני"ז דזכיה לאו מטעם שליחות היא וע"כ כ' שם בעני"א] עיש"ד ואף דברי רמב"ן יוכרחו להתפרש כעניינו [וכל הראשונים שם דפלגי עלי' שם כנ' דפליגי מכוח זה], ועי' חזו"א יו"ד ס"ז הנז' למעלה שכ' אההיא גמ' דמ"מ עדיין לא זכה זכייה גמו' ואינו אלא מותר לצורבא מרבנן והן הן הד' האמו' בגדרה של זכיה דכהן, ועיין.
