אל ציבור יראי ה׳ חברי פורום אוצר התורה, שלום וברכה.

ברצוני להעלות לדיון במאמר זה בע״ה נושא חינוכי חשוב,
אשר נדמה לי שרבים מאנשי החינוך, ההורים ואף התלמידים עצמם מתחבטים בו מעת לעת:

סוגיית הענישה במוסדות החינוך​

מפאת רוחב היריעה, מסתבר שלא נוכל למצות את הנושא במאמר אחד בלבד,
ועל כן הדיון צפוי להתפרס על פני כמה פרקים בע״ה.

מה מצפה לנו בסדרת מאמרים זו:​

האם ענישה היא דבר טוב או לא?
מתי נכון להשתמש בה ומתי לא?
“שמאל דוחה וימין מקרבת”, האומנם?
האם חייבות הן להיות שמאל וימין?
האם אין אפשרות ליצור מעין שיתוף פעולה ביניהן?
ומה ניתן ללמוד מניסיונם של תלמידים ומחנכים כאחד?

ראשית כל אציין שננסה להביא את שני צידי המטבע - כתלמיד וכרב (ואם נראה לנכון, גם כהורה).

בפרק זה נראה בע״ה:

למה עליי להעניש? כרב, מחנך, ממ״ק.
מה אני חווה בתור תלמיד כאשר הרב מעניש אותי?

ברשות הרבנים שליט״א, נתחיל תחילה בשאלה:

מדוע בכלל מענישים?-מנקודת מבטו של הרב המחנך​


כאשר רב נכנס לכיתה, מטרתו העיקרית היא ללמד.

פשוט כך.

להעביר חומר, ללמד גמרא, משנה, הלכה או כל מקצוע אחר, ולקדם את תלמידיו ככל הניתן.

כידוע לכל בר ישראל, מרבית אנשי החינוך אינם מגיעים לכיתה עם שיעור מוכן “מהשרוול”.
למעט מקרים שבהם הסוגיה מוכרת מראש, סיפור או שיעור חברתי וכדו׳

פעמים רבות הם מכינים את השיעור זמן רב מראש,
חושבים כיצד להסביר, היכן לעצור, איזו דוגמה להביא,
ולעיתים אף נשארים ערים עד שעות מאוחרות לצורך כך.

וכאשר תלמיד, יקר ככל שיהיה, מחליט לעשות באמצע השיעור מה שמכונה בציבור הכללי ״לזמזם (לרב) באוזן״,נוצרות כמה בעיות,
נביא את חלקן:

א. הסחת דעת לרב
לעיתים ההפרעה נראית קטנה, אך היא קוטעת רצף מחשבה שלם.

לא פעם קורה שרב רצה לומר רעיון, חידוש או הסבר מסוים, ואחר ההפרעה כבר לא הצליח לחזור בדיוק לאותה נקודה.
(ובדידי הוא עובדא)
הנפגעים הראשונים מכך הם כלל תלמידי הכיתה.

ב. פגיעה בהבנת החומר

כידוע, יכולת הריכוז של ילדים מוגבלת מטבעה.

כאשר תלמיד מפריע, הוא אינו פוגע רק בעצמו. לעיתים הוא גורם לעוד כמה תלמידים לאבד את רצף המחשבה,
ולפעמים די בכמה שניות כדי לפספס יסוד שעליו נבנה כל המשך השיעור.

ג. פגיעה באווירת הלימוד

נדמיין לעצמנו קומקום שאנו מנסים להרתיח.
לאחר דקה של חימום אנו מכבים אותו.
כעבור רגע מדליקים שוב.
ושוב מכבים.
וחוזר חלילה…

האם המים ירתחו?

כמובן שלא.

כך גם בכיתה.

הבנת החומר דורשת רצף, ריכוז ויישוב הדעת. כאשר יש הפרעות חוזרות ונשנות, הכיתה מתקשה להיכנס לאווירה לימודית אמיתית.
והדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בגמרא, במשניות מורכבות וכדומה.

ד. פגיעה בתלמיד המפריע עצמו

בסופו של דבר, מי שמפסיד ראשון מההפרעה הוא התלמיד המפריע עצמו.
גם אם אחר כך ישלים מחבר או יעתיק מחברת, אין דומה חומר שנקנה מתוך השתתפות (פעילה או לא) בשיעור לחומר שנקרא בדיעבד.

ומה באשר להפסקה?​


יש מי שחושב שעם הישמע הצלצול תפקידו של המחנך מסתיים עד לתחילת השיעור הבא,
שתפקידו הוא ללכת לחדר הרבנים ולשתות קפה חם, לדבר עם חבריו הרבנים או לנהל שיחה טלפונית…

אך המציאות מלמדת שלא כך הם פני הדברים.
אמנם ההפסקה נועדה למנוחה, למשחק ולהתרעננות- וטוב שכך.

ילדים צריכים לשחק.
ילדים צריכים לרוץ.
וילדים צריכים גם להוציא מרץ.
(ובמאמר המוסגר אספר לכם, שגם אנחנו כך…
והצעירים שבינינו (שאני זוכה להימנות עליהם) הרבה פעמים משחקים עם התלמידים תמורת ״דיל״ שבשיעור הבא יתנהגו יפה…
מניסיון רב-זה עוזר פלאים…)

אך דווקא בזמן ההפסקות מתרחשים לא מעט אירועים המחייבים את התערבות הצוות החינוכי.

א. שמירה על בטיחות התלמידים
לעיתים מדובר במשחק תמים שהסתבך.
לעיתים בדחיפות ופציעות ח״ו.
לעיתים בזריקת חפצים.
ולעיתים, לצערנו, בדברים חמורים יותר, שניתן לראותם בהפסקה בלבד.
(לכן החכם עיניו בראשו ישים לב להישאר בהפסקה עם תלמידיו)

מחובתו של איש החינוך לדאוג ככל האפשר לשלומם של תלמידיו.
לא כל פגיעה היא מכה.
לעיתים מדובר במילה.
לעיתים בכינוי.
לעיתים בהשפלה.
ולעיתים בהדרה חברתית ח״ו (חרם, שעליו עלה אשכול גדול ומפורט בידי אחד מרבני הפורום שליט״א).
פעמים רבות כאב כזה נשאר בלב זמן רב יותר ממכה פיזית, קשה ככל שתהיה, והדברים ידועים.

ג. חינוך לאחריות​

מטרת התלמוד תורה או הישיבה אינה רק ללמד.
המטרה היא גם לחנך.
ללמד אחריות.
ללמד התחשבות.
ללמד גבולות.
וללמד שלמעשים יש השלכות.

ד. שמירה על טובת הכלל​

לעיתים יש תלמיד אחד אשר בהתנהגותו פוגע בהנאתם ובשלוותם של עשרות תלמידים אחרים.
במצב כזה, התערבות המחנך אינה נעשית רק עבור אותו תלמיד, אלא גם עבור כלל הילדים המבקשים ללמוד, לשחק ולשהות במסגרת בצורה תקינה.
עד כאן ניסינו להבין מדוע מחנכים רואים לעיתים צורך בענישה ובאמצעי משמעת שונים.
וניסינו להבין את הדברים מנקודת מבטו של המחנך.


אולם כדי לדון ביושר בסוגיה, עלינו לעבור כעת אל הכיסא השני בכיתה.

אל כיסאו של התלמיד…​


וכאן הדברים מתחילים להסתבך מעט. (או הרבה… תלוי במקרה)

שהרי פעמים רבות, אותה ענישה שהרב רואה בה כלי חינוכי, נחווית ע״י התלמיד באופן שונה לחלוטין.
ונביא את ההסבר לכך בע״ה ובחסדיו המרובים:

א. התלמיד רואה את הרגע, הרב רואה את התהליך:​

  • הרב רואה שבועות של הפרעות.
  • התלמיד זוכר את ההערה האחרונה.
  • הרב זוכר עשר אזהרות.
  • התלמיד זוכר את העונש
כל איש חינוך יזכור שיחות כדוגמת ״שמואל (שם בדוי כמובן,)שב במקום!, שמואל אמרתי משהו!
שמואל זו הזדמנות אחרונה!״ וכן הלאה…

(בשולי הדברים נביא שהרב נח ארלוויק שליט״א בספרו ״משמעת מתוך אהבה״,
מביא שכאשר רב ״מאיים״ או ״מתריע״ לפני עונש הוא חייב לדעת שהוא עומד לבצעו!
אם אינך מסוגל לבצעו אל תאיים אותו… למשל אתה יודע שאתה לא יכול להשעות-אל תגיד שאתה תשעה!
וכן מורי ורבי הגאון הרב שלמה חי בן זקן שליט״א אמר לי שכאשר יש ויכוח עם תלמיד (בין הרב לתלמיד)
אסור לרב להפסיד! אמרת לו לצאת לעונש והוא לא רוצה והתחיל לשכנע שלא, או סירב, למשל:
״אמרתי לך לכיתה ב׳ (לדוגמא כמובן) והוא- לא רוצה״ גם אם חשבת למחול על העונש עכשיו אסור לך לעשות זאת! לא כרגע!…)
(נשתדל להביא בע״ה עוד מדבריו הנפלאים והמתוקים מדבש בפרקים הבאים.)

ב׳. האם התלמיד מבין על מה נענש?​

  • לפעמים כן.
  • לפעמים לא.
  • לפעמים הוא מבין את הסיבה, אך לא את חומרת התגובה.
  • לפעמים הוא משוכנע שנעשה לו עוול.
ובנימה אישית- אם וכאשר יוצא לי להעניש תלמיד, אני בהפסקה. או הכיתה רגועה אשתדל ללכת לחדר רבנים/לכל מקום שקט אחר ולשוחח איתו על כך,
למה הענשתי אותך? למה התנהגת ככה צדיק? מה גרם לך לעשות זאת? ושימו לב לשאלה הבאה:
אם אתה היית הרב ותלמיד היה מתנהג כך. מה היית עושה?
תשובות מפתיעות רבותיי! מפתיעות מאוד!

ג׳ פירוש הענישה​

נקודה נוספת שלעיתים אינה מקבלת די תשומת לב היא
האופן שבו התלמיד מפרש את הענישה.

מבחינת המחנך, פעמים רבות הדברים פשוטים למדי.

התלמיד עשה מעשה שאינו ראוי ועל כן נענש.

אלא שלא תמיד כך הדברים נראים בעיני התלמיד.

לא פעם המחנך מבקש להעביר מסר אחד:

״המעשה שעשית אינו מקובל.״


ואילו התלמיד שומע מסר אחר לגמרי:


״אני לא מקובל ואני הבעייתח והלא טוב….״

המחנך מבקש לדחות את ההתנהגות.
התלמיד עלול לחוות דחייה של עצמו.

ככל שהתלמיד צעיר יותר, כך פעמים רבות קשה לו יותר להבחין בין הדברים.

לכן חשוב לב לשים לכך שלא יצא חלילה שכרו בהפסדו.

כפי שציינו לעיל׳ ידוע שיש רבנים (ועבדיכם נמנה עליהם)
שעושים מה שמכונה ״אש״פ״.
מרגיע מרגיע.. לא דגל אש״פ. אלא ארגון שיחות פרטיות.
בד״כ שיוצא לי להעניש, אני משתדל לקחת את התלמיד הצדיק או בהפסקה או אם רגוע בכיתה,
לפינה שקטנה ולברר ״למה הענשתי אותך צדיק? מה היתה הסיבה? איך הייתה נוהג במקומי?״
בואו נכתוב את זה קצת מקצועי יותר…
בשיחה זו אינני מבקש לבטל את העונש או להתנצל עליו, אלא להסביר לתלמיד את הצד שלי כמחנך.
פעמים רבות אני משתדל להבהיר לו כי גם אם נאלצתי להענישו, אין הדבר נובע מכעס אישי או מחוסר אהבה כלפיו.
אדרבה, דווקא משום שאני חפץ בטובתו ובקידומו, ראיתי צורך להציב גבול.
לעיתים אני אף שואל את התלמיד כיצד היה הוא נוהג אילו היה עומד במקומי, שהוא הרב בכיתה והיה מקרה שתלמיד היה מתנהג כמו שהוא התנהג…
(חשוב להדגיש שלא לומר לו ״ואני (הרב) התלמיד, זה עלול לגרום ח״ו למצב של ירידה במשמעת…
בראש של הילד זה ישאר כך: ״הרב התלמיד ואני הרב״
לא תמיד אני מקבל תשובה, ולא תמיד הוא מסכים עמי, אך פעמים רבות עצם השיחה מאפשרת לתלמיד להבין שהענישה הופנתה כלפי המעשה ולא כלפיו.
תשובות מפתיעות רבותיי! מפתיעות מאוד!

נקודת מבטו של ההורה:​


עד כה עסקנו בעיקר בנקודת מבטו של המחנך, ובהמשך בנקודת מבטו של התלמיד.
אך כדי להשלים את התמונה, יש מקום חשוב לא פחות להתבונן גם מנקודת מבטו של ההורה המסור.

כאשר הורה שולח את בנו לת״ת, הוא אינו מפקיד רק את לימודיו,
אלא גם את עולמו הרגשי ואת ביטחונו העצמי ואת חווייתו היומיומית במוסד החינוכי.

לעיתים ההורה מקבל את הענישה בהבנה מלאה ואף בתמיכה, מתוך רצון שילדו ילמד גבולות ומשמעת.
אך לעיתים אחרות, אותה ענישה עצמה נתפסת אצלו כקשה מדי, לא מידתית, או ככזו שעלולה לפגוע בילד יותר מאשר לתקן אותו.


מן הצד האחד, ההורה מבקש לראות ילד מחונך, בעל גבולות ויכולת התנהלות במסגרת.
ומן הצד השני, הוא רגיש מאוד לאופן שבו הילד חווה את הדברים בפועל.


וכך נוצר לא פעם מתח עדין:
בין הרצון לשמור על מסגרת חינוכית ברורה,
לבין הדאגה האישית לילד ולתחושותיו.

אולם כאן הבן (או התלמיד…) שואל:​


גם אם נקבל את כל האמור לעיל, ונניח שיש צורך בסדר,
במשמעת ובגבולות ברורים-האם נובע מכך בהכרח שענישה היא הדרך הנכונה להשיגם?

האם כל בעיית משמעת מחייבת ענישה?

האם הענישה אכן משיגה את מטרתה?

או שמא לעיתים היא פותרת בעיה אחת ויוצרת בעיה אחרת?

חשוב לי להדגיש כבר בפתח הדברים: אינני כותב את הדברים כאדם היושב מן הצד.

בשנים האחרונות זכיתי להיות הן בצד התלמיד והן בצד המחנך, וממילא יצא לי לחוות את הסוגיה משני הכיוונים.

ראיתי מקרים שבהם ענישה הועילה, וראיתי מקרים שבהם הזיקה.
אותם נביא, נרחיב ונבאר בפרק הבא בע״ה.

קוראים יקרים!​

על מאמר זה עבדתי מספר ימים במשך שעות ארוכות.​

אשמח לקבל את המשוב של רבני האתר שליט״א. ​

לדיונים וכל נושא אחר בע״ה.​

חיברתי וערכתיו בחסד ה׳ עליי בתאריך ז׳ תמוז התשפ״ו.
ש.ס @רב בת״ת פעיה״ק ירושלים תובב״א
  • יישר כח
  • תודה
  • שכוייח
תגובות: אור זרוע לצדיק, ב"מ, יהודי וזהו ו-8 אחרים