השאלה השביעית – "באיזו טלית התעטפת?" (שבת לא.)
אחד הנושאים הנפיצים ביותר בין כותלי בית המדרש כיום, הוא היחס המעשי לסוף פסוק לח בפרק טו שבספר במדבר. כמעט לכל בחור שלא נתמלא זקנו משנה סדורה בנושא, בה הוא טורח לשכנע באותות ומופתים את כל סובביו, ובעיקר את עצמו. ניתן למלא מדפים שלמים מתכריכי הניירות השונים שיצאו – ויוצאים כל העת – לאור בנידון, כאשר כל אחד מהם מקצין יותר מחבירו, וטורח להעצים את חומרתה של דעת מתנגדיו.בעת ויכוח אופייני על עניין זה, עובר אורח הנכנס למקום עלול להסיק כי מדובר במלחמת קודש בין מרשיעי ברית ופורקי עול לבין שומרי הגחלת של היהדות הנאמנה, או בשאלה הלכתית חמורה על איסורי שבת או פסולי קהל, העומדים בצילו המאיים של עונש הכרת הנורא, ואולי זהו דיון מכריע אודות כשרותם של עופות או ממתיקים לא מוכרים, העלולים לטמטם את ליבם של רבבות אלפי ישראל. לרוב, אותו עובר האורח יזדהה עם טענות צד אחד מהם וימשיך בדרכו, אולם מתי מעט שלא ביקשו חשבונות רבים כל כך, ונותרו ישרים כאשר עשה אותם האלוקים, תמהים לעצמם מדוע ויכוח די פעוט שכזה תופס מקום רחב כל כך בסדר היום של ההווי התורני-חרדי.
נראה שאף שבדרך כלל ציבור שומרי התורה נמנע מעיסוק רדוד בדברים העומדים ברומו של עולם, ומשאירים לדיינים, ראשי הישיבות ופוסקי ההלכה לדון בהם בכובד הראש הראוי, בנושא מסוים אחד לכל חובשי המגבעות בעיר מרכזית יותר או פחות ישנו מנדט שווה להכריע את ההלכה לכלל ישראל, ולחרוץ את דינם של אנשי המחנה האחר.
המתמיהה ביותר היא הנישה הפוליטית-השקפתית, אליה סוטה מיידית כל דיון ענייני ושאינו בנידון זה. כל המציב עמדה שונה – ולו במעט – מן המקובל ברחוב והנכתב מעל גבי העיתון, נאלץ לחזור לתלם מיידית, ולא – ייקרא על שם עדות וקהילות כאלו ואחרות, שאין בין אורחות חייהן לבין הנהגותיו האישיות מאומה.
יש להניח כמושכל ראשון, לפני שמעיזים לחשוב על דיון בנושא זה (או כל נושא אחר): זהו רק חלק – קטן, לא מהותי ולא מעכב – ממצווה – עשה, קיומית – אחת – מתוך שש מאות ושלש עשרה מן התורה ושבע דרבנן, נוסף על דינים אחרים רבים מספור, ועל כן יש להתייחס אליה ביחס ובאיזון הנכון (פרופורציה בלעז). מה שבטוח הוא שבין ששת השאלות הראשונות אותן ישאל בית הדין שלמעלה את כל באי העולם בעת פקודתם – לא תמצאו שאלה בעניין זה.
ועוד גרגיר: אף עם עלה עשן באפו של הניצב נגדנו, וחמתו בוערת בו עד להשחית – מה שמעיד על שבי בדעות קדומות – הרי הוא מבני אברהם יצחק ויעקב, בדיוק כמונו. יש להתייחס אליו בכבוד רב עוד יותר מאשר לשיטה אותה הוא מציג, ועל כן הויכוח חייב להיות ענייני להחריד. את הזעם והאמוציות נא לשמור בצד, לזמנים שבאמת צריכים אותם.
שקולה כנגד כל המצוות, האמנם?
ההיגיון נותן שקורא השורות נמנה על אחד משני המחנות: משתמשי הגנרטור או שאינם. בסבירות גבוהה למדי, ניתן להעריך כי לא אירע שהוא השתתף בויכוח קולני אודות כשרותה של האנרגיה המפעפעת בחוטי הנחושת ליום המנוח, בטוח לא כזה שהשאיר אחר כך טעם רע, או תאוות ניצחון. אפילו אם הזדמן לקורא הנכבד להשתתף בשמחה בה ניתן בהחלט להגדיר את המוגש בה כ"דמאי", הוא לא ניסה לעורר עניין ציבורי כאשר תיקן את מנתו (או כל המנות).גם אם מיודענו יגע ועמל בעשרות סדרי א' על סוגיות העירוב, והחליט לאחר שנה תמימה כי הוא לא יטלטל ממפתח ועד עגלת-תינוק בסימטה שמאחורי ביתו – הדבר לא ימנע ממנו לשוב לספסל הלימודים מיד עם תחילת הזמן החדש, ולעסוק בכל המרץ בסוגית שכירות פועלים או שיקול הדעת. שמחת החיים שלו לא תרד (או תעלה) עקב החידוש המרעיש אליו נחשף, והוא לא יעבור בין כל ילדי התהלים בבית הכנסת וישכנע אותם שלא לטלטל.
אף נשואת מאמר זה עומדת בתקן אוניברסאלי זה, ואין להפוך אותה למשנת חיים. גם כך יש יותר מדי כאלו שהקריבו את חייהם על גג בתי הצביעה, ואין צורך שרבים כל כך ילכו בעקבותיהם.
זאת ועוד. חלומו של כל אברך הוא לדעת את רוב חלקי אורח חיים ויורה דעה בעיון, מהגמרא ועד לאחרוני הפוסקים. ישנם כאלו השואפים ליותר, ובדעתם להקיף את כל חלקי השלחן ערוך בצורה זו, ואולי גם את הלכות הרמב"ם ושאר התורה. כמה זמן יצטרך להקדיש אותו אברך לסוגיית שהיה וחזרה, אם למצוה אודותיה הוא עומד לקרוא כעת הוא יקדיש חצי שנה (ויותר) בה התנתק מכל שאר הויות אביי ורבא?
לפני שניגשים בכלל לנושא, עלינו לזכור: תורה ארוכה, רחבה ועמוקה ממתינה לנו. אין לנו מחסנים של זמן לבזבז על נושא מסוים כל כך, לפני שנקיים על הצד הטוב ביותר את כל חובותינו בעולם חולף זה.
