- מתחיל חוט חכמה לחכימין
- תאריך התחלה
אני אצטט לך את לשונו רק הדגשתי
"הא למדת דלדעת התוס' אין ענינו דלאו שמיה ע"ז, שא"י להחיל בו תורת ע"ז, אלא הלכה לעצמה, שאיסור הראוי לחול מחמת פעולה מסוימת שדינה לאסור, לא יחול ע"י מי שאינו בעלים. לאו כל הימנך שתאסור ייני לאונסי .....
והנה מעולם לא הוקשה לתוס' שההורג בהמת חברו לא יאסרנה משום נבלה, דהא ודאי דנבלה היא. ורק בבב"ח שתורת בישולו אוסרו, ואף בבליעת נבלה דדינא דטעם כעיקר שייכא בהחלת טעם איסור למעבדיה כצורת אכילת איסור בהבלעתו, [אשר לכן יש נפק"מ בין איסורא בלע להתירא בלע, והיא גם קולת נ"ט בר נ"ט ועוד כהנה, ואכ"מ]. וכן כלאי בגדים התהוותם תערובת אוסרתם, ואכ"מ. בכ"ז באה הקושיא דנימא דאין בישולו של זה אוסר.
ותי' דלא נאמר האי דינא אלא במה דתליא במחשבה. והיינו דמה דתליא במעשה בלבד, חזר להיות עסק דהבעלים. שהרי גם מתחלה לא קשיא להו דנפל חלב מאליו לקדרה לא יאסר, דמלתא דא עסק בעלים הוא שלא יפול בממילא ואיסורא דידיה הוא. ולא דרשנו עשיית בעלים, אלא דכח תביעת בעלים שלא יהיה תמנע איסורו, והנעשה מאליו עסק דידיה הוא ומה תביעה לו. ורק במעשי חברו בא הנדון, דכח תביעתו שפלוני לא יעשה כן מונע מאותה עשיה לקבוע את איסוריה.
וע"ז באה תשובתם דבמאי דלא תליא במחשבה הו"ל כנעשה מאליו, שאין הפלוני אלא גורם חיצוני אשר תביעתו עליו חיצונית, ואילו הנעשה בפועל שייך לבעל החפץ דממונו נעשה בו כו"כ, ורק במלתא דתליא במחשבה שבא כח חברו בגוף האוסר, אותו ימנע הבעלים....
והנה למשנ"ת בדעת התוס', דבאמת חשיב נעבד וכיו"ב, אלא דאין לנעבד זה כח לאסור מה שאינו שלו, וגם נתבאר לן דבמעשה החל מאליו הרי"ז עסק דבעלים מה שנעשה בחפץ דידיה, כי אז לכאורה בהפקר יוכל כל אדם לאסור. דבהפקר לא גרע מעשי אדם מהנעשה מאליו. והוא כעסק של הפקר מה שפלוני עשה בו, שהרי רשות לו לעשות כן. והרי עלתה בידו לעשותו כנעבד."
כל השאר הבנתי בדברים [אני למדתי אצלו כמה שנים].
- הודעות
- 169
- תודות
- 544
- נקודות
- 126
לזה כיוונתי, אבל נראה לי שהשורש לזה הוא שבדין שמים הוא דין דרמי עליו ובדין כיבוד הוא רק דין בפועל לשמוע בקולו.
והנפק"מ אם שייך שיהא מצב שהדין רמי עליו אבל בפועל אינו מחויב לקיים. וכמו ששייך שיהיה חוב ממוני אף שעדיין אין דין קיום בפועל כגון חוב לפני זמנו, שהרי זהו גופא תכנו של חוב שיעמיד לו ממון לאחר זמן (ואילו חוב ממון היה דין קיום שמחויב לעמוד ולשלם לפלוני מעות לא שייך לומר שכבר חל החוב שיצטרך לאחר זמן לעמוד ולשלם).
כמו"כ שייך שיהיה דין תורה בלי שיהיה דין קיום בפועל כגון חוב דלא מטי זמן חיובו, דאילו דיני התורה היו רק דיני קיום בפועל וכמו הדין לשמוע בקול אביו, אז לא היה שייך לדון מהשתא על החוב של אחר זמן, אבל היות שהחוב נמצא עליו, שפיר שייך לדון מהשתא, שאין כל גריעותא בזה שעדיין אינו חייב בפועל, דאדרבא כל תוכן החיוב הוא לקיימו לאחר זמן.
והנפקותא בפועל לפי"ז, האם קלה של היום נדחית מפני החמורה של מחר. ונתבאר במנחות מט: שמוספין דהיום ותמידין דמחר תלוי אם תדיר קודם או מקודש קודם, מבואר ששייך דין דחייה לפני זמן החיוב. לעומת זה מצינו ברש"י בסוכה לא כן, לגבי להיטמאות לפני דמן הקרבת פסח (אינו כעת תח"י לעיין).
ותיתי לך שהארת את עיני מכח תורת רבך הגדול, שבחפצא דאיסורא נאמר שהדין הוא על החפץ עצמו, ייש"כ.
- הודעות
- 169
- תודות
- 544
- נקודות
- 126
ולמה עובר בלא תגזול, זה מתחיל מהדין?
דינא דלא תגזול הוא מה שהתורה תבעה מבני האדם לקיים את משפט הממון הראוי ביחס להחזקתו זו.
יפה.
אבל אפשר להבין שתביעת הבעלים שלא יהיה המעשה שהביא לכאן את הנבילה, ואם המעשה הזה לא יהיה אזי הנבילה לא תהיה כאן, היא מונעת מהנבילה לאסור.
כלומר אפילו שאין תביעה על הנבילה שהיא לא תאסור, אלא רק תביעה על המעשה שהביא אותה, אבל עצם זה שבגלל התביעה שלי על המעשה שהביא אותה מחמת זה היא לא אמורה להיות כאן, זה מונע ממנה לאסור.
ובקצרה לא התביעה על הנבילה אל תאסרי אותי מונעת ממנה, שאין כזו תביעה כדבריך. אלא זה שהיא לא אמורה להיות כאן [בגלל התביעה על המעשה שהביא אותה] הוא המונע ממנה לאסור.
מזה? מה הפירוש המילולי?? כל דין הוא מוטל עליך וזה כל המושג של דין משהו שמוטל עליך. השאלה מה מוטל עליך? מוטל עליך להניח תפילין ומזה המושג דין דרמי עליו. הרב היה אומר על זה שזה רק סיסמה צריך יותר הסבר.
הדוגמא מחוב היא דוגמא יפה מאוד אבל טעונה הסבר כשלעצמה מהו באמת חוב קודם זמן גבייתו??
הרב מגדיר את זה שלא הדין להניח תפילין, שא"כ זהו כולו דין קיום, להניח בפועל. אלא הדין שלך שתהיה לך הנחת תפילין שתהיה לך ישיבת סוכה, איך תעשה שתהיה לך הנחת תפילין? עי"ז שתניח, אבל גוף הדין הוא שתהיה לך המצוה. [הרב עצמו יש לו אפילו ניסוח יותר קיצוני וחריף] ופה שייך לומר כדבריך ששייך הדין גם לפני זמן הקיום בפועל, כי המצוה שיהיה לי הדבר הזה, אמנם זה הסתכלות מחודשת על המצוות.
הש"ך בחו"מ סימן ע"ג סקי"א ממש כותב את המילים שלך אמנם הוא מסתפק בזה אם דומה לחוב קודם זמנו או לא.
וז"ל "ל"ד למצה וסוכה דהתם חיוב המצה וסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו דנהי דמושבע ועומד מהר סיני הוא לאכול מצה ולישב בסוכה בכל שנה ושנה ונתחייב כבר מ"מ החיוב לא חל עדיין ולפ"ז צריך לפרש דברי הרא"ש וטור דמיירי שזמן הפרעון של חוב הגיע קודם השבוע' דאל"כ נהי דנתחייב כבר בחוב מ"מ חיוב הפרעון לא הגיע עדיין ודמי למצה וסוכה ואפשר לומר דל"ד למצה וסוכה דלא חל עליו חיוב מצה וסוכה כלל באמצע השנה ואף אם עושה מצה וסוכה באמצע שנה לא יצא בזה ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דזמן הפרעון לא הגיע עדיין מכל מקום הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלואה ואי הוה פרע ליה קודם זמנו הוה מפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבועה וכן נראה עיקר".
ויסוד הדברים בהשגות הראב"ד על הרי"ף סוף פסחים [כ"ז. מדפי הרי"ף סוף אות ד] עיי"ש מה קודם הנדר או המצה.
- הודעות
- 169
- תודות
- 544
- נקודות
- 126
אתה צודק שצריך להגדיר את זה יותר טוב, אבל לדעתי הכיון נכון.
אולי נגיד כך;
בדיוק כמו שאתה מסביר שהחפצא עצמה היא היא אסורה לך ולא שלך אסור לאכול, בדיוק כך נימא בחוב גברא, הגברא בעצמו הוא הוא המחויב ולא שיש לו דין שעליו לעשות כו"כ. וכלשון השער"י שהבאתי להלן הודעה מס' 52 : לענין עצם האיסור קטן וגדול שווים רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה. עכ"ל. מה הוא מתכוין להגיד לענין עצם האיסור?, יש עצם האיסור ויש אזהרת האיסור. הקטן אינו מוזהר שלא לעשות את האיסור.איך שלא יהיה זה כתוב בשער"י.
תן לי להבין, אתה מתכוין להגיד שתוכן החוב הוא שיהיה מציאות בעולם של הנחת תפילין? זה נשמע קצת לא הגיוני, כנראה אתה גם לא מתכוין להגיד את זה, א"כ במטותא ממך תואיל בטובך לבאר את זה יותר טוב.
נערך לאחרונה:
- הודעות
- 169
- תודות
- 544
- נקודות
- 126
עיין לשונו המופלא של הגר"י ענגיל בספרו לקח טוב (כלל ו אות ג):
עיי"ש שהאריך טובא בזה כדרכו בט"ו מקומות בש"ס.
רק יש מקום ספק בזה אם מצות הנוהגות בזמנים מיוחדים כל עיקר החיוב שלהם הוא רק בשעת זמן המצוה ועד"מ מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות וקודם לזה אין עליו ענין החיוב או דילמא מאז שנעשה גדול החיוב מוטל עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן רק לענין הקיום בפועל שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצות הזמניות מ"ע שהז"ג לפי שאינם דומים לשארי מצות שקיומם תמיד אבל ענין החיוב אין שום חילוק בו בין לפני הזמן לתוך הזמן. עכ"ל.
עיי"ש שהאריך טובא בזה כדרכו בט"ו מקומות בש"ס.
- הודעות
- 169
- תודות
- 544
- נקודות
- 126
והרי בגמ' יבמות (קיד.) נלמד מפסוק מיוחד: "לא תאכלום כי שקץ הם", לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים, דלא ליספו להו בידים, וכן בדם וכן בטומאה.
ועיין בשערי יושר (ש"א פ"ג ד"ה אמנם נלע"ד) וז"ל: "והנה בקטן אוכל חלב אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב, דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות, והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שווים רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וע״כ הזהירה התורה לבני דעת שלא יאכילו מאכלות אסורות לגוף ישראל אף את הקטנים". עכ"ל.
ועיין בשערי יושר (ש"א פ"ג ד"ה אמנם נלע"ד) וז"ל: "והנה בקטן אוכל חלב אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב, דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות, והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שווים רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וע״כ הזהירה התורה לבני דעת שלא יאכילו מאכלות אסורות לגוף ישראל אף את הקטנים". עכ"ל.
ז"ל התרומת הדשן ח"ב סימן ס"ב "נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה היא כלל ועיקר אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות...והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו".
להדיא דלא כהגרשש"ק.
עדיין אני לא מצליח להבין מה ההבדל אם הגברא מחוייב או שיש לודין לעשות, מה הפירוש הגברא מחויב? שיש לו דין לעשות זה אותו דבר.
לא מציאות בעולם, שלך תהיה הנחת תפילין. לך כגברא, יש לך דין שתהיה לך הנחת תפילין.
משמעות כל דבריו, [תתקן אותי אם אני טועה] שהנקודה היא מה הוא עסק הבעלים ומה עסק הפלוני, ועד כמה שדבר נחשב לעסק הבעלים אזי האיסור נחשב לאיסור דידיה. ובמעשי חבירו נידון שהעשיה של חבירו היא קובעת האיסור, וע"ז חלה תביעתו שלא יאסור את שלו.
ובזה אני מתקשה מאוד, שהרי לכאורה התביעה היא על המעשה של חבירו, ואילו מה שאם המעשה היה כפי שנכון לו המציאות הייתה שונה זה לא ניתן להתבע, שאין תביעה על המציאות איך היא, אלא רק על חבירו שלא יעשה נגדו, ומה נעשה שכאן עבר חבירו על הדין וסוכ"ס המציאות אוסרת?
ומשמע מדבריך, שעד כמה שהמעשה נתבע לא להיות, אזי בדין נחשב שהוא באמת אינו, ואע"פ שמציאות יש ערוב מ"מ מכיון שמצד הדין המעשה נמנע זה משפיע על כח הנבלה לאסור, נכון?
ולכאורה א"כ מוכרח שמה שהנבלה אוסרת אינו מצד מה שבמציאות יש ערוב, דא"כ מה שייך המעשה הנמנע מצד הדין למה שכעת יש ערוב, ומעתה יש לך לבאר מהו הגדר של איסור הנבלה באופן שזה מצטרף עם הדין.
קונטרס הזכרונות, והוא ליקוטי דברים לפי נושאים שלא נזכרו בשאר ספריו
זה משמעות דבריו אולם כל הדברים הללו טעונים הסבר, מה הכוונה עסק הבעלים או לאו. וזה מה שיש מתלוננים על המהרילניקים שהם נתפסים למילים של הרב בלי להבין, ויש בזה מן הצדק.
ולדעתי הרב סה"כ מתכווין שכשזה קורא לבד זה בעיה של הבעלים ואין להם ע"ז תביעה ואילו כשיש מישהו אחר יש להם תביעה על זה המעשה, אבל אולי אני טועה וצריך עוד לעיין היטב.
רק ליהוי ידוע שאיני נמנה על תלמידי מהרי"ל ואמנם עסקתי הרבה בדברי הרב, אבל אני עצמי תלמיד של מישהו אחר לגמרי.
חברים מקוונים לאחרונה
- MMH
- א. ל.
- אבקש
- אברך מעמיק
- אברך קלאסי
- אוצר הדורות
- אור זרוע לצדיק
- אורי
- אחד מארץ
- איישר חילי
- איש אמת
- איש חסיד היה
- איש יהודי
- אל'יהו
- אליהו נחמן
- אם היו
- אמרי פי
- אנשיל
- אספן עתיקות
- אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
- ארצישראל
- בודד על גג
- בינה לעתים
- בית לחם יהודה
- בליש
- בן מלך
- בן עזאי
- בן פטורא
- בעל דבר
- בצלצלי שמע
- בר אביי
- דבי"ר
- דברי התלמיד
- דוד בן ישי
- דוד המלך
- האיש השרוי בשמחה
- הביאני המלך
- החושב
- החפץ חיים
- היא אוצרו
- הלכה בפרשה
- הנעלם שבמשה
- הצעיר שבחבורה
- הרב הירושלמי
- הרב מרודוש
- השר מקוצי
- והב בסופה
- ונחנו מה
- חידודא
- חיים ארוכים
- י הירשזאהן
- י-ה יושיעך
- יהודי ח
- יהודי טוב
- יהודי פנימי
- יואל שילה
- יוסי פ
- יישר כח
- ימה
- יעקב 5
- יצחק א
- יצחקוב
- יקטן
- ירח הידען
- יש קונה עולמו
- יש תקוה
- ישעיהו מנחלת דן
- ישראל אדלר
- כימיקער
- כמעשה איש
- לי נראה
- מביט
- מבקש האמת
- מה ידידות
- מים רבים
- מישהו13
- מכנדבי
- ממזרח שמש
- מקבל את האמת
- מראה כהן
- מרדכי זנגר
- משה ד.
- משה נ
- משה פיק
- נאמן
- נאמן האוצר
- נהנה מקושיא טובה
- נהר מעדן
- נוח לבריות
- נתנאל לב
- עושה רצון ה'
- עילי זרביב
- עמך
- ענף מעצי היער
- פותח שערים
- פרייליך
- צריך ביאור
- קבל האמת ממי שאמרו
- קהילת יעקב
- קול מגיד
- קטנטן
- קלונימוס הכהן
- קרית מלך
- קרנש
- ראם
- רב בת״ת
- רב פאל
- רפאלי
- שואף גבוה
- שוכן אהל
- שמואל בן
- שמחנו
- שמעון לוי
- שמעון ן' יוסף
- שמש מרפא