אחד מנכבדי הפורום, שלח לי בפרטי כמה הערות נפלאות. ואעתיק לכאן הן מדבריו והן מה שהשבתי לו.
לגופם של דברים אני כותב לך באישי מחמת הזהירות הנצרכת במה שאכתוב
אם אברך נכבד היה מבקש למסירה אתרוג עם גרטל לבלוב ושילוש מדוייק, חוטם ישר וצבע מצויין, זה היה מקובל עלינו כיון שזה הרי "רוחניות"..
זה באמת יכול להיות רוחניות וגדלות, אבל זה גם יכול להיות סתם סחף חברתי, חיבור למותגים וסימפטום של אדם שרגיל ללכת על במות.
גם לגברים וגם לנשים, גם לאברכים וגם לבעלי בתים יש נסיון בנוגע לחברה, ולחברה גבוהה למותגים ולנראות. אצל נשים זה בוגבו ותכשיטים, אצל בעלי-בתים זה יכול להיות הרכב או השעון ואצל אברכים, אשרינו שכך, המותגים הם אתרוג, שמן של הרב אליישיב, אביון מהודר בפורים סוכת חזון איש וכן על זו הדרך. אני מדגיש חזור והדגש, אשרינו שזכינו והמושגים, התחרות והמותגים שלנו הם כאלה ולא מהעולם שבחוץ, אבל באמת הרבה מאד מהדחף בחברה שלנו לאותם חומרות ומנהגים בעצם נובעים מלחצים חברתיים וכדו'.
ומה יעשה אברך בעל מידות טובות, שלא זכה לאור חשקת האמת וההלכה והרבה מאד ממעשיו מצוותיו וחומרותיו הם בגלל התחרות הנ"ל במודע במקרה הטוב ושלא במודע במקרה הפחות טוב... והוא רואה את אשתו, שחיה חיי אברכות מרוממים ונעלים, ועדין מנקר בה אותו החידק הנכסף למצוא חן בעיני החברה. הולך יקירנו ומפרסם מודעה שדרושה עבור אשתו עגלת בוגבו.
שורה תחתונה: הגם שאני מסכים עימדך שנוסח המודעה אינו חכם במיוחד, בכל אופן העיקרון ברור. החשק החפץ ואולי הצורך הנ"ל להחזיק מותגים אינו נחלת ה'עולם שבחוץ' אלא נחלת כל יצור חברתי שעדין לא התעלה מעל הצורך הזה. ודרישה גדולה היא מכל אברך ואברכיתו לאחוז בדרגה זו בשעה שהרבה מאד מאברכים עצמם חולקים עם נשותיהם את אותו הצורך בדיוק ורק המוצר משתנה..
מושחת הוא האברך שיאמר לאשתו "לא, אינך צריכה בוגבו. זה רק לנקר עיניים" וילו לעצמו יקנה אתרוג בשבע מאות שקל מתוך דמיון (במקרה וזה אכן דמיון כמובן) שהוא צדיק ומחמיר. ושוב אדגיש, גם אני אברך, וכולנו באמצע הדרך והעבודה מייחלים ומשתוקקים להגיע לשלמות, אבל עד אז יש לנו פחיתויות וחסרונות ושאפו לאברך שיודע נפש רעייתו ודואג לצרכיה.
אינני מתכוון ח"ו להוריד קרנם של אברכים, ואני סומך על תבונתך והיכולת המופלגת שלך לרדת לדקויות להבין מה כוונתי בהודעה הזו.
יש,כ
יישר כח עצום. אשתדל להגיב על דבריך הנכוחים שנכתבו בעומק הדעת ובכשרון רב.
לגוש"ד. אכן נפש האדם מורכבת...
אברך שמחמיר בשלל חומרות - נדון אותו לשבח ככל וזה נובע מפנימיות הדבר, ולגנאי*, ככל וזה בא ממקום חיצוני, של חיקוי וסחף אחרי הרבים, בלי להכיר את מקומו.
קראתי לאחרונה על רבי צבי ברוידא, חתנו וממשיך דרכו של הסבא בהנהגת בית קלם, שפעם לפני פסח לא רצה להכין לעצמו מצה שמורה כמנהג היראים והמדקדקים במצוות, באמרו שאיננו עומד עדיין במדרגה של חסידות כזו. (למעשה, הסבא הורה לו, שאם הוא חושב כך - עליו להשתדל להגיע למדרגה כזו).
ויחד עם זאת, ההקבלה בין שני הדברים לענ"ד חוטאת לאמת. כי אין לראות בחומרות למיניהם שאדם מהדר ומסלסל בהם כמו רדיפה אחרי מותגים ועולם הזה, מכמה סיבות.
א. אברך בשונה מאדם רגיל, שקוע בעולמה של תורה, ואי לכך, הסחף לסלסל ולהדר זו נטייה טבעית, גם כאשר היא נובעת ממקום חיצוני, וזה הרע במיעוטו, בשונה מאברך, שרודף אחרי נראות נוצצת, מותגים, ובליינות, שסותרת אחת לאחת את העולם הערכים ממנו הוא שואב, ובו הוא נטוע (או לפחות נמצא).
ב. במידה ומכובדנו מתקשה ליישר קו עם עולם הערכים האמיתי, לכה"פ ראוי שיהיה מודע לרצונותיו החומרים שרחוקים מעולמה של תורה ולא לנפנף בריש גלי, טהור טמא אני.... ועל זה באה הערתי בפוסט.
בנוגע לאברך שפוסח על שני הסעיפים - מצד אחד מסלסל בהידוריו ממניע חיצוני, ומאידך אומר לאשתו "אינך צריכה בוגבו זה רק לנקר עיניים".
אכן אדם כזה לקוי מאוד. אבל כשפרסמתי פוסט על "עגלה בוגבו", נקל להבין שזה זה רק סימפטום של דור התענוגות. עולם שלם של מותגים סטייל ובליינות, שהציבור החרדי ובכללו גם מבני התורה, מנמיכים את שיעור קומתם ליטול מכל הברק והנוצץ. ועל זה אני מיצר.
