הבה ונתחיל מתחילה...
הבאת רמב"ם שמחלק בצורה ברורה בין סיפור להלכה.
החילוק שכתוב ברמב"ם הוא האם אתה מביא מעשה לרב והוא פוסק לך עם טעם, או שאתה שומע סיפור ופסיקה שהייתה.
ובלשונו של הרמב"ם:
סוף סוף הבנתי, חשבתי שיש בידך איזה רמב"ם מסתורי...
זה פירוש
רשב"ם על הגמרא ב"ב קל:
הסיפור על הגר"ח - הוא מעשה שלא אתה הבאת לרב, הרב לא פסק לך, אינך יודע מה היה שם.
לכן זה לא קביל להכלכה.
סוף פסוק.
זה שתכתוב בהחלטיות לא יעזור, כח דבריך ימדד בטיעוניך ובראיותיך,
אתה ממציא תנאים שלא כתובים, במחילה, ואח"כ תמה על מורי הלכה מפורסמים שמשום מה לא נחתו לסברות שלך.
ברור כשמש שאם מישהו מביא מביא שאלה לרב והרב פוסק לו, כל הציבור צריכים להתייחס לכך, גם מי שלא שאל בעצמו את הרב, אלא אם יש לך סיבה מוגדרת למה לא לסמוך על אותו אדם.
כך בנויים אלפי פסקי הלכה בכל ספרי ההלכה המצויים כיום, וכך ההלכה היתה בנויה גם מאז ומעולם, לא מצינו שכל אחד צריך לשאול את הרב עצמו כל דבר.
אתה רוצה לא לסמוך על סיפורים ועדויות? לחיי, בכל מקרה זה לא קשור כלל וכלל לענין של "עד שיאמרו הלכה למעשה", ואני מקווה (ולמען האמת מאוד מקוה שלא) שאתה נוהג במידה זו בכל ענייני ההלכה, ולא חושש לשום פסק הלכה שנודע לך בשם רב פלוני ופלוני כל זמן שלא שאלת אותו בעצמך.
מילא היית אומר שאתה לא רוצה לסמוך על סיפור לחומרא, אבל לקולא? אתמהה.
--------------------
להשלמת היריעה אביא דברי אילת השחר שעמד על דברי הרשב"ם הנ"ל:
אילת השחר מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
רשב"ם ד"ה עד שיאמרו לו. אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע. יש לעי' א"כ גם מפי מעשה נלמוד, ולמה נחוש דשמא טעה בטעם כמש"כ הרשב"ם (בד"ה ולא מפי מעשה), וצ"ל דהתם לא אמר לו מה לעשות, כמו בבכור שמכר דאמר לא עשה ולא כלום, ויש לטעות בכוונתו, ואה"נ דמסתמא לבעלי דברים אמר בפרטות מה לעשות, אבל כשהוא בעצמו שאל ואמר לו מה לעשות, ואז בודאי אומר לו בפרטות מה לעשות, ואז אין מקום לטעות.
