הרושם העולה מהתגובות באשכול (היכן זה נאמר, באיזה הקשר, באיזו דקה וכו' וכו'), שהחברים רואים בדברי ר' דב "אתם לומדים רק וורטים", קריאת תיגר חריפה נגד סגנון הלימוד העיוני בישיבות, ואין בזה חידוש כי כבר בדור שעבר היו גדולים אחרים (שכבר
צוטטו בפורמנו דברי מרנן זצ"ל) שראו בזה "אסון תורני" בקנה מידה רחב. לדוגמא הרב שך בהקדמת אבי עזרי הפלאה זרעים ועוד רבים וטובים.
אבל מעבר לזה, טמון כאן פרדוקס לכאורה שמעצים את הביקורת. כי הלא ר' דב לנדו הוא שהתבטא בשיעור שמסר, בגודל לימוד הסוגיא כדבעי, לעומת מסיימי הש"ס ההמוניים
בזה"ל:
'אברך שלומד סוגיה כדבעי עם רמב"ן בעומק העיון, יכול לעשות חגיגה גדולה כמו סיום הש"ס, ואף חגיגה גדולה יותר'. ולרעייתו של אותו אברך אמר: 'אשריך ואשרי חלקך, את המאושרת עלי אדמות, אין זכייה כזכייתך'.
הרי, מדובר באדם ש'לוז התורה' בעיניו זה עמל העיון וליבון הסוגיא, אדם שאינו חסיד של בקיאות שטחית או עיון קל אלא להיפך בעיניו דרוש ללבן כל סוגיא בצורה עמוקה. ודווקא משום כך, זעקתו על לימוד ה"וורטים" מהדהדת בעוצמה כפולה. כי במונח "וורטים" הוא בא לבטא את רמת העיון עצמו, בפרט בדור הנוכחי שהפך להיות ערטילאי, מנותק מפשט הסוגיא ומיסודות הראשונים, והפך כמעט לערמת גיבובים שאין בהם ממשות של תורה. וכמו אותו משל לא בהכרח נחמד... שכתבתי על
שלמה מעיני וסדנת העצים שפתח....
באשר להתנצלות שבאה בסוף הדברים, זה נראה סך הכל הסתייגות של ר' דב מחריפות הדברים שרבים יתקשו לעכל. אבל למעשה, גם לשיטתו של מי שרואה בעומק העיון את חזות הכל, הלימוד הישיבתי הנוהג כיום הפליג למחוזות רחוקים מדי.