התורה

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
4,726
תודות
17,165
נקודות
895
"וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר ט"ז, א').

פשוטו של מקרא ומפרשיו מורים כי המניע הראשי למחלוקת הנוראה היה קנאתו של קורח, וכפי שמבאר רש"י על אתר (ומקורו בתנחומא): "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל".

אולם, עיון בסדר הפרשיות הופך את הקערה על פיה: מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא קהת כבר נעשה ונחתם לעיל בפרשת במדבר (ג', ל'), עוד לפני חטא המרגלים ולפני השבועה על גזירת המדבר.

ומכאן תמיהה צועקת: אם אכן קנאת המינוי היא שהבעירה את אש המחלוקת, מה ראה קורח לשתוק אז, ומדוע נזכר לעורר מדון ולהקהיל קהילות רק עכשיו? היכן מצינו רמז בדברי חז"ל לעיתוי התפרצותה של קנאה ישנה זו דווקא בפרשתנו?​
 
במדרש תנחומא ובגמ' בסנהדרין (קי ב) מבואר את התחיל קרח לחלוק על משה
וז"ל המדרש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כך לקרח, התחיל לחזר על כל ישראל, ולא היו מכירים אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, אמר להם משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי ומניף אותי, ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקישטו ככלה, והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, תרומת מעשר לכהן, כ"ד מתנות כהונה לכהן, מיד ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ע"כ.

נמצא דקרח התעורר לחלוק על הנשיאות רק בעת הזו ולא בשעה שנתמנה אליצפן.

אך עדיין צ"ב דבמדרש משמע דהי זה מיד בימי המלואים שקדשם משה ואילו בתורה כתוב שהיה זה כעת ושמא מה שאמרו שונאי משה לקרח לא היה ביום א' אלא במשך הזמן עד שלבסוף בפרשה זו נחלק עם משה.

ובדעת חכמה ומוסר חלק א מאמר סד
והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אליצפן וכו'", הגם שמעשה זה הי' הרבה קודם אעפ"כ חכה עד לאחר זמן וזהו ענין "לקח עצה בלבו". ורש"י פי' "ואיתפליג", מהו ענין "ואיתפליג", חז"ל גילו לנו שכל מעשה קרח, כל הכפירה יצאה מנטיה כל - דהו שבלבו, מה"ואיתפליג", שיתכן שקרח עצמו לא הרגיש כלל מאין יצאו טענותיו אלו, שזה היה כבר אחר ימים רבים, ובכל זאת יצאה פרשת קרח מהנטי' הכל - דהו שהיתה בלבו של קרח ימים רבים לפני כן שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל.
 
נערך לאחרונה:
ומכאן תמיהה צועקת: אם אכן קנאת המינוי היא שהבעירה את אש המחלוקת, מה ראה קורח לשתוק אז, ומדוע נזכר לעורר מדון ולהקהיל קהילות רק עכשיו?
איני זוכר היכן ראיתי, שהמתין לשעת הכושר, שבאה לאחר חטא המרגלים, וגזירת כלייה במדבר.
אבל קודם לכן, לא היו העם מקשיבים לתלונתו ונסחפים אחריו.
 
איני זוכר היכן ראיתי, שהמתין לשעת הכושר, שבאה לאחר חטא המרגלים, וגזירת כלייה במדבר.
אבל קודם לכן, לא היו העם מקשיבים לתלונתו ונסחפים אחריו.
מסברא הייתי אומר שלהיפך, אחרי שראו שנענשו לא היו שומעים בקולו.
 
"וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר ט"ז, א').

פשוטו של מקרא ומפרשיו מורים כי המניע הראשי למחלוקת הנוראה היה קנאתו של קורח, וכפי שמבאר רש"י על אתר (ומקורו בתנחומא): "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל".

אולם, עיון בסדר הפרשיות הופך את הקערה על פיה: מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא קהת כבר נעשה ונחתם לעיל בפרשת במדבר (ג', ל'), עוד לפני חטא המרגלים ולפני השבועה על גזירת המדבר.

ומכאן תמיהה צועקת: אם אכן קנאת המינוי היא שהבעירה את אש המחלוקת, מה ראה קורח לשתוק אז, ומדוע נזכר לעורר מדון ולהקהיל קהילות רק עכשיו? היכן מצינו רמז בדברי חז"ל לעיתוי התפרצותה של קנאה ישנה זו דווקא בפרשתנו?​
אכן לפי חלק מהשיטות פרשת קרח ארעה בחודש ניסן של הקמת המשכן עוד לפני המתאוננים תבערה ומרגלים
 
איני זוכר היכן ראיתי, שהמתין לשעת הכושר, שבאה לאחר חטא המרגלים, וגזירת כלייה במדבר.
אבל קודם לכן, לא היו העם מקשיבים לתלונתו ונסחפים אחריו.
רמב"ן על במדבר, פרק טז, פסוק א
והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא ארע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפרסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו. ולכן סבל קרח גדלת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו, הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.
 
במדרש תנחומא ובגמ' בסנהדרין (קי ב) מבואר את התחיל קרח לחלוק על משה
וז"ל המדרש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כך לקרח, התחיל לחזר על כל ישראל, ולא היו מכירים אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, אמר להם משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי ומניף אותי, ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקישטו ככלה, והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, תרומת מעשר לכהן, כ"ד מתנות כהונה לכהן, מיד ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ע"כ.

נמצא דקרח התעורר לחלוק על הנשיאות רק בעת הזו ולא בשעה שנתמנה אליצפן.

אך עדיין צ"ב דבמדרש משמע דהי זה מיד בימי המלואים שקדשם משה ואילו בתורה כתוב שהיה זה כעת ושמא מה שאמרו שונאי משה לקרח לא היה ביום א' אלא במשך הזמן עד שלבסוף בפרשה זו נחלק עם משה.

ובדעת חכמה ומוסר חלק א מאמר סד
והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אליצפן וכו'", הגם שמעשה זה הי' הרבה קודם אעפ"כ חכה עד לאחר זמן וזהו ענין "לקח עצה בלבו". ורש"י פי' "ואיתפליג", מהו ענין "ואיתפליג", חז"ל גילו לנו שכל מעשה קרח, כל הכפירה יצאה מנטיה כל - דהו שבלבו, מה"ואיתפליג", שיתכן שקרח עצמו לא הרגיש כלל מאין יצאו טענותיו אלו, שזה היה כבר אחר ימים רבים, ובכל זאת יצאה פרשת קרח מהנטי' הכל - דהו שהיתה בלבו של קרח ימים רבים לפני כן שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל.
כמו תמיד:
 
מסברא הייתי אומר שלהיפך, אחרי שראו שנענשו לא היו שומעים בקולו.
ראשית, מבחינה עובדתית הרי הוכח שסברתך אינה נכונה.
שנית, ראה כיצד ביאר זאת הרמב"ן, שהביא הרב המופלג @בר אביי והשיב לי אבידתי
והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו. ולכן סבל קרח גדלת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם.
 
"וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר ט"ז, א').

פשוטו של מקרא ומפרשיו מורים כי המניע הראשי למחלוקת הנוראה היה קנאתו של קורח, וכפי שמבאר רש"י על אתר (ומקורו בתנחומא): "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל".

אולם, עיון בסדר הפרשיות הופך את הקערה על פיה: מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא קהת כבר נעשה ונחתם לעיל בפרשת במדבר (ג', ל'), עוד לפני חטא המרגלים ולפני השבועה על גזירת המדבר.

ומכאן תמיהה צועקת: אם אכן קנאת המינוי היא שהבעירה את אש המחלוקת, מה ראה קורח לשתוק אז, ומדוע נזכר לעורר מדון ולהקהיל קהילות רק עכשיו? היכן מצינו רמז בדברי חז"ל לעיתוי התפרצותה של קנאה ישנה זו דווקא בפרשתנו?​
כעת אני רואה דבתורה שבכתב האריך בזה בד' אופנים בשם המפרשים
 
זאת תורת העולה עד כה:

א. המתנה לשעת כושר ולמרמור לאומי (רמב"ן): קורח שמר את הטינה בליבו מאז המינוי, אך ידע שהעם לא יקשיב לו כל עוד המצב טוב. הוא המתין לשעת כושר שהגיעה מיד לאחר חטא המרגלים וגזירת הכליה. רק כשתשש כוחם של ישראל, ונפש העם הייתה מרה עליהם בתחושה שדברי משה מביאים עליהם תקלות, מצא קורח שעת רצון להשמיע את טענותיו ולסחוף אחריו את ההמונים.

ב. מעבר ממינוי זמני למינוי קבוע ל-40 שנה (ספר "בנין אריאל"): על פי הזוהר הקדוש (פרשת שלח, הובא במסילת ישרים פי"א), נשיאי חוץ לארץ אינם משמשים כנשיאים בארץ ישראל. לכן, בתחילה שתק קורח כי היה בטוח שנשיאות אליצפן היא זמנית בלבד – למספר ימים עד הכניסה המהירה לארץ. רק לאחר חטא המרגלים, כשנגזרה שהות של 40 שנה במדבר והמינוי הפך לקבוע לדור שלם, התעוררה קנאתו במלוא עוזה.

ג. עיוות הרעיון של "המעשה הוא העיקר" (שיחות הרבי מליובאוויטש): חטא המרגלים נבע מרצונם להישאר במדבר ברוחניות (לאכול לחם שמים ולעסוק בתורה). העונש שקיבלו לימד שתכלית האדם היא בעשייה הגשמית בארץ – ש"המעשה הוא העיקר". קורח עיוות רעיון זה לטובתו וטען: אם המעשה הפיזי הוא העיקר, הרי שכולם מניחים את אותם התפילין ועושים אותן מצוות, וממילא "כל העדה כולם קדושים" ואין הצדקה להתנשאות משה ואהרן. (והסיבה שלא חלק מיד היא שהעם היה בבהלה מהעונש, וקורח חשש שירגמוהו באבנים).

ד. עיתוי ההשפלה האישית והסתת השונאים (מדרש תנחומא וסנהדרין קי"ב ב'): הטריגר המעשי נולד בעקבות טקס טהרת הלוויים (שבו נצטווה משה לגלח את כל שיער גופם ולהניפם), אותו חווה קורח כהשפלה עמוקה. כשחזר לביתו לעגו לו שונאי משה וליבו את האש בטענה שמשה ואהרן לקחו לעצמם את כל הגדולה וכ"ד מתנות כהונה, וזה מה שהצית את המרד בפועל. (ואף שהטקס היה מוקדם יותר בימי המילואים, הטענות חלחלו והצטברו אצל שונאי משה במשך זמן עד שהתפרצו כעת).

ה. כוחה של נטייה דקה ותוססת בלב (ספר "דעת חכמה ומוסר"): הסבא מקלם (ח"א מאמר ס"ד) מדייק בלשון "לקח עצה בליבו" ובפירוש רש"י "ואיתפליג", ומבאר שכל מעשה הכפירה והמחלוקת נולד מנטייה דקה וסמויה של קנאה ששכנה בליבו מאז מינוי אליצפן. קורח עצמו לא הרגיש בה בתחילה, אך הנטייה הקטנה תססה בליבו במשך זמן רב, עד שבסופו של דבר הבשילה, יצאה אל הפועל והולידה את הפרשה כולה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון