- הודעות
- 209
- תודות
- 776
- נקודות
- 216
אשמח לחוות דעת על איזה מאמר קצר שכתבתי
הנה מצינו בגמ' ששיטת ר"מ שמהני למכור דשלב"ל רק אם הוא יהיה עבידי דאתו וצ"ב מהו המעלה של עבידי דאתו והנה לפי המהלך שהחיסרון בדשלב"ל זה החיסרון בגמירות דעת אז לפי"ז ניחא מחמת ששיטת ר"מ שלמרות שהחפץ אינו בעולם אבל מכיון שזה עתיד להגיע אז יש לו מספיק גמירות דעת להקנות אבל אם גם זה לא עתיד להגיע אז חסר לו בגמירות דעת ואפי' לפי ר"מ לא מהני.
ועוד מצינו באחרונים הגדרה נוספת בעבידי דאתו שהנה הגרש"ש בקנינים סימן י"ט כותב וז"ל "וכן פירשו תוס' בר"פ המפקיד דפרה לכפילא לא מהני מטעם דלא עבידי דאתו דאינו נחשב שיש לו עכשיו בפרה זכות לכפל וכו' ולא דמי לדקל לפרותיו דחשיב עתה זכות ברור לפירות שיבואו" וכעי"ז כתב הרע"א הכא בסוגיין וז"ל "היינו דמה דעבידי דאתו כיון דבודאי אתי הוי כמו יוצא מגופו והוי כאילו כח השבח ההוא בגוף העבד דאף שאין יוצא מגופו מ"מ כיון דעבידי דאתו כאילו יוצא מגופו הוא.
והנראה לומר כך שהנה כשאדם בעלים על חפץ הוא לא בעלים על החומר כחומר אלא בעלים על החומר בתורת שהוא ממון וההגדרה של חומר כממון זה כל חומר שיעודו מהותו ותכליתו עלי אדמות זה להעמיד שימושים ותועלות
והנה מצינו ברמב"ן בחולין דף ב' שההגדרה של איסורי הנאה זה שאין גופו ממון והביאור בזה שהנה מצינו שני דברים שמוגדרים כאין גופו ממון. א. שטר ראייה. ב. כסף והביאור בזה שהשטר כממון מעמיד רק שימוש של לצור ע"פ צלוחיתו כי סוף סוף גוף הממון הוא רק חתיכת נייר וכן בכסף המתכת כממון מעמידה רק שימוש של נוי ויופי ורק אני יכול להפיק מהם שימוש חיצוני שלא קיים בהם מיניה וביה וכגון שבשטר שע"י הכתב ראייה שבו אני יכול להעמיד ראייה וכן מחמת שבני המדינה רואים במתכת דבר שווה ערך אז אפשר להפיק שווי מהחומר גלם של המתכת זו ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מחמת שכמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
ועוד נראה להוסיף שהנה מצינו מושג הקיים בכל דוכתא כל העומד להקצץ כקצוץ דמי והיינו דבר שעומד ועתיד להיות חשיב מבחינה מסוימת כקיים עכשיו (וצ"ב הגדר)
וא"כ אפש"ל שזהו הביאור בדברי הגרש"ש והרע"א שהנה כשאני מוכר שימוש שקיים לי מחמת בעלותי על הממון אז צריך שאותו שימוש יהיה קיים בהגדרתו של הממון כממון (ורק אז חשיב שאותו שימוש קיים לי מחמת בעלותי) ושימוש שכרגע לא ניתן להפיקו וכגון הכא שהפירות אינם בעולם אז שימוש זה לא חשיב כקיים בהגדרת הממון ולכן איני יכול למוכרו ורק בכה"ג שהדבר עומד ועתיד להגיע אז השימוש חשיב כקיים בעולם (כעין הסברא שכתבנו שכל העומד להיות חשיב כקיים עכשיו) וממילא חשיב כקיים בהגדרת הממון וממילא ניתן למוכרו וזהו שכתב הרע"א שבכה"ג שהשימוש הוא עבידי דאתו הוא חשיב כיוצא מגופו
ולכן גם כשאדם בא לקדש שפחה שעומדת להשתחרר אז למרות שכרגע היא לא בת ישראל ששייך בה תפיסת קידושין אבל כיון שזהו דבר שעומד להגיע אז חשיב כאילו ההגדרה של השפחה כבת ישראל וכברת קידושין כבר קיימת וממילא ניתן לקדש אותה
הנה מצינו בגמ' ששיטת ר"מ שמהני למכור דשלב"ל רק אם הוא יהיה עבידי דאתו וצ"ב מהו המעלה של עבידי דאתו והנה לפי המהלך שהחיסרון בדשלב"ל זה החיסרון בגמירות דעת אז לפי"ז ניחא מחמת ששיטת ר"מ שלמרות שהחפץ אינו בעולם אבל מכיון שזה עתיד להגיע אז יש לו מספיק גמירות דעת להקנות אבל אם גם זה לא עתיד להגיע אז חסר לו בגמירות דעת ואפי' לפי ר"מ לא מהני.
ועוד מצינו באחרונים הגדרה נוספת בעבידי דאתו שהנה הגרש"ש בקנינים סימן י"ט כותב וז"ל "וכן פירשו תוס' בר"פ המפקיד דפרה לכפילא לא מהני מטעם דלא עבידי דאתו דאינו נחשב שיש לו עכשיו בפרה זכות לכפל וכו' ולא דמי לדקל לפרותיו דחשיב עתה זכות ברור לפירות שיבואו" וכעי"ז כתב הרע"א הכא בסוגיין וז"ל "היינו דמה דעבידי דאתו כיון דבודאי אתי הוי כמו יוצא מגופו והוי כאילו כח השבח ההוא בגוף העבד דאף שאין יוצא מגופו מ"מ כיון דעבידי דאתו כאילו יוצא מגופו הוא.
והנראה לומר כך שהנה כשאדם בעלים על חפץ הוא לא בעלים על החומר כחומר אלא בעלים על החומר בתורת שהוא ממון וההגדרה של חומר כממון זה כל חומר שיעודו מהותו ותכליתו עלי אדמות זה להעמיד שימושים ותועלות
והנה מצינו ברמב"ן בחולין דף ב' שההגדרה של איסורי הנאה זה שאין גופו ממון והביאור בזה שהנה מצינו שני דברים שמוגדרים כאין גופו ממון. א. שטר ראייה. ב. כסף והביאור בזה שהשטר כממון מעמיד רק שימוש של לצור ע"פ צלוחיתו כי סוף סוף גוף הממון הוא רק חתיכת נייר וכן בכסף המתכת כממון מעמידה רק שימוש של נוי ויופי ורק אני יכול להפיק מהם שימוש חיצוני שלא קיים בהם מיניה וביה וכגון שבשטר שע"י הכתב ראייה שבו אני יכול להעמיד ראייה וכן מחמת שבני המדינה רואים במתכת דבר שווה ערך אז אפשר להפיק שווי מהחומר גלם של המתכת זו ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מחמת שכמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
ועוד נראה להוסיף שהנה מצינו מושג הקיים בכל דוכתא כל העומד להקצץ כקצוץ דמי והיינו דבר שעומד ועתיד להיות חשיב מבחינה מסוימת כקיים עכשיו (וצ"ב הגדר)
וא"כ אפש"ל שזהו הביאור בדברי הגרש"ש והרע"א שהנה כשאני מוכר שימוש שקיים לי מחמת בעלותי על הממון אז צריך שאותו שימוש יהיה קיים בהגדרתו של הממון כממון (ורק אז חשיב שאותו שימוש קיים לי מחמת בעלותי) ושימוש שכרגע לא ניתן להפיקו וכגון הכא שהפירות אינם בעולם אז שימוש זה לא חשיב כקיים בהגדרת הממון ולכן איני יכול למוכרו ורק בכה"ג שהדבר עומד ועתיד להגיע אז השימוש חשיב כקיים בעולם (כעין הסברא שכתבנו שכל העומד להיות חשיב כקיים עכשיו) וממילא חשיב כקיים בהגדרת הממון וממילא ניתן למוכרו וזהו שכתב הרע"א שבכה"ג שהשימוש הוא עבידי דאתו הוא חשיב כיוצא מגופו
ולכן גם כשאדם בא לקדש שפחה שעומדת להשתחרר אז למרות שכרגע היא לא בת ישראל ששייך בה תפיסת קידושין אבל כיון שזהו דבר שעומד להגיע אז חשיב כאילו ההגדרה של השפחה כבת ישראל וכברת קידושין כבר קיימת וממילא ניתן לקדש אותה