מי אמר שזה דרבנן ואסמכתא בעלמא מחמת שזהו תקנה שנצרכת והרי ישנם תקנות שנצרכות והם מדאורייתא ואין לי עכשיו הרבה דוגמאות אבל הראשון שקופץ לי בראש זה פלגא נזקא קנסא שאותו מ"ד סובר שבעיקרון שור תם כלל לא נוגח ורק קנסו אותו כדי שישמור וזה גם תקנה ואפ"ה התשלום הוא דאורייתא והוי מלווה הכתובה בתורה אז לבד איננו יכולים להמציא אבל הוא טוען שהגאון ר' יוסל שרייבר אמר שזה מדרש מפורש
אי"ז מוכרח שכך היא שיטת הבבלי אמנם כך איתא בר"ן בקידושין דף ע"ג אבל הגליון הש"ס במקום מפנה לאותו פסוק שציין הגר"י שרייבר והחזו"א אהע"ז סימן נ"ט ס"ק כ' נוקט שהוא דאורייתא (לא ראיתי בפנים אלא כך ראיתי שמציינים) וחוץ מזה מה שלא כתוה שהוא אסמכתא לי אין דרך לדעת אם זה כך כי אינני למדתי את הסוגיא הזו ואיני יודע לאבחן מה דאורייתא ומה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואלי תאיר את עיננו מה הכללים לכך
אתה אכן צודק שאלו דברי הר"ן, אבל מסתמא הכריחו לזה הא דאינה נאמנת נגד ערר. ועכ"פ זו דעת הר"ן שזה משקל בפני עצמו.
לא ציווי אבל רואים שיש לזה מקור בתורה שיש נאמנות כזו.
למה כוונתך? שזה לא בגדר ציווי כי בכל מקרה נאמנות זה לא סוגיא של ציווי אלא של 'דין'?
יש כמה ראשונים בסוגיא של נאמנות של חיה שסוברים שזה מדאורייתא עיין תוס' הרא"ש קידושין דף סד. וראשונים בקידושין בדף עד.
אכן, אבל הר"ן נקט דלא כהחזו"א.... בכל אופן גם לדבריו זה לא מחמת הפסוק.
בעקבות הוראה מגבוה אבקש להפסיק את הדיון ונחזור למהלכים בשיטת הגרחי"ש שרייבר ולכן אבקש אם מישהו יכול להסביר לי קטע זה מדבריו מילה מילה או הגדרה מפורטת כי אינני מבין את השפה
מעש"ק איננו בעלות זמנית כי אם עינו הוא מה דהחפץ תפוס תחת ידו מה דלקיחת החפץ תהיה לקיחת ממנו קדם הוא בתפיסת החפץ זה משמעות הלקיחה עצמה והקנין קובע תרתי א דהענין ההוא שהחפץ תחת ידו כך יהא לעד ויחלט העניין ההוא דהחץ הוחלט להתקיים תחת ידו וב דמשפט העניין הוא הוא החלת דין שלו והווית בעלות עצמאית ואם יקשה עליך העניין האחרון ולדעתך אין כל הוויה אמצעית בדיני ממוון כי אם בדיני איסורים הודיעני נא
