לגופו של ענין
יש כאן ענין ששייך להבנת המושג 'דרבנן', כי כידוע אין המשמעות של 'דרבנן' שזה מאוחר אחר התורה, אלא גם הנהגות שהיו בזמן התורה בתור מנהג הנובע מהסכמת החכמים בגלל כל מיני סיבות וטעמים ולא בגלל צו אלוקי, נחשב לדרבנן.
וכמו שמצינו בתקנות שתיקן משה, כמו שיהיו שואלים הלכות חג בחג, או שהוסיף יום אחד מדעתו, אשר למרות שנכתבו בתורה אינם נחשבים לדאורייתא.
וה"ה כאן, כי אכן נאמנות המיילדת היא נאמנות מהותית מדרבנן, כי הצורך בזה לא נוסד רק בזמן חז"ל, אלא מימי עולם הצורך בזה היה מוכרח, ולכן מאז ומעולם נהגו לסמוך על המילדות, אלא שתקנה זו במהותה היא תקנת חכמי הדור, ואף שהוזכרה בתורה, הרי שהענין בזה הוא כאסמכתא, ולתת חיזוק למנהג, אך לא להופכו לציווי ולהגדירו כדין דאורייתא.