איני נכנס לעצם הפלפול, אכן מה שיש להעיר מה שנראה לכאורה, כי ענין הדביקות הוא להיות דבר אחד עם הקב"ה. ולהתדבק בהקב"ה יש בזה כמה שלבים.
הדביקות היותר נעלה הוא על ידי לימוד התורה, והדביקות ההוא נקרא במקראי קודש בשיר השירים, "נשיקין" - ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, ומבואר באגדת חז"ל שזה קאי על לימוד התורה, והביאור בזה הוא: התורה הוא שכל אלקי, חכמת ה', ועל ידי לימוד התורה מדבק האדם את שכלו האנושי אל שכל האלקי, וזהו הדביקות היותר נעלה, שנקרא בזוהר הקדוש התדבקות רוחא ברוחא.
ומי שיכול להשיג בשכלו את שכלו של הקב"ה, דהיינו שמבין ומשיג עומק דברי חז"ל, ומקים שמעתתא אליבא דהלכתא, (שרק אז הגיע להשיג את האמת והעומק של חכמת קוב"ה, לעומת מי שלומד פירושים שאינם אליבא דהלכתא, הרי מוכח שלא השיג את עומק חכמת ה', רק מקיים בזה מצוות לימוד התורה, שהוא הדביקות של גוף האדם במצוות ה', וזה סוג אחר של דביקות שיתבאר להלן). אז הוא בשיא מצוות דביקות בקוב"ה.
ולמי שאין לו השכל להשיג עומק חכמת התורה, אם כי אינו מסוגל לישב כל היום וללמוד, ואי אפשר לו להתעמק בחכמת התורה, רק הוא לומד את המסקנות שכתבו פוסקי התורה כפסקי הלכות, והוא בגדר עם הארץ. לזה נתנו לו חכמינו ז"ל עצה, ובו תדבוק, לדבק בתלמידי חכמים, והביאור בזה הוא, כי כל נשמת ישראל המה קומה שלימה, והתלמידי חכמים ומנהיגי הדור המה הראש של הנשמות, וכל הנשמות המה ענפים השייכים לשרשם, ועל ידי שהעם הארץ משמש התלמיד חכם ודבוק בו, אז מכיון שדבוק בתלמיד חכם, שהוא אכן דבוק על ידי לימודו בתורה לחכמת קוב"ה, אזי נחשב שהעם הארץ ממש דבוק לקוב"ה, על ידי קישורו ודבקותו בהתלמיד חכם.
אמנם סוג השלישי של דביקות הוא על קיום המצוה. כי כל מצוה הוא רצון הפנימי של הקב"ה. דהיינו שיש רצון כללי שהקב"ה רצה לברוא את העולם, אבל פנימיות הרצון הוא שרצה שבתוך העולם יהיו נבראים שיקיימו מצוותיו. ועל דרך משל, מי שנוסע לעבר הים לסחור ולהרויח מעות, רצונו הכללי הוא להרויח מעות, אבל רצונו הפנימי הוא, שרוצה לפרנס את בני ביתו, וכפועל יוצא רוצה להרויח מעות שיהיה לו במה לפרנס את בני ביתו.
כל מצוות התורה המה איברין דמלכא - מלך מלכי המלכים הקב"ה. ולעומת הדביקות שעל ידי לימוד התורה, שהוא רק דביקות של מוחו של האדם עם המוחין של הקב"ה. המקיים מצוות, מדבק את איברי גופו וגודיו שבהם מקיים את המצוות עם האיברין של הקב"ה.
ונמצא שבאמת ענין הדביקות הוא אחד, להיות דבוק עם הקב"ה, אבל החלק שדבוק עם הקב"ה, לזה יש כמה מהלכים, באיזה דרגא של דביקות הוא דבוק אל הקב"ה.
וכל זה מבואר באורך ורוחב בדברי בעל התניא בספריו הקדושים, וכולם בנה על פשטות לשון חז"ל וזוה"ק, שאמרו בפירוש כל הני סוגי דביקות, חז"ל דרשו הפסוקים בשיר השירים שמדברים בלשונות של דביקות גשמיות על ענין לימוד התורה, וזהו המקור של דביקות על ידי לימוד התורה. גם ענין דביקות בתלמידי חכמים, הוא מפורש בדברי חז"ל על ובו תדבק. וגם הדביקות שעל ידי גוף מעשה האדם בקוב"ה הוא מפורש בדברי חז"ל, שדביקות הוא להיות דבוק במדותיו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, שעל זה מיוסד היסוד שכשאדם מקיים מצוה מעשיית הרי הוא דבוק עם השכינה.
ואף על פי שאי אפשר כאן להאריך ולהביא את רובי תורת של הבעל התניא, מכל מקום אצטט קטעים קצרים בזה הענין:
ליקוטי אמרים תניא פרק כג:
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל יוּבָן וִיבֹאָר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּאוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא חַד, וּבְתִקּוּנִים פֵּרְשׁוּ דִּרְמַ"ח פִּקּוּדִין אִנּוּן רְמַ"ח אֶבְרִין דְּמַלְכָּא. לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִתִּי הַמְּלֻבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חִיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת. וְלָכֵן נִקְרָאִים אֵבְרֵי דְּמַלְכָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ, וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל. כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשֹׁט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ, כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ. כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל הַחִיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּלֻבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לַנְּשָׁמָה.
עוד שם:
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה' מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ; וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בְּחָכְמַת ה', הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה' בְּקִרְבּוֹ, מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפֹּס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד. וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלֻבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּלֻבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי". וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י. וְ"לִשְׁמָהּ" הַיְנוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה' עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.
עוד שם:
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא? לָזֶה אָמַר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" וגו' "עַל לְבָבֶךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" וגו'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין עִקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת בְּחָכְמָה בִּינָה וָדַעַת. וְהוּא עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִלּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּלּוּי, וְהַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. כִּי "עַל מוֹצָא פִּי ה' יִחְיֶה הָאָדָם", וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ, עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כֻּלָּן לַה' עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּלּוּי, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר" וגו', שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה' מְלֹא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּלּוּי, לְאַהְפָּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנַּ"ל בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּנַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין, לִמְסֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנַּ"ל:
ובריש הספר מבאר:
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ"ל עַל פָּסוּק "וּלְדָבְקָה בּוֹ", שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִיד חָכָם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ. כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וְהוּא הַמַּדָּע כו'.
ומבאר כיצד על ידי התדמות במדות הקב"ה מתדבקים עם מדותיו של הקב"ה - ליקוטי תורה על שיר השירים:
ע"י ביטול רצון פשוט בלי טעם ודעת ממשיך רצון העליון ב"ה כמאמר יהי רצון עושים רצונו של מקום להיות המשכת ממכ"ע וסוכ"ע וגם חסד דרועא ימינא ממשיכים ישראל ע"י צדקה וחסד שעושים למטה וגבורה דרועא שמאלא ע"י התגברות האדם נגד רצונו וטבעו הנמשך מנפש הבהמית ותפארת גופא היא מדת הרחמנות המו מעי לו והנה רחמנות היא בחי' התפעלות שהיא רחוקה מאד מאור א"ס ב"ה שהוא אחדות פשוט ובחי' רחמים פשוטים אלא שישראל ממשיכי' להיו' התלבשות אור א"ס ב"ה במדת הרחמנות ע"י פסוד"ז במה שמשבחים ומהללים אותו ית' שעי"ז מעוררים למעלה להמשיך אור א"ס למטה להתלבש במדת רחמנות ולהיות בבחי' המו מעי לו ובחי' נצח והוד תרין שוקין ממשיכים ע"י בחי' ניצוח שבישראל דהיינו שעושה גם נגד רצונו ושכלו רק בדרך אתכפיא בלי טעם ודעת והיא עבודת האדם לכל היום גם אחר התפלה שחולפת ועוברת האהבה ורצון שמחמת ההתבוננות מ"מ נשאר רשימו קצת דהיינו ההסכמה שעלה במוסכם אצלו לילך בדרך טובים ולהתרחק מן הרע ומחמת זה יש לו בחי' ניצוח גם בלי טעם ודעת וגם בחי' הודיה מודים אנחנו לך להיות בטל לרצון העליון ב"ה ולהתגבר נגד תועבת ה' אשר שנא.
גם מבאר במקום אחר בליקוטי אמרים תניא, שכמו שכל אדם אף פחות שפחותים היה מוכן למסור נפשו על קדושת ה', לא לכפור בה' אף לרגע, אלא היה מוסר נפשו בפועל ממש על קדושת ה', כן הוא בכל עבירה נפסק הקשר של דביקות האדם עם קוב"ה, ואם יתבונן בזה, בקל ימסור נפשו לא למרוד בקוב"ה אף בדבר קל מדברי סופרים, וזל"ק: וְהֵן בִּבְחִינַת "וַעֲשֵׂה טוֹב", לְהִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאֹמֶץ הַלֵּב נֶגֶד הַיֵּצֶר, הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן לַעֲמֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה, לָא פָּסֵק פֻּמֵּהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל: "לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹר לְעֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי". וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה. וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבֻּלּוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ. שֶׁלַּעֲמֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה וְלַעֲשֹוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שֶׁלֹּא לִפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִלּוּי רַב וְלֹא בְּהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְלָזֹאת תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כֻּלָּן מְיֻחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
