שווי אמיתי הוא במעשה ולא בנחת רוח.
יש איסורי לאו גרידא, יש איסורי מיתות בי"ד ויש איסורי כריתות.
כולם באותו דרגה???
ודאי שיש הבדל בשווי בין האיסורים והמצוות.
כנ"ל.
יש מעשה ששווה יותר.
בדיוק כמו שיש איסורים שחמורים יותר.
כנ"ל.
לא.
שטויות.
הסיפור הוא שהנתיבות ורעק"א ישבו יחד, וכיבדו אותם.
ורעק"א אמר שהכבוד הוא לנתיבות ולא לו, וממילא ראוי שגם הוא יצא לכבד את הנתיבות.
וכך אמר גם הנתיבות ביחס לרעק"א, והעגלה נשארה ריקה.
הוא העמיד את הדברים שהיו ידועים וברורים עד אז,
והחסידות ניסתה לעקור ולשנות.
ובחלק מן המקומות, הקהילות והמשפחות היא גם הצליחה.
שטויות.
עד להופעת החסידות התורה הייתה עיקר העיקרים וכל עם ישראל השקיע בעיקר בזה.
כמו שנאמר אדם לעמל יולד לעמל פה. והגר"א לא המציא את זה.
שטויות.
הגר"א לא דגל בפסיקת הלכה מעיון עצמי.
הוא אחז שיש לו אפשרות לחלוק, וכך קיבלוהו גדולי הדורות, כמו שאמר החזו"א שהוא אחד ממוסרי התורה.
יש הבדל בין יכול לומר,
לבין האמת.
אני אמרתי את האמת, ואתה "יכול לומר".
מעולם לא באתי להכריע, ח"ו.
אלא הבעתי את דעת רבותי ואבותי.
וכל אחד יעשה לפי מנהג רבותיו ואבותיו.
דעת הגר"א היא לא דעתו היא דעת רבותיו,
בניגוד גמור לדעת הבעש"ט שהוא המציא אותה.
בוודאי שיש מצוות ואיסורים חמורים יותר ופחות.
ומי שעובר עליהם הרי הוא גורם כביכול פחות נח"ר לה' מאשר אחד שעובר על עבירה פחות חמורה.
וכל זה כמובן מחמת רצון ה' שזה יגרום יותר פגם מזה.
ולכן אם רצון ה' שיהודי מסויים תפקידו הוא לעשות דבר מסויים למרות שהוא פחות נעלה הרי הוא גורם אותו נח"ר לה' כמו ההוא שתפקידו לעשות דברים אחרים נעלים יותר. בדיוק ע"ז נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. וז"ל המג"א או"ח סי' ד'
(ו) מעט — ובגמרא אמרינן: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים; כלומר, אף על פי שהמרבה כוון לבו גם כן, מכל מקום אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות, הוא רצוי להשם יתברך כמו המרבה. וכן משמע מהראייה שמביא מעולת העוף [שמביא] העני שנאמר בו גם כן ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר.
ובבה"ט שם "כתוב בספר מקור חיים דהוא הדין בלימוד תורה נמי הדין כן, וכן כתב בסולת בלולה." וכ"ה במ"ב שם.
הרי לך להדיא שכל אחד שעשה את המקסימום דהיי' שעשה שליחותו בעולם חשוב הוא אצל ה' בדיוק כמו ההוא שנעלה יותר. למרות שהוא נשלח לדבר נעלה יותר.
ומה שכתבת שטויות שטויות שטויות. בוודאי שליומד תורה הוא ערך עליון בכלל ישראל. אבל יש עוד ערכים עליונים בכלל ישראל שהם יראת שמים אהבת ה' ותיקון המידות. ושיטת הגר"א שהיא מקובלת היום בעולם הישיבות הליטאי שאם נלמד ונלמד ונלמד הכל יבוא ממילא הוא דבר מחודש שלא היה מקובל כלל וכלל. ובהקדמת המס"י כ' נגד זה [הרי גם פלפולים שלא נתחייבנו בהם (שזה בערך מה שעושים כל היום בכל ישיבה ליטאית) הם לימוד תורה ויש בזה כל עוצם קדושת התורה. ואפ"ה כותב המס"י שעדיף לעסוק במקום זה בעייניי ירא"ש וכו']. האם זה היה דבר שמקובל לפני זה בכלל ישראל???.
החסידות כלל לא חולקת על עצם הדבר שלימוד התורה הוא ערך עליון בכלל ישראל.
אבל החסידות העמידה כערך עליון את הלב וההשתוקקות כאמצעי חזק מאוד להדבק בה' ולהפוך את האדם למהות רוחנית עליונה.
וגם החסידות התייימרה להעמיד דרך בעבודת ה' גם למי שלא זכה להיות ת"ח וללמוד מכל מיני סיבות לחזק את רוחו לבל יפול ליבו אלא לחזק רוחו שתפקידו חשוב בעיני ה' יתברך ויעשה זה בשלימות עם כל הלב וההשתוקקות.
הגר"א ללא ספק דגל בפסיקת הלכה מעיון עצמי אף שהוא נגד מנהגים עתיקי יומין כך הוא נהג בעצמו וכך תלמידיו [עד היום קהילת זילברמן נוהגים כך כיון שהם רואים עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א].
הבעש"ט ממציא דברים והגר"א לא. עפרא לפומך.
