אמר המחבר:
הקונטרס הזה חברתיהו בעודי בימי הילדות והשחרות. ואבני פינותיו טרם היותי לאיש ירה יריתי. ומאשר חסתי על מיטב ימי נעורי, וחמלתי על רב טרחי ויגיעי בו בימים אלה וגם כי פעמים הרבה הזכיר אזכירהו בקרב ספרי קצה"ח. ויעדתי להוציאו לאור עולם. ומאשר יקר בעיני חבורי זה נעים לי מאד כי יבכר לחידושי וכי הוא ראשית בכורי פרי מזימות לבבי. למען אלה הבאתיו אל הדפוס לשלמי נדרי היום. דברי הקימותי הפעם. אולם מאשר יגורתי מפני השגיאה אשר עלי נתיב מחקר בני הנעורים, ומרשתי הטעות אשר לפעמיו פרושה יירא לבי. וגם מפני שנתערבו בו הלכות רבות. וענינים יתבוללו בו מאוד. מעגלותיו נעו נפוצו על פני כל הש"ס. ולבלתי בלולים יעלו על מכבש הדפוס, ויצא חצץ כולו, ע"כ לא קדמתי להעלותו לבית הדפוס. עד יחקו מלי בספר. הואלתי לפלס כל נתיבותיהם בפלס ומאזני המשפט. ולתור ולחקור ולחפש כל חדריו מששתי כל כליו. זקקתיו שבעתים ומכשוליו הרימותי. צרפתיו ובחנתיו ואשר לא ישר בעיני הפעם הבדלתי מתוכו. ועוד שתי עליו נוספות עתה הפעם פי שנים בה. וכאשר מצאה ידי הוספתי וגרעתי. וכל הענינים אשר נפזרו בקרבו. עתה אקבצם. אל מקום אחד יקוו. וחצבתי עמודיהם שבעה. ואם כי מצער הוא. יאותו לאורו רבים בישע אלקים. כי הוא בית נתיבות הש"ס נצב. כולל ענינים נצרכים כבירים נפגשים בהלכות עמוקות ועצומות וכן ימצאו בעיני המשכילים בעזה"י, ואמרו ז"ל בפסחים רבא פתח באגדתא כו' וכן הרימותי גם אני בפתיחתי. וכפי פרושות השמים, מקוה ישראל בשמך אשא כפי פרשתי ידי אליך. ובקידה ובכריעה אתן הודאה לשעבר אשר עזרני עד כה. ותפלתי להבא להוסיף לי כח ואומץ לעסוק בתורתו ויראתו ולהוציא לאור שאר חדושי הכמוסים עמדי. אל נושא היית בדור ודור מאז אותנו לעם לך קנה קנית. רבה צבאך וצא לישע עמך לישע משיחך.
ארי' ליב באאמ"ו מוה' יוסף הכהן זלה"ה:
הקדמת המחבר:
יתברך האחד וישתבח הבורא. בחכמתו ורצונו כל צבא השמים ארץ וימים אלה ואלונים, בהמת ארץ וחיתו שדי, ויברא את האדם על הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים, וימשילהו בכל מעשי ידיו וישת כל תחת רגליו, והנה כל היצורים הנבראים אלה הם בכללם איש אחד, וזה מופת על אחדותו ית"ש כמ"ש הרמב"ם בספר המורה ח"א פ' ע"ב. כי האחד אמנם ברא אחד, והנה לזה ראוי לכל איש קודם כל מעשה טוב וכל לימוד לכוין לשם יחוד כו' ובשם כל ישראל ולקבל עליו מצות - ואהבת לרעך כמוך, וכמו שיבואר:
אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ו') בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם ברא כת מלאכים כו' אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו'. ולכאורה מה איכפת להו למלאכים בבריאת אדם, אלא דעיקר בריאת האדם על הארץ, אם כי הנשמה במחצבה נהנית מזיו התפארת, וכלום חסר בבית המלך. אולם גזרה חכמתו ית"ש להורידה למטה לנסותה בקיום מצותיו ושמירת תורותיו, וכאשר תצדק הרבה כן תרבה וכן תפרוץ ותגדל למעלה עד אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה ביתר עוז ורב אונים, וכתוב בזהר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, כי בהיות הנשמה למעלה אינה אלא בבחינת בור שאינו נובע רק מתמלא מאחרים ומצד עצמו הוא ריק, ובירידתה אל עולם השפל הזה והשיגה מה שעליה להשיג כגזירת חכמתו ית"ש אזי היא בבחינת באר הוא מעין המתגבר ונובע מעצמו. ובזה לא יהיה נהמא דכסופא. ועיקרא דמלתא דכל דלית ליה מגרמיה כלום עני חשוב כמת, כמ"ש בגור ארי' (פר' ויצא ד"ה והעני) דמי באר קרוין מים חיים לפי שהוא נובע מעצמו משא"כ מי בור, ולזה עני חשוב כמת ושונא מתנות יחיה ע"ש, וא"כ כל זמן היות הנפש במקורה והיא בבחינת בור אין לה חיות. כי מעצמה ריקה היא רק מה שמשפיעין אותה, עד רדתה הנה ונובעת מעצמה היא בבחינת באר ויש לה חיות. לזה אמר ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו דעיקר בריאת אדם על הארץ בכדי שתהא הנפש בבחינת באר ותקרא נשמת חיים. וזהו (ויקרא י"ח, ה') אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
בהאזינו (דברים ל"ב, מ"ו) ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, והיינו שלא יאמרו שאין בידם לשמור ולעשות כל דברי התורה, ע"ד שאמר איוב (איוב י', ז') על דעתך כי לא ארשע, וכדאמר פרק קמא דבבא בתרא (טז א) בראת צדיקים בראת רשעים ואין טובם בידם רק מה שנגזרה ממרום קדשו להשפיע טוב לטוב. לזה אמר כי לא דבר ריק הוא מכם פירוש מעצמותיכם כבחינת בור שאינו מצד עצמו רק מתמלא מאחרים אבל בדבר זה אתם בבחינת באר הנובע מעצמו בשמרכם את מצות ד'. לזה אמר כי הוא חייכם רק בלשון אלא ופי' אלא הוא חייכם ובידכם בעצמותיכם, ולזה היה עיקר הבריאה שתהיו חיים כלכם היום, וזה כוונת מאמרם ז"ל (אבות ב', ה') אין בור ירא חטא דעל יראת שמים לא נגזר על הטפה כמו שאר המעלות שהם בבחינת בור והיא בבחינת באר, ולזה אנו אומרים על התורה ועל העבודה כי הם חיינו פירוש חיות עצמיות, וגם זה כוונת מאמרם ז"ל (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרויים מתים דלאדם אחד מאלף נברא כל העולם לצוות לזה. ולאדם הצדיק הכל נברא. כמ"ש הרמב"ם (בהקדמה לסדר זרעים נה: סוד"ה אח"כ) לולי כת המשתגעים ההולכים במדבריות כו' ע"ש, לפ"ז הרשע אין לו חיות עצמיות רק חיותו היא חיות הצדיק, ולכן נקרא מת:
גם מסר הקדוש ברוך הוא לאדם ביום ברוא אותו כל הכוחות כל הברואים שנבראו מקדם תחתונים ועליונים ועליוני עליונים כולם נמסרו בידו אל אשר יחפוץ יטם, ואם יצדק וימין, אז זכו גם הם היצורים גדולים וקטנים להתעלות במעלתם ואם ישמאיל וירע מעשיו ח"ו אז ירדו גם הם במורד אשר הכין להם, וכן מצינו בדור המבול בחטאת וזדון אדם ירדו כל הכוחות הנבראים והיצורים דרי מעלה ודרי מטה השחית כל בשר דרכו על הארץ אפילו בהמה וחיה כמאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני ס"ק מ"ד) מקצת המלאכים נפלו לארץ והורידו כבודן לעפר בפשעיהם, ולזה מבואר ראשית מאמרינו אות א' בשעת הבריאה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים נעשה אדם כו', והגיד להם כי שם בלל ד' כל כחות הברואים ומשם נפוצו על כל העולמות והיצורים ולאשר יהיה רוח האדם ללכת על אופניו יסבו בלכתן ברצונו יעלם וברצונו יורידם. וגם סיפר להם איך הוסיף לו חלק עצמותו כמאמרם ז"ל ע"פ ויפח באפיו כל הנופח מעצמותו נופח. ומבואר בכתבי האר"י כשהאדם פוגם במצות ד' בחטאיו חלק האלהי ישוב למקומו הראשון, ולא יתן כבודו לאחר, וסר צלו מעליו, ולזה כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים נעשה אדם היינו שיתנו לו כולם חלקם להתעלות בעלייתו אמרו לו מה מעשיו אמר להם כך וכך, היינו המעלה והמוריד על ידו יסבו הכוחות ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והשיבוהו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהילים ח', ה') פירוש על חטאיו, כי אז ותחסרהו מעט מאלהים פירוש החלק האלהי אשר הפחת באפיו ישוב אליך ורק אנחנו נשאר ברעתו ברשתו נלכד תמשילהו במעשי ידיך כי נתת לו הממשלה להטות אותנו לרצונו הרע ולעשות עמנו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו. על כן לא הסכימו על בריאתו כי אמרו לא ייטיב לנו אף לא ירע, עד שגזרה חכמתו יתברך בבריאת האדם להחיות עם רב כיום הזה המוני מעלה ודרי מטה להטותם לתחיה עצמיית, כי כל מעשה האדם למעשיהם יחשב, כי בקרבו מצורפים כל הנבראים הנ"ל, וע"כ גם הם בבחינת באר, וזה עיקר הבריאה:
דבר נתקשו בו רבים מדוע לא רצה ד' בתשובת אדם הראשון ולא השיב חרב המות אל נדנה, ונ"ל במ"ש באות ג' בשם כתבי האר"י דבחטא האדם הרוח האלהי ישוב אל האלהים וע"י התשובה חוזר אליו. וזה כוונת מאמרם ז"ל (ירושלמי ר"ה יט ב) בעל תשובה כקטן שנולד דמי ועליו נאמר (תהילים ק"ב, י"ט) ועם נברא יהלל יה. לפי"ז קודם חטא אדם הראשון היה הרכבתו מאתו יתברך והיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שנתן לו חלקו, וראוי היה שלא יכלה ולהתקיים באיש, אמנם לאחר החטא כשנסתלק חלק האלהי ואחר כך כשחזר בתשובה והחזיר החלק האלהי והרי הוא כאלו עשה את עצמו והיה בבחינת ועם נברא ומעשי אדם לא יוכלו להתקיים באיש רק במין, ומאז עלה מות בחלונינו. ובזה יובן הא דאיתא במדרש (איכה רבתי ה', כ"א) השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כימי אדם הראשון. והיינו שאנו רוצים שיהיה מקודם אתערותא דלעילא ויהיה התשובה ע"י הקדוש ברוך הוא ואח"כ ונשובה, ואז נהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ונחיה ולא נמות. וזהו כימי אדם הראשון קודם חטאו, אשר רק בשמרו לעשות מצות ד' יחזיק בקרבו החלק האלהי לעד. ויהיה תמיד בבחינת באר, וזהו כוונת מאמרם ז"ל (חבקוק ב', ד'), וצדיק באמונתו יחיה, היינו בבטחונו שאינו בוטח ברוב חילו כי הכסף איננה עצמות כי אם בד' נכון לבו ובאמונתו יחיה, והוא הנקרא חיות שנובע מעצמו:
הגם שיש בני אדם שמוכרחין לעשות איזה מסחר צריך המו"מ להיות באמונה, וזה הוא תחלת דינו של אדם, כמ"ש פרק ב' דשבת (לא א), אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה. והיינו על פי מה דאיתא שם, והיה אמונת עתיך חוסן כו' (ישעיה ל"ג, ו') אמונת זה סדר זרעים. וכתבו התוספות בשם הירושלמי, שמאמין בחי עולמים וזורע, והיינו שאינו כעוסקים במשא ומתן ואומרים כחי ועוצם ידי כו', כי אם זורע משליך זרעותיו ישדד אדמתו ויכסם שם יאבדו יפסדו וירקבו, עד ירחם ד' עליו יוריד טללים ישיב הרוח ברנה יקצור וישא אלומותיו, ומש"ה זרעים נקרא אמונה. וכמו כן ראוי היות כל מו"מ באמונה, היינו שיאמין שמה שהוא קונה או מוכר לוה או מלוה, הוא כמשליך זרועתיו בתוך הארץ וע"י חסד הבורא יושלם חפצו, וזה פירוש נשאת ונתת באמונה. עוד שואלין אותו פלפלת בחכמה. ומבואר בחובת הלבבות שער החשבון חשבון פ"ה שישוב עם נפשו בהתאחרה מהבין ספר תורת אלהים ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על עניניו ואינו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך, אם הוא מסופק בהבנתו מפני הדמות הכתיבה או המלות, או לעומק ענינו כו', אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו לעמוד על ענינו והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו כו', כמה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר תורת אלהיו אשר הוא חייו והצלתו כו', והאיך התרת לעצמך אחי להתעלם ממנו ולהסתפק לך ממנו מה שהוא קרוב מענינו ונגלה מפשוטו ותקל בזולתו ע"ש. ומזה יתעורר אדם מישראל כמה הוא חייב להשיב על השאלה הנזכרת, פלפלת בחכמה ולא להסתפק בפשיטות, אלא דהקדמונים ביושר שכלם האמיתי לא היו צריכים כל כך עומקי הפלפול כאשר אנחנו פה היום, ואפילו בימי אמוראים אמרו (עירובין לג א) אנן כאצבע בקירא לסברא, ומכל שכן אנן יתמי דיתמי כמה אנו צריכים זמן זמנים להבין סברא אחת מקדמונינו ז"ל ולזה צריך פלפול רב:
ומוהר"ם אלמושנינו בביאורו לספר קהלת (י', א'), זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט ע"ש, שכתב דהישרים בשכלם אינם חריפים כ"כ, והחריפות אינו אלא אגב שבשבתא, ולפי שאלו שאין שכלם ישר ויש להם מעכב בשכלם כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול, כאשר אנו רואין בתבערת אש כאשר יוצק עליו מעט מים אז יגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים. כן הדבר הזה אם יש לשכל קצת מנגד, והוא הסכלות מעט, ואז יתגבר עליו השכל ויהיה מחודד יותר ויותר ע"ש. ובזה נראה לפרש מאמרם ז"ל ב"ר (ט', ז') והנה טוב מאד, טוב זה יצר טוב, מאד זה יצה"ר. והוא לפי שיצה"ר נקרא כסיל, ויצ"ט נקרא חכם. לזה כאשר יהיה התנגדות מצד הסכלות שהוא יצה"ר אל צד החכמה שהא יצ"ט ויתגבר השכל שהוא יצ"ט על הסכלות ויתעלה במעלות רבות מאשר הי' מקדם, משא"כ אם לא הי' יצה"ר מנגד לא היה התגברות, והיה טוב מצד עצמו אבל לא מאד, וע"י היצה"ר המנגד מתגבר היצ"ט ונעשה טוב מאד. וזה נראה כוונת מאמרם ז"ל (ע"ז יט א) אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשה. אמר רב עמרם א"ר אשרי שעושה תשובה כשהוא איש, והיינו שיש לו התנגדות מצד היצה"ר ויתגבר עליו, ואז יהיה במצותיו חפץ מאד, אבל אם הוא זקן וכלו תאוותיו ונחלש יצרו, אף על גב דחפץ במצות לא יהיה במאודיות כנ"ל:
זאת ועוד אחרת כי צריך הלימוד להיות מאהבה לבלתי ישים מדתו זאת אל כל דבר מהדברים כי אם בתורת ד' חפצו. וז"ל מדרש תנחומא פרשת נח לא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הר כגיגית כו', וא"ת על תורה שבכתב והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע כו' אלא על תורה שבע"פ א"ל כו' וקשה כשאול קנאתה ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו כו' שנאמר ואהבת כו'. ומנין אתה לומד שאין אהבה זו אלא תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה על לבבך, ואיזה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שינון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו לפרשה שניה. והיה אם שמוע כו' ונתתי מטר ארצכם בעתו, זו מתן שכר עוסקים במצות ואין עוסקים בתלמוד כו'. שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה, ויש מכלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעה"ב, שנא' (ישעיה ט', א') העם ההולכים בחושך ראו אור גדול כו' ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא ב' ישיבות לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה, ומתקבצים ב' פעמים בשנה, באדר ובאלול, ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין הדבר על בוריו והלכה לאמתתה ע"ש שהאריך. ובמדרש אמרו שהכריח הקדוש ברוך הוא אותנו ע"י כפיית ההר שלא תסור התורה ממנו לעולמים, דבאונס כתיב (דברים כ"ב, כ"ט) לא יוכל לשלחה כל ימיו, גם המן שאכלו במדבר היה לכונה זו, כמ"ש בספר המגיד לב"י, שהמן שאכלו ישראל היה הכרחי לקבל התורה בלי שום בחירה. ובילקוט ראובני פרשת בשלח וז"ל יפיפיה גי' קצ"ה, הוא שר התורה, הוא המטיר המן לישראל והם אמרו נפשנו קצ"ה, להודיע שקצו ומאסו במן ובתורה ע"ש. וזה היה להם הכרח לקבל תורה, כי המן בא משר התורה והוא לחם אבירים שמלאכי השרת נזונין. שוב לא היה להם שום נטיה ותאוה חומרית, רק תקוע היה בלבם אהבת התורה והמצות, וזה נשאר לדורות למשכילים, אשר עליהם נאמר (במדבר י"ט, י"ד) אדם כי ימות באהל:
חזות קשה ראיתי. הנה בפרשת בהעלותך כתיב, מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. והקשו בתוס' יבמות דף סב. על מה זה אחרו לדבר במשה זמן רב אחר מתן תורה ותירצו לפי מה דאיתא בסיפרי דבקברות התאוה שנבחרו ע' זקנים ואמרה מרים לצפורה אשרי לנשותיהם של אלו שנבחרו לגדולה אמרה צפורה אוי להם שהרי בעלי מיום שהתחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו פירש ממני ואז נתודע להם הדבר ע"ש. ונראה בזה דמצינו שם שהתאוו תאוה, ואמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, ופירש"י מי שאמר זה לא אמר זה, אלא הקדוש ברוך הוא הכתיב בתורה והמן כזרע גד הוא, וכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. ופירש"י למשפחותיו על עסקי משפחות על עריות שנאסר להם ע"ש. והוא תמוה, דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות. ונראה לפמ"ש רז"ל בהא דאי' בגמרא שבת דף פח ע"א ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, והקשו (תוס' שם ד"ה כפה) דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע. וכתוב בגור אריה (יתרו ד"ה שנתלש) דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו, אלא מראה להם הקדוש ברוך הוא שהתורה הוא הכרחי להם. ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש. דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש. והנה מצינו שהתאוו תאוה והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית. וכמ"ש באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש, ולפמ"ש הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות והם התאוו תאוה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם. כמו שאמרו נעשה ונשמע, כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית. לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה. ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, פירוש בלי הכרח רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו, כי כן פירוש מלת חנם, כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן, ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן הוכרחנו, ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו, אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח, אבל באמת המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, ובודאי נאכל ממנו. אך לא יסור מאתנו כל התאוות ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו נעשה ונשמע:
טרם יקראו והנה נחשף קלונם, דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם. והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה כיון דישראל במתן תורה דין גרים הי' להם וכדאיתא ביבמות מו: דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים. וקיי"ל גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה, ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה שכפה עליהם הר כגיגית בזה לא הוי כקטן שנולד ע"ש. לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות. כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח', ע"כ נאסרו בקרובותיהם, אבל אם לא היה ע"י הכרח רק ברצון ובבחירה היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו, והנה ביבמות דף ס"ב פליגי ר"י ור"ל בנכרי שהיה לו בנים ונתגייר דר"י סבר קיים פו"ר שהרי יש לו בנים. ור"ל סבר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריך לקיים פו"ר. ולכאורה תיקשי, הא דאמרו שם בש"ס בפלוגתא דב"ש וב"ה, ב"ש סברי ב' זכרים, וב"ה סברי זכר ונקבה, וטעמא דב"ש שם דילפי ממשה שהיה לו שני בנים ופירש מן האשה, וב"ה ילפי מברייתו של עולם זכר ונקבה ואמרינן ב"ה לילפי ממשה, ומשני משה מדעתו פירש והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו ע"ש, וא"כ לב"ש דילפי ממשה נהי דקיים פו"ר בב' זכרים, הא בשעת מתן תורה דין גרים יש להם. ולר"ל צריך לקיים פו"ר דהוי כקטן שנולד, אלא דלפי מה שכתב בג"א דעל ידי ההכרח אין הגר כקטן שנולד ניחא גם לר"ל. ובזה יתיישב קושית התוס' (יבמות סב. ד"ה דכתוב) שלא דברו אהרן ומרים במשה עד אחר קברות התאוה. משום דקודם היו סוברים דגר שנתגייר כקטן שנולד וצריך לקיים פו"ר אף שהיו לו בנים מקודם. וא"כ ודאי לא ביטל משה המצוה מדעתו, ואמנם הקדוש ברוך הוא צוה עליו. אולם אחרי רואם בקברות התאוה שנאסרו להם עריות. וזה מטעם דגר מוכרח לא הוי כקטן שנולד, כמ"ש בספק גור אריה וכבר קיים משה פריה ורביה בבניו הראשונים, ומצאו פתח לחשדו שמדעתו פירש כיון שאינו מבטל מצוה בזה דגם לב"ה קיים פ"ו בב' בנים רק שהם מוסיפים דגם בזכר ונקבה סגי לדעת הספרי (כ"ט אות ח'), ולזה התרעמו הלא גם בנו דבר ה'. עד שהשיב להם הקדוש ברוך הוא פה אל פה אדבר בו אני הסכמתי לדבריו:
ישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכתב מהרי"ע בעקדה (קהלת י"ב, ז'), שהורה לנו שתכלית האדם ושלימותו לעת קצו יפרדו ב' חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כ"א לעצמו, מבלי השאיר מהם שארית את רעהו כו', ואמנם ז"ש החכם בהפרדתם הנה והנה יושלם אצלו בהיותו על תכלית הטוב בהיותו בחיים חיותו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונת חומרו ופחיתיותו להתעצם בהם כלל, ואם נטה לזה בצד מה שישתדל שיהיו נפרדים עד שלבסוף ישוב העפר אל הארץ כשהיה מבלי ערוב נפשיי, והרוח ישוב אל האלהים אשר נתנה, מבלי ערוב עפריי כמ"ש תנה לו כמה שנתנה לך, אמנם זה הענין ההפרדה על זה האופן הוא קשה אצל אנשים, כי הנה יש לנפשם נטיה גדולה אצל חומרם בהתעסקם תמיד בעסקי החומר כו', עד שתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודה כו', עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כו', ונשארו אצלה ממנו ענינים רעים ונפסדים כו', ולזה אמר שנפש רשעים קשה לצאת כצמר הנאחז באחד הקוצים כו', כי לא יקוים בהם וישוב העפר על הארץ ע"ש. ובספר המגיד לב"י כ' ג"כ שהוא ענין כף הקלע, שכחות הגופניות שנתקשרו עם הנפש עם תאוותיהם פעמים לעבירה זו ופעמים לעבירה זו, וכל עבירה יש לה כח ממונה להענישו, ולזה הוא כף הקלע ומשליכין אותו זה לזה לכל הכחות הממונים ע"ש, זה נראה לישב מ"ש במדרש כי שם קברו את העם המתאוים יכול על שם המאורע ת"ל שם קברו את העם המתאוים ע"כ. ועיין מ"ש בעקידה שהיה לו לומר העם שהיו מתאוים ע"ש. וזה פירוש יכול על שם המאורע שאירע פ"א היה זה המעשה נתאוו לבשר ושוב הפסיק, אך השם נשאר להמקום מזמן ההוא, ת"ל שם קברו את העם המתאוים, פירוש עדיין הם מתאוים, ואינו מאורע רק' מתהוה בכל עת, וכמ"ש דכל שמתאוה בחייו נקשר בו אחר פרידת הנפש ועדיין הם מתאוים:
כפעולות איש כן משכורתו. ומצינו שאמרו חז"ל בקברות התאוה שהיה להם תאוה זרה שרואים שהבשר ממית, ואף על פי כן לא עמדו מתאוותם, והוא לפי שהתרעמו על המן והכרחתו אל התורה כי חפצם באהבה בחירי ומאסו באהבה הכרחי, ולכן כמדתם שילם להם, שגם התאוה זרה הניתנת להם הכרחית היתה אף שהמיתה לא נטו מאחריה, ומזה יוכל המשכיל להבין אם לתאוה זרה כח נפלא כזה להמית עצמו עליה, על אחת כמה וכמה לתורה ולמצות שיתלהב לב האדם בחשק נפלא ונורא מאד, ולקיים בנפשו אדם כי ימות באהל, ולא יחוש לקמחיה ולהיות אכזרי על עצמו ויהגה בתורתו יומם ולילה ואז יהיה טוב לו בזה ובבא. ולא ידבק מן החרם בידו לאחר פרידת הנפש ויהיה ח"ו בכף הקלע כמ"ש, ולזה אמרו בסוטה דף כא. משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה כו' כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל בכולם. מאי פרשת דרכים. אמר ר"ח זה ת"ח ויום המיתה, דכיון שהוא ת"ח התורה מוציאה את נפשו מטיט החומר, ועי"כ תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה וכמו שנתנה. והעפר ישוב על הארץ כשהיה, וזה הוא פרשת דרכים. כל איש מאישיו פונה לדרכו. לא יפגשו זה בזה ואז הוא מוצל מכל וכל:
להשביע נפש הקורא משכיל בענין הפרידה הזאת כי לכאורה יפול לב אדם על זה איך יתפרדו חברים כמוהם הקשורים בעבותות הרכבתם לבלתי ישאר אף שמץ מאיש ברעהו. אומר שזה הענין ודוגמתו הראה הקדוש ברוך הוא למשה תחלת דבר ה' בו דכתב וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה כו' ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך ע"כ. והרבו המפרשים לספר בטעם הרמז הזה. ונראה לפי מ"ש בספר המורה דבמאמר של נעליך הזהירו הקדוש ברוך הוא למשה על הפשטת הגשמיות להסיר מעליו כל כוחות הגופניות ע"ש ומבואר בכתבי האר"י ז"ל הא דאש של מעלה אינו מכלה ואש של מטה מכלה כל אשר יפגע בו והוא משום דאש של מעלה לא יתעצם ויתחבר בשום עצם חומרי ולא יתערב בחלקיו ולכן לא ישרפהו, משא"כ אש של מטה יתעצם ויתערב בכל החומרים, ויכנס בחלקי העץ ויתערב עמו ויכהו. ולזה הראה ד' למשה המחזה ההוא בתבערת הסנה ושלילית האיכול אשר יבין כי כמעלת אש עליונה כן מעלת הנפש המשכלת, ואף אם ירדה לשכון בתוך בית חומר לא תתערב בחלקיו ולא תתעצם בו, אך אם ישמרה בעליה תשאר במעלתה, ועי"ז בכל עת יבא אל הקודש להפשיט בגדיה מעליה, ואמר לו של נעליך וכמ"ש המורה, ובזה יובן הפירוד בתכלית כמ"ש:
מלבד כל אלה שכתבנו נאמר כי בראשית בריאת האדם כאשר הרכיב הבורא חלקיו ויעשהו שר צבאו על פקודי הנבראים וישם הנפש המשכלת בתוך ביתו לגברת על פי' יצאו ועל פי' יבואו כל הכחות, ולא התעצמה הנפש ההיא בקרב כוחותיה כ"א מנגד עמדה הנפש לבדנה וכחות החומריות לבדנה רק יסורו למשמעתה אל אשר תצוה, ואיננה בגוף רק הרכבה שכונית. אולם האדם בהבראו כי לא שמר את נפשו ויסירה מגברת אזי במעשיו הרעים יתערבו כחות נפשיות עם כחות גופניות, וממזג מזג חדש מעירוב הנפש עם החומר ונעשה בריאה חדשה לרעה. וכמ"ש חכמי המחקר שהרכבה המזגיית לא תשאר במורכב זה המורכב מהם, אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשות באו לכאן, כהרכבת הסנגבן שאין בו מצורת הדבש והחוצץ כלום אלא מזג חדש הוא נקנה, לפי שאין בו חלק יהיה כולו דבש וחלק יהיה כולו חומץ אלא כל חלקיו הם מורכבים, ולזה כאשר האדם הולך בתאוות יותר מדאי אזי יצא מהם הרכבה חדשה וצורה חדשה יוצא, ואינו חציה אדם וחציה חומר אלא מזג חדש, אבל הצדיק במעשיו וע"י התורה מוציא את הנפש מטיט החומר ואינו אלא הרכבה שכונית כמו האברים, הידים, והרגל, והעינים, והאזנים וכיוצא שהם מורכבים מאברים פשוטים, ויש לכל אחד טבעו ומזגו הראשון, ואין בו טבע הכלל ולא מזגו, שחלק מהיד אינו חלק מהרגל, ואף על פי שהם מורכבים נקראים הרכבתם הרכבה שכונית, ועיין בתשב"ץ חלק שני סימן ד' מ"ש שהפרדה איננה כלאים אף על גב שבא מסוס וחמור, ומשום דהוי הרכבה מזגיית והוי צורה חדשה, אבל חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חורין, וזה אינו רק הרכבה שכונית וצד עבדות לחודא קיימא ע"ש. ותכלית הכוונה הוא שהנפש ישוב אל האלהים כאשר נתנה, והעפר ישוב כשהיה כמ"ש באות י' בשם העקדה. וזה כוונת מאמרם ז"ל פרק קמא דחולין ה: דכל היכא דכתיב אדם ובהמה למעליותא, היינו שיש לו צורת אדם ובהמה הנכרת כל אחת לעצמה אז טוב לו, כי הנה הוא כאשר נתנה הנפש לעצמה וחומר לעצמו, משא"כ אם נתערבו זה בזה אז אין לו צורת אדם דהיינו הנפש, ולא צורת הבהמה הוא החומר, רק בריאה חדשה וזרה, ולא כן תכלית הבריאה, וזהו אדם ובהמה תושיע ד'. והוא למעליותא להחזירה כנתינתה והבן:
נקטינן ארי' אבי תרי לא נפל והא חזינן דנפל האי דאדמי להו כבהמה. שנאמר נמשל כבהמות נדמו שבת קנא ע"ב. ונראה לי לפי מה שכתב בזוהר פרשת בראשית פקודא תשיעאה למיחן למסכני כו', דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אדם בשותפא כלול דכר ונוקבא בצלמנו עתיר, ומסטרא דנוקבא מסכני כו', הכי איצטרך ב"נ לתתא למהוי עתירי ומסכני בחבורא חדא כו', רזא דכן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט על כל בריה. הה"ד ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כו' מנ"ל מנבוכדנצר אף על גב דחלם האי חלמא כל זמן דהוי מיחן למסכני לא איענש וכד חב מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא כו' מיד אשתני דיוקניה כו' ע"ש וזהו ארי' אבי תרי לא נפל. פירוש אם הוא כלול מתרין דכר ונוקבא עתירי ומסכני כחדא דיוקניה דיוקנא דאדם קדמאה ושליט על כל בריה. אלא דהמקשה לא הבין לזה פריך והא חזינן דנפל, ומשני האי דאדמי ליה כבהמה, היינו דלא כלול דכר ונוקבא ואפילו מאה מהם כבהמה המה להם, אבל בי תרי בחבורה חדא בצלם ודמות מקויים בו ומוראכם כו'. וזה כוונת המשורר תהלים (ל"ט, ז') אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. פירוש אם רק בצלם יתהלך האדם ולא כלול בדמות דהוא סטרא דנוקבא מסכני אז אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם ואינו דבר קיום לו:
סלולה אורח ישרים ההולכים דרך צדקה שהוא קיום העולם אשרי משכיל אל דל ובפרט ביום משתה ושמחה ויו"ט, כמבואר בזוהר וז"ל (פר' אמור), ת"ח דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני ואי חדי בלחודואי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי כו' כתיב וזריתי פרש על פניהם פרש חגיכם. ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהיב ליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואלו שבת לא קאמר, ובגין כך כתיב ביני ובין בני ישראל עכ"ל. ובטעם הדבר דבחגין צריך יותר למחדי למסכני מבשבת, גם להבין מה דכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי מה ענין חדשים לכאן. ובזוהר לא הזכירו שצריך למחדי בחדשים. גם מ"ש הה"ד ביני ובין בני ישראל, נ"ל דמקראי קודש אינון אושפיזין עילאין קדישין וצריך למחדי לאושפיזי וזו היא שמחתם לשמח נפש העניים האומללים הם יקחו חלקם, והנה להשגת תכלית הענין אמשול לך משל, למלך שלטון שנתארח לבית כפרי אחד אשר תחת ממשלתו ויכירהו, ולא שת לבו אליו לכבדו כראוי ויחר אף המלך בו, וישא עיניו והנה איש בא אליו והוא ציר שלוח מכפרי אחר לאמר אם על המלך טוב יבא אל המשתה אשר אעשה לו. ויבא המלך אל בית האיש ההוא והנה גם זה האיש לא שת לבו אל המלך ולא כבדו גם הוא. אדין מלכא בנס וקצף סגי ברגז וחמא, אמר הדמין יתעבד וביתיה נולי ישתוי, כי יותר רעה מעשה זה האיש מהראשון, כי אל הראשון מעצמו בא אליו המלך וזה שלח אחריו גם על השליח קצף כי הוא היה הסבה לבושתו, והנה בשבת דקביעי וקיימי ומעצמם באו האושפיזין לאו עונשי' סגי. אבל בחגים ומועדים שהם ע"י ישראל כמאמרם ז"ל (ר"ה כד א) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם אל תקרא אותם אלא אתם, ואם אז אינו מכבד האושפיזין עונשיה סגי. לזה אמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, כיון דהזמנים נקראים ע"י החדשים וגם על השליח כועס שהם החדשים לזה אמר הה"ד אות היא ביני ובין בני ישראל, ומשום דשבת קביעא וקיימא ואמרינן מקדש השבת וישראל והזמנים, דשבת הוא אות בינו ובין בני ישראל, וחגים בין ב"י ובינו. ומשום דשבת קביעא וקיימא וזמנים ע"י ישראל נקראים והבן. וגם כיון שצריך להראות פני אלהים בחגים וזמנין שנא' יראה כל זכורך, ע"כ צריך שיהיה עכ"פ בזמנים הללו בצלם ודמות, עתירי ומסכני כחדא ולא יהיה ח"ו כבהמה:
עתה ישכיל כל איש ויבין צורך האחדות עתירי ומסכני, ולעשות צדקה בכל עת, וביותר לעניים ת"ח להחזיקם בתורת ה'. ואמרו בש"ס מכות דף כב ע"ב כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא. והקשה הר"ן שעל הרי"ף בקדושין דף לג בשם תוס' מהא דאמרו שם מהו לעמוד בפני ספר תורה, ואמרו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. בפ' כתיב והדרת פני זקן, ומשמע מזה דכבוד התורה גדול משל לומדיה. ונ"ל לפמ"ש בספר תפארת ישראל (סו"פ ס"ט), דכאשר נתבונן במעשה הבורא כל הנבראים צריכין תיקון ועשיה. כדאיתא במדרש כל אשר ברא בששת ימי המעשה צריך תיקון ועשיה אחרת חטין צרכין לטחון - החרדל צרכין למתק, ומפני כי התורה ניתנה מהש"י ע"י נביא ומעלת השכל גדולה מנביאות, וכדאמר' (ב"ב יב א) וחכם עדיף מנביא, וכמו שפעולת השכל גדולה מהטבע כמו כן היא גדולה מנבואה, ולכך החכמים הם עיקר התורה והשלמתה. ומש"ה אתו רבנן ובצרי לה חדא כו'. והתורה בא לעולם כמו כל הטבעים שלא באו מבוררים רק האדם בשכלו מבררם והשכל מברר הנבואה כו'. ובמדר' (תנחומא, ויקרא תזריע ה' א) שאל טרנוסרופוס את רבי עקיבא איזה מעשים נאים כו', הרי שאפילו מעשה הש"י צריך תיקון כו'. ואל יפלא בעיניך איך יוכל האדם לברר בחכמה דברי הנבואה, וכמו כן איך החכמה מבררת הטבע שברא הש"י, משום דהכל מהש"י הטבע והחכמה והנבואה הבריאה והתיקון ע"ש. וזה כוונתם ז"ל הני טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן, דעיקר תיקון והשלמת התורה ע"י החכמים דבצרי חדא, וה"ז כמי שיש לו כרם מלא גפנים נטע שורק ואדם אין לעבוד את אדמתה, הנה כרמו כלא היה, אולם אם ישכור פועלים ויעבדו עבודת הכרם ויעשו ענבים בקרן בן שמן, אז הידד הידד יקראו הדורכים, כרם חמד ענו לה, ומ"מ לא יהיו הפועלים מיטב קנינו כי הכרה הוא העיקר, אך הוא צריך אל הפועלים ובלעדם לא יכון. וכמו כן הוא בתורה אם אין ת"ח לברר ולתקן והיה כדברי ספר החתום, שאין לך מצוה מפורשת בתורה תפילין לא נודע כמה פרשיות ומה לכתוב, וכן ציצית, ומזוזה, ושעטנז ורבות כהנה ובמלקות בצרי חדא, ובלעדי הת"ח התורה כלא היתה, אבל אם כבר החזקנו ידי המחזיקים הת"ח המתקנים אותה, וכבר אכלנו את לחמה ויינה שתינו, אז היא העיקר ולא פועלים, כמו המרגליות בתחלת מציאתה סתומה ומכוסה ואינה חשובה מאומה, וכשיש עבד נוקב מרגליות אז הוא יעשנה ויחשיבנה מאוד, אמנם לא יחשב העבד לעיקר כ"א המרגליות. וכן התורה אם מפני לומדיה אנו עומדין שהם הפועלים וכבר תקנו אותה והשלימוה מפניה לא כ"ש שהיא העיקר והבן:
פדיון נפשו יתן איש בהטיבו לטובים הם ת"ח שמהנה אותם מנכסיו כי מזה הוא זוכה להחיות נפשו בעת נבלתי יקומון כמאמרם ז"ל פרק שני דייני (קיא ב) אמר ר' אלעזר עמי הארץ אינן חיין לעתיד לבא א"ל ר"י לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי א"ל מקרא אני דורש כי טל אורות טליך כו' כיון דחזיה דהוה קא מצטער א"ל רבי מצאתי להם רפואה מן התורה ואתם הדבקים בד' וכי אפשר לידבק בשכינה והא כתיב כי ד' אלהיך אש אוכלה, אלא כל העושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו כאלו מדבק בשכינה, וכתיב חיים כולכם היום ע"ש הרי שתחיית המתים אינה אלא ע"י טל של תורה. רק המהנה ת"ח יש לו טלם. כענין יששכר וזבולון. וזה כוונת מאמרם ז"ל פ' חלק (צ א) אלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' והאומר אין תחית המתים מן התורה. ואמרו בש"ס הוא כפר בתחה"מ לפיכך אין לו תחיה. פירוש אף שמודה בעיקר התחיה אלא אומר שאינה מסבת התורה והוא כופר בסבתה אין לו תחיה, כי סבה אחרת אין לה רק של תורה דידיה או של אחרים הנהנים ממנו והוא כופר בה ולכך לא תחייהו. אמנם יאמין כל איש כי זה הוא עיקר התחיה ואז יזכה לקום עם ישיני חברון לשמוח בשמחת ציון תוב"ב:
צרורות וקשורות ונאחזות נפשותינו אשה באחותה כי אין התחיה כ"א ע"י התורה ואם לא יתקשרו ההמון עם הת"ח מאין יבא עזרם וממה יחיו. ובעקבתא דמשיחא (סוטה פ"ט) אמרו שרי חכימיא להוי כספריא כו' ועמא דארעא אזלי ומדלדלא ואין דורש כו' ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. וי"ל כונתם כי עיקר הבריאה אינה רק עבור התורה וכל ישראל כאיש אחד ובו אברים פנימים וחיצונים וכל חיתם הוא מהלב וכשיש אבר מדולדל מגוף אז אין לו חיות הלב וכמו כן ת"ח שבדור הם הלב ובהם משכן החיות וכשמחוברים עמא דארעא עם הלב דהיינו לת"ח ע"י שמהנים אותם מנכסיהם אז החיות מהלב וכל האברים אחד הם ירגישו איש בהרגשת רעהו אבל אם פירשו עצמם מתורה ומת"ח הם רק כאברים המדולדלים שאינם מרגישים איש ברעהו ולכל הגוף בכללו הוא חסרון כשיש אבר אחד מדולדל וכן לכלל ישראל וזהו עמא דארעא אזלא מדלדלא ואין דורש ואין מבקש בפרנסת ת"ח שיכולים להגות בתורת ה' ולכך אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, וביותר יזהר האדם מגדר האהבה והאחוה לבלתי עשות רע איש לרעהו ואמרו ז"ל (אבות דר"נ י"ז) יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכ"ש שלא יגזול אותו:
קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא, בגזל הדיוט כתיב נפש כי תחטא ומעלה כו' ובגזל גבוה כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה כו' והוא מאמר ר' לוי פרק הספינה פח: וצריך ביאור וכי משום דהקדים חטא למעילה הוא חמור כיון דבתרווייהו איכא חטא ומעילה. ונ"ל לפמ"ש מהרי"ע בעקידה פרשת חקת כי האיש אפילו היותר שלם חוטא בשום דבר מהדברים כו'. הנה הוא מוכרח מצד טבעו כמו שאמר הכתוב כי אדם אין צדיק בארץ כו'. אמנם כאשר יהיה בזה האופן, מקלות החטא, או משלימות התשובה ודאי לא יענש, וכמו שאמרו חז"ל אני הוא קודם שיחטא אני הוא לאחר שיחטא וישוב. אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם הוא מוכרח לבלתי היותו אלוה לא הוכרח להיות מעמיק בחטא ומורגל בו ע"ש, ונתבאר שלא היה האדם ראוי ליענש על החטא כיון שהוא מוכרח בו ובפרט אם הוא מקלות החטא, אלא שעיקר העונש הוא על שמעמיק ומורגל בחטא ואינו עושה תשובה, וזה יוכל כל אדם, וכדכתיב (דברים ל', י"א) לא נפלאת היא ולא רחוקה כו'. ואמרו חז"ל שהוא על מצות תשובה. משום דגוף המצות נפלאו מן האדם ורחוק הוא ממנו, בעבור שאדם אינו אלהי והוא מוכרח לחטוא, ובפרט בקלות החטא, אלא שהאדם אם הוא מוכרח על החטא לא הוכרח להיות מעמיק ומורגל בו, וצריך חרטה ותשובה, ומצות תשובה לא נפלאת ולא רחוקה ומש"ה דן ר' לוי דקשה גזל הדיוט משל גבוה, דבגזל גבוה הקדים מעילה, משום דבעבור קלות החטא אינו נקרא חטא אל האדם כיון דאין צדיק בארץ שיעשה רק טוב, ועיקר החטא הוא מחמת שמעמיק בו ואינו מתחרט תיכף אחר עשותו, ומש"ה הקדים מעילה לחטא, דהחטא הוא כשאינו מתחרט, לזה כתב והתוודו שיעשו תשובה, אבל המעילה בעצם אינה בגדר חטא כיון דמוכרח הוא על קלות החטא משא"כ גזל הדיוט שהוא יותר חמור, ויכול האדם לעמוד נגדו אם כי אינו אלהי אינו מוכרח לגזול חבירו, שהוא מגדר הריעות והאחוה, לזה בגזל הדיוט המעילה עצמה היא החטא ומש"ה הקדים חטא למעילה:
רבי שמעון ב"א אומר (בבא מציעא דף ע"א ע"א) כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך וגו' עושה אלה לא ימוט לעולם, הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין והא קא חזינן דלא מוזפי וקא מתמוטטין, א"ר אלעזר הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואין עולין. ופירש"י ז"ל והכי משמע קרא כל עושה אלה לא ימוט לעולם, כלומר אף אם ימוט אין מוטתו מוטת עולם, אבל המלוה ברבית ימוט לעולם וע"ש. ולכאורה יפלא דכשם שמקשה והא קא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין, ה"נ הא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין ואין עולין. ונ"ל דאיתא במדר' פרשת מטות כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה דאדם יוצא למזרח ופורש לים, ולא למי שיוצא למדבר הרים, אלא ה' משפיל אף מרומם, ואף שמשפיל לזה, מרומם לזה, וגלגל החוזר, אמרו שם מפני מה נקראים נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה מפני מה נקראים זוזים שזזים מזה לזה ע"ש לזה מי שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין ואין עולין בשום מקום. וזה פירש"י והכי משמע קרא אין מוטתו מוטת עולם היינו שיהיו עולים עכ"פ לאיש אחר בעולם והנכסים נשארין בעולם לא כן המלוה ברבית כספו אינו עולה כלל לשום אדם בעולם. וכן מבואר במדרש (יחזקאל ז', י"ט) כספם בחוצות השליכו וזהבם כסף נמאס, משא"כ בשאר יורדין אף שהם אין עולין הנכסים עולים:
שבתי זממתי מצאתי און לי שכל העולם כולו איש אחד מהא דאמרו (קידושין מ ב) בפשיטות אין העולם נדון אלא אחר רובו ואם היה כל אחד איש בפני עצמו מה ענין הרוב לזה אלא ודאי הכל איש אחד. ואיתא במדרש איכה (א', כ') השביעני במרורים הרוני לענה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, הרוני לענה בלילי ט"ב. ונ"ל לפי מה דאיתא במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו לבית קדש הקדשים, אחזו הקדוש ברוך הוא בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, א"ל הקדוש ברוך הוא מה לידידי בביתי, א"ל רבונו בני היכן הם א"ל חטאו והגליתים בין האומות, א"ל לא היה בהם צדיקים, א"ל עשותה המזימתה, א"ל היה לך להסתכל בטובים שבהם, א"ל סוגיהן בישין דכתיב עשותה המזימתה הרבים, א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם, א"ל חייך כפרו בו שנאמר ובשר קודש יעברו מעליך ע"ש. וידוקדק לכאורה מעיקרא שאל לא היה בהם צדיקים, והשיבו הקדוש ברוך הוא עשותה המזימתה, הוסיף לשאול היה לך להסתכל בטובים שבהם הרי לא היו. ונ"ל לפמ"ש בדרשות מהר"י מסקאטו בהא דעולם נידון אחר רובו, והיינו אם זה רוצח וזה גנב וזה מקבל שוחד וזה מלוה בריבית איסורין מבטלין זא"ז וכדאמרינן בזבחים דף עח ע"א פיגול נותר וטמא שבללן ואכלן פטור, וא"כ כיון דרובם לאו לוקחי רבית ולאו רוצחים הן מבטלין זא"ז ע"ש. לפ"ז בתחילה שאל אברהם אבינו אם יש בהם צדיקים ממש, והשיבו הקדוש ברוך הוא עשותה וכו', לזה א"ל היה לך להסתכל בטובים היינו שבכ"א אף שיש בידו כמה עבירות, טובים הם זה נגד זה ומה שיש בזה אין בזה ויוכל להצטרף לבטל עבירות חבירו, וכן השני וכן השלישי וכן כולם, א"ל הקדוש ברוך הוא סוגיהן בישין ואין איסורין מבטלין זא"ז אלא הכל הולך אחר הסוג הוא הכולל עבירות ואין עבירות מבטל עבירות, ואמרו בזבחים שם (דף עט ע"א ועי"ש) בהא דאיסורין מבטלין זא"ז, ופליגא אדהלל דאמר כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, דס"ל מצות אין מבטלין זא"ז ואם מצות אין מבטלין זא"ז ה"ה איסורין אין מבטלין זא"ז ע"ש. וא"כ שפיר קאמר מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ שפיר מוכח דאין מצות מבטלין זא"ז, בזה הרוני לענה בליל ט"ב משום דסוגיהן בישין אין העבירות מבטלין זא"ז:
תרתי בלבי להבין מ"ש בספרי, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם ע"ש. ולשון כדאי הוא מינוי הדיינין להחיות כו' אינו מובן דודאי כדאי הוא ליותר ויותר דמצינו שגוף התורה לא ניתנה לישראל רק ע"מ שיקיימו את הדינין כדאיתא במדרש ואלה המשפטים הה"ד ועוז מלך משפט אהב כו' ע"ש. ונ"ל לפמ"ש בעקידה פרשת וירא ז"ל ועוד יש לי להפליא וכי משוא פנים יש בדבר מה נשתנו אנשי הגבעה מאנשי סדום כו', והנה הרמב"ן ז"ל הליץ בעדם וכתב אמנם פשט הכתובים משוה אותם לגמרי כו' ע"ש שהאריך והעלה כי אם העיר מוקפת חומת החוקים וגזירות הטובות ודתות הישרות אף על פי שלפעמים יעלו שועלים יפרצו גדרים וישביתו חוקים הנה נא העיר הזאת קרובה להרפא ולהתקן כי יקום אחד בעיר ושנים ממשפחה להוכיח את העם יעורו לבבם וישובו לאיתנם הראשון אמנם אם אין לה שום גדר לא מתקנה ולא מנהג טוב ומה גם שיש לה חומה גבוה מנחשים ועקרבים קוצים וברקנים חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בם כו', והנה באמת זה היה חטאת סדום כו' עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים טובים וקבעו בהם מסמרות בקנסות שלא יעברו עליהם כו' אבל בגבעה היה להם חוקים טובים רק שעברו עליהם לשעה, זו יוכל לתקן ע"ש. ואפשר שזהו כוונת ספרי כדאי הוא מינוי הדיינין היינו המינוי בעצמו אף אם לא ישמעו בעת מן העתים לקול המורים, קרובים הם להושע בתוכחת הזקנים כמ"ש בעקידה על אנשי גבעה, והמקיימים משפטי הדיינין הלא הם היושבים ראשונה במלכות נחלתם בלי מצרים, עין לא ראתה אלהים זולתך:
אמר המשורר בתהלים סימן נ' אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי:
נ"ל עפ"י מה דאיתא בספר נצח ישראל פרק כח נשאלנו איך ישראל משתוקקים אל הרע תמיד כו' כי אותו אשר הוא עמיתו בתורה ובמצות מבקש רעתו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך כו' והשבתי כו' אמנם מדה זאת אינה בישראל מצד כי נפש רשע איותה רע, כי עם הקדוש הזה, מצד עצמם ראוים לכל החשיבות והמעלות כו' והחשוב מצד הטבע עצמו יבקש המעלה ולא תמצא כפרי יקנא בשר גדול כ"א חכם בחכם עשיר בעשיר גבור בגבור כו' אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה תכונת החשיבות, וראיה לזה כי נראה לחוש באשר ייצר לאחד מהם כולם כאח לצרה ניגש וזהו הוא מפני כי ישראל עם א' כו' ואינו כמו מדות הזנות כו'. ודבר זה מורה על פחיתות גדול כו' ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה כו' שהם רחוקים מן המורים אינם מתפעלים רק עומדים בתכונתם כו' ע"ש, לזה אמר אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך והוא מצד החומר הגס והוא פחיתות תשב באחיך תדבר כו' הוא מצד הצורה החשובה וכמ"ש בנצח ישראל והם שני הפכים בנושא אחד ולא יהיה כזאת בישראל עם הקדוש הבאים מתכונה טובה, ויבואר מזה בפרשת נצבים ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' וכו' וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם ויחר אף ה' בארץ ההיא כו' ופירש"י אשר לא ידעום לא ידעו בהם גבורת אלהות ואונקלוס תרגם לא אוטבא להון ואותו שבררו אלוה לא חלק להם שום נחלה וחלק ע"ש. ולכאורה ידוקדק הא אם יחלוק להם טובה עדיין איסורו במקומו עומד כדדרשינן בגמרא משגיא לגוים ויאבדם ושנראה להם שנתרפאו ע"י ע"ז כו', והנה בדור המבול כתיב הנני משחיתם את הארץ ודרשו רז"ל עם הארץ, ג' טפחים של עומק מחרישה נתקלקל וחטאת הארץ היתה שאמר ה' תוצא הארץ עץ פרי טעם העץ כפרי והיא עשתה עץ עושה פרי כי היה החומר גס וזה גרם לנטיית האדם לחומרות ואמר ה' ארורה האדמה בעבורך כי ההיזק ניכר באדם ומש"ה בדור המבול חטאו ג"כ בחומריות חמס וג"ע וש"ד וזה בעון הארץ ולכן נענשה, ובס' המורה כתב שלא מצינו חרון אף וקנאה רק בע"ז על זה אמר הכתוב ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת היינו שהיתה שרפה כל ארצה כי אם היה חטאם מצד הצורה לא חטאה הארץ ואם נאמר שהיה חטאם מצד החומר אכתי תיקשי מה חרי האף הגדול הזה דזה לא הוי רק בע"ז כמ"ש המורה וזהו מצד השכל ואמרו על אשר עזבו וגו' ויעבדו אלהים אחרים וע"ז היה חרון אף הגדול אשר לא ידעום ולא חלק להם היינו שלא חלק להם שום טובה ולא ידעום בכחות אלהות ולא היה זה ע"י השכל המשובש שיהיה משגיא לגוים רק מצד החומר הגס בהפקירא ניחא להו וזהו חטאת הארץ ולכן שרפה כל ארצה אמנם כי יצדיקו בני אדם מעשיהם הארץ הנשמה תעבד:
רבי שמעון בר יוחאי אמר אלו הוינא בסיני הוי בעינא תרי פומי חד למלעי באורייתא וחד למילי דעלמא כדחזינא דנפישי לישנא בישא. מאמר בירושלמי (ברכות ח א), לכאורה ידמה שאין גנאי כ"כ אם לומד בפה שמדבר במילי דעלמא אלא דתורה שבע"פ אי אתה רשאי לכותבה וכתב בספר תפארת ישראל (סו"פ ס"ח) כי התורה היתה מתיחסת לישראל דוקא וע"י תורה שבע"פ שהוא בפה האדם ממש לא בקלף כו' יש לתורה חיבור עם ישראל כו' וזה אמרם פרק הניזקין לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית כו'. שדבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני דברים יחד כו' ואלו היתה תורה שבע"פ גם כן כתובה לא היתה התורה מיוחדת לישראל דוקא ע"ש. ולפי"ז הפה הוא הקלף מתורה שבע"פ וכמו הקלף של תורה שבכתב צרך עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא כן הקלף של תורה שבע"פ היינו הפה יהיה רק לשמה ושפיר בעי תרי פומי חד לתורה וחד למילי דעלמא. לפ"ז צריך ליזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא. ובמדרש תהלים יז הקשיבה רנתי זו רינונה של תורה בלא שפתי מרמה זו תפילת המוספין למה בלא שפתי מרמה שלא עמדנו לתפילה לא מתוך דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך ד"ת ומע"ט. ונ"ל לפי מ"ש הרמ"ע מפאנו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן דתמידין הם נגד תורה שבכתב ומוספין הם נגד תורה שבע"פ לזה אמרו ומוספין כהלכתן שהיא הלכה ולתורה שבע"פ צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר וזו פי האדם קלפה וזה האזינה תפילתי היא תפילת המוספין שהוא נגד תורה שבע"פ בלא שפתי מרמה שלא עמדנו להתפלל מתוך דברים בטלים. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ומצינו שאמר אהרן למשה (במדבר י"ב, י"א) אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו ואיתא בילקוט אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין ונ"ל לפי מה שפירש"י פרשת בהעלותך מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה בעבדי אפילו אינו משה במשה אפילו אינו עבדי כו' היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ואם תאמרו איני מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה ע"כ. והנה לפעמים ישב איש באחיו ידבר ושוגה הוא בו כי הוא סובר באמת שהוא רע כמו שאומר עליו ופעמים יתקנא איש ברעהו יתן בו דופי במרד ובמעל אף כי הוא יודע האמת מעלת עמיתו והנה אהרן ומרים אם היו שוגגין במעלת משה וקטן עונם נגד משה אבל יגדל עד מאד נגד הבורא יתברך כי לא בחנם אוהבו וא"ת אינו מכיר מעשיו זו קשה מכולם אך אם יזידו נגד משה ויודעים מעלתו ומלעיגים יקטן החטא נגד הקדוש ברוך הוא. כי לא יכפרו במעלת הש"י כלום. ומשה ודאי איקרא דידיה לא קפיד כולי האי אולם כבוד ה' בלבו לקנא לו. לזה אמרו לו אהרן ומרים אם שוגגין אנו היינו נגדך מחול לנו כמזידין לנגדך ולא יהיה החטא גדול כל כך לגבי שמיא:
יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כדאיתא בש"ס פסחים דף נ' ע"ב ובכמה דוכתי, והנה בפרשת ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי וצריך ביאור דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצות ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו' כנזכר, ונראה דבפרק הזהב פליגי רב ולוי בקנין סודר רב סבר בכליו של קונה ולוי סבר בכליו של מקנה וקיי"ל כרב והר"ן בפרק קמא דקידושין הקשה לרב דס"ל כליו של קונה דוקא ולא של מקנה ואפילו באדם חשוב ובקידושין מסקינן דמקודשת אם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה. וע"ש שכתב ליישב וז"ל דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה אבל כשהיא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם ק"ס ע"מ להחזיר הוא, דוקא בכליו של קונה ע"ש ועיין בב"ח ח"מ סימן קץ שהוציא מזה דאם נותן ע"מ להחזיר לאדם חשוב לא מהני אף על גב דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אין הנותן מתחשב בכך ע"ש וכבר כתבו בתולדות יצחק ואלשיך ויקחו לי תרומה כי ראוי לומר ויתנו וכתבו דבאדם חשוב קבלתו כנתינה והנותן הוא הלוקח כ"ש בבורא ית"ש שנותנים לו כאלו לוקחים ממנו ע"ש והנה בכל המצות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר וה"ה כאן בתרומה אף אם נותן בשביל איזה פרס הוי נתינה אבל עדיין יקשה לנו היה לו לומר ויתנו כמ"ש בתולדות יצחק ואלשיך ולא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה כיון שהוא ע"מ להחזיר וכמ"ש הר"ן לכך פירש"י לשמי ושלא ע"מ לקבל פרס ואז שייך ויקחו כנ"ל וע"ש בספר קצוה"ח סימן קץ סק"ד. מ"מ ידמה כל איש בנפשו כי לא הצדיק עוד במעשיו עם בוראו ית'. אך יצפה כי יגיע למעלה כאשר נאמר בתחלת האות שאחר זה:
הנשמה קודם רדתה משביעין אותה הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע והוא מאמר הגמרא בנדה פרק המפלת ל: ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות אל תהי רשע בפ"ע ונ"ל דבתהלים ס"ב כתיב אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. ובילקוט כדאי הכזבים והבלים שישראל עושים שהם בני אדם בני אברהם שהוא אדם בגדול הענקים במאזנים לעלות בחדש תשרי שמזלו מאזנים לעלות המה מהבל יחד. וצריך ביאור וכי אין למעלה מחטא כזבים והבלים. ונראה דאיתא במדרש יוקח נא מעט מים ר' אליעזר בשם ר' סימאי אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך הה"ד אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה כו'. אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבא. במדבר מנין שנאמר וארחצך במים. בישוב מנין שנאמר רחצו הזכו. לעתיד לבא מנין דכתיב אם רחץ ה' את כו'. ולכאורה התשלומין האלה לא ישוו זה לזה. כי במדבר שפיר כתיב וארחצך וכן לעתיד לבוא אם רחץ ה' כו' ופירוש שהקב"ה בעצמו רוחץ משא"כ בישוב שכ' רחצו מה זה תשלום גמול אם הם רוחצים א"ע בלתי תגמולוהי. ונראה לפענ"ד דאיתא במדרש שה"ש אל תראוני שאני שחרחורת א"ר יצחק מעשה בקרתנית אחת שהיתה לה שפחה כושית שירדה למלאות מים מן העין היא וחברתה. אמרה לחברתה למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה א"ל למה בשביל שראה ידיה מפוחמות א"ל אי שוטה אשתו שחביבה עליו ביותר את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה. את שכולך מפוחמת שחורה ממעי אמך על אחת כמה וכמה. ששזפתני השמש כו' למה אנו דומין לבן מלך שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמו פניו וכיון שנכנס למדינה ורחץ במעט מן המים והלך למרחץ מן המרחצאות חזר ליופיו והרי הוא כמו שהיה כו'. אבל אתם שזופים ממעי אמכם כו' ע"ש. ובזה יובן בזכות אברהם נעשו צאצאיו כמותו זך ונקי דהאב זוכה לבנו בנוי וביופי כו' וזו בזכות אברהם ואף אם נתקלקל צורתם אח"כ ע"י החטאים הנה זה כשזיפת השמש אשר אך את המראה היפה תכסה לעת מה ואחר רחיצה פעוטה ישוב להדרו לעצמותו הראשון. וזה היה הבטחת הקדוש ברוך הוא לאברהם. רחצו פירוש שיהיו יכולים לרחוץ ולהסיר הצואה מעליהם כקרתנית זו החוזרת ליופיה. וזה נראה כוונת המקונן (איכה ד', ז' ח'). זכו נזיריה משלג אדמו עצם מפנינים חשך משחור תארם. והיינו שעצמותם יפה ונאה זרע קודש מצבתם והיינו אדמו עצם מפנינים רק חשך משחור תארם היינו מבחוץ התואר:
לפי דרכנו, זה כוונת מאמרם ז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנו בעצמות. וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כ"א יעמוד עת מן העתים. ומ"ש אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע פירוש במראך כמו ועינו כעין הבדולח. שפירושו מראה והוא התואר ואז תוסיף אומץ. תרבה לך בורית ותלבין בגדיך. ותשלים חפץ בוראך האומר הראיני את מראיך. והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד. לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות השחרות לא תתמיד. ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמות'. אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם. והנה דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמו ולא יכזבו מימיו. וזהו כוונת המדרש שאמר כדאי הם כל הכזבים והבלים שישראל עושין היינו כל העברות קלות וחמורות כולם רק כזב לפי שהם מקרים. כי עצמותם זך ונקי כאברהם מורישיהם וכנזכר. וזהו כוונת מאמרם ז"ל במס' ר"ה פרק א'. אלפא רמי כתיב ורב חסד. וכתיב ואמת מתחלה אמת ובסוף ורב חסד, עוד שם ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היינו לפי שהמעשים טובים הם עצמיות המתקיימים והם אמת והעבירות הם כזב מעט מן האמת דוחה הרבה מן הכזב ולכך מטה כלפי חסד ע"י האמת:
יראת ה' היא אוצרו (ישעיה ל"ג, ו') והיינו כמש"כ בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ו). והזהר שלא יהיו עניניך במעשיך לאלהים כענין העוף שאמר עליו הכתוב שיולדת הביצה ומחממת אותה על פני הארץ ממיעוט שמירתה אותה עד שיפסידוהו שאר בע"ח ולא תעשה אפרוח כמ"ש הכתוב כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה כו' וכמו כן אפילו עוסק בתורה ומצות וג"ח צריך שמירה והוא היראה כמו החיטין שצריכין לקב חומטין כמבואר בש"ס (שבת לא א) וכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה פן תאכלנו האש הגדולה. ויאמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלהים ולמען תהיה יראתו על פניכם. ולכאורה אינו מובן בתחלה אמר אל תיראו. ולסוף אמר למען תהיה יראתו על פניכם. ונ"ל לפי מה שנאמר על אחד מהיראים שמצאוהו ישן באחד המדברות וא"ל האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה. א"ל בוש אני מאלהים שירא אני יראה זולתו. הובא בח"ה שער האהבה פ"ו ע"ש. וזה כוונת מאמרם ז"ל למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה פירוש שיבושו מלירא משום דבר זולתי ית'. וזהו שאמר להם משה אל תיראו היינו שלא ייראו מהקולות והאש כמו שאמרו הם פן תאכלנו. אבל תהיה יראתו ית' לבדה על פניכם וזו הבושה. וכל מי שהוא במדרגה זו ודאי כל מעשיו יתיחדו לשמו ית' ובזה שמירת תורתו ומעשיו הטובים. וכן אמר קהלת (י"ב י"ג) את אלהים ירא ואת מצותיו שמור. פירוש ע"י יראתו לבדה לשמרו מצותיו כמו החטים בקב חומטין. ולולי השמירה אין קיום להתורה ומצות ובזוהר כינה להיראה בשם בת ולתורה בשם בן. ואפשר בזה רמזו בש"ס בבא בתרא ד' קמא ע"א בת תחילה סימן יפה לבנים דרביא לאחהא עפ"י מ"ש באבות (ג', י"א) כל שיראתו קודמת לחכמתו כו', וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו כו' וזהו בת תחלה היינו היראה סימן יפה לבנים היינו תורה דרב' לבנהא, דע"י היראה התורה מתקיימת. ובזה יבואר פי' שירת האזינו:
וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו היינו מה שמקדימין בן לבת פירוש תורה ליראה ויאמר אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה שמהפכין הסדר. וע"י כך בנים לא אמון בם פירוש גם התורה לא תתגדל ותתקיים בהם:
בעקרים (פל"ה מאמר ג') ואהבת את ה' אלהיך היות האהבה הגמורה אינה אלא לאחד אבל כשנתפשטה האהבה לשנים אינה שלמה כל כך כאשר נוטה כל האהבה שלו רק לאחד. ולפי שה' אחד לכך ואהבת את ה' אלהיך ע"ש, וזה נראה בכוונת הכתוב שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם קח נא כו' אשר אהבת. ואחר עמדו בנסיון נאמר לו יען אשר עשית כו' את יחידך ממני ושוב לא נאמר אשר אהבת. כי הנסיון היה על שראה הש"י שאהב את בנו שהוליד למאה. ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית' לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית'. ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית' עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו והשלים כל חלקיו לבורא ית' ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו. וצריך ליחד היראה והאהבה לשמו ית"ש כאשר ביארנו. והנה מתוך היראה הטהורה בא לידי אהבה גמורה. ואמרו בש"ס שבת לא. יראת ה' היא אוצרו משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חיטין לעליה הלך והעלה לו א"ל ערבת בהם קב חומטין א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העלית ופירש"י חומטין משמר את הפירות מהתליע. ובמדרש (ש"ר ל', י"ד) יראת ה' היא אוצרו. משל לאדם שאומר לחבירו יש לי מאה כור חיטין מאה חביתין שמן מאה חביתין יין אמר לו יש לך אפותקאות להשים בתוכן אמר לי' לאו א"ל אין לך בהם הנאה של כלום. וכתב בטור ברקת דבש"ס דילן הוא משל ליראה פנימית ובמדרש דקרי לה אפותקאות הוא משל ליראה חיצונית ע"ש והנה ודאי מי שיש לו חיטין או פירות יותר הרבה צריך לחומטין הרבה וצריך אוצרות לתת בתוכן. ולזאת מי שהוא בעל תורה ומצות ומעשים טובים הרבה יותר צריך לאפותקאות ולחומטין כפי ערך מה שיש לו מתבואה וחביתי יין ושמן וא"כ צריך יותר יראה דהוא אוצרו. וצריך לזה השתתפות וחברות עם היראים יראי ה' וכמו שמשתתפין בזה למי שיש לו תבואה ואין לו אוצרות למי שיש לו אוצרות הרבה. ולזה אפשר לפרש חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. כי ע"י היראה משתמר המצות ואת אלהים ירא ואת מצותיו שמור וכמו קב חומטין שמשמר את הפירות, וכמ"ש באות י' הסמוך:
המלך שלמה ע"ה אמר (משלי א', כ"ב) עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם ולכאורה יתמה לב איש ומי יאהב הפתי יותר מפתאים ולצון מהלצים. ונראה לפמ"ש במערכת אלהות פ"ח וז"ל ויתבונן עוד שורש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כי לא דברו בצדיק גמור כו' כי מלאך ה' צבאות כו' וכן לא דברו ברשע גמור כו' ונמשל כבהמה וכולו יצה"ר אבל דברו בבינונים כו' וכאשר האחד גדול מחבירו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלימות. ונמצא כי יצרו גדול כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפועל כי רוח צפונית מנשבת תמיד. משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ ופועל לעתים. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו עכ"ל. ובפירוש שם ז"ל אבל קשה בעיני המשל הזה כי לא יצדק עם הנמשל אבל הוא סותרו כו' אלא שי"ל שלא הביא בכאן המאמר הזה אלא לומר כי השלם יש לו פת בסלו תמיד בענין ההשגה ואינו כן האחר וע"ש. ולי נראה ביאורו דודאי בהא דאמרו שהיו אומרים לשליח שהוליך השעיר המשתלח הא לחם והא מים ואמרו מעולם לא היה צרך אדם לכך רק שאין דומה מי שיש לו פת כו' כן נמי כל הגדול מחבירו ובפניו כל דלתים סגורות מלעבור איזו עברה. והנה אצלו דבר שא"א בשום אופן לעבור על מצות ה' והרי אין לו פת בסלו. כי בשום אופן לא יוכל לבא לידי תאוה ההיא. ואז יצרו מתגבר ויבליג עליו משא"כ הקטן במעלתו שיוכל לעבור באיזה אופן מאופנים על המצות והרי פת בסלו ולא תקיף עלי' יצריה כיון דאי בעי עביד. לזה קאמר דרוח צפונית מנשבת תמיד הוא היצה"ר. דמצפון תפתח הרעה. ואם היצר כלול ברב הצורה הנכבדת ואי אפשר בשום פנים לעבור על המצוה מתגבר עליו יצרו. כי אין לו פת בסלו. משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ ופעמים יעבור בפועל יש לו פת בסלו ואין יצרו גדול כל כך. וזה פי' עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם הואיל ויש להם פת בסלם ויוכלו לעשות כרצונם. ומה להם החמדה והאהבה להלצון יותר היה ראוי החמדה והתשוקה ההיא למי שאינו לץ או פתי והוא אין לו פת בסלו ומאד צריך לשמור פיו ולשונו מכל הנ"ל וביותר לת"ח ההוגה בתורה שבע"פ שצרך להיות פיו נקי וטהור כדין הקלף לתורה שבע"פ וכמ"ש בסמוך אות ריש ע"ש:
כרום זלות לבני אדם. ודרשו חז"ל ברכות דף ו' ע"ב אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם והיא התפילה. ובישעיה (כ"ט, י"ג) יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו כו'. ונ"ל דהנה בתהלים ע"ח ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו לכאורה יקשה מ"ש בלשונם יכזבו לו. דעיקר הכיזוב הוא בלבו שהפיתוי הוא בפיו ובלשונו אמנם אמרו (ברכות לג ב) האי שלוחא דציבורא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא כו' אי לאו משה דאמרינהו ואתו אנשי כנה"ג ותקנוהו בתפילה לא הוי אמרנן ואת שבחתי' כולי האי משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינר כסף והיה לו גנאי. וכתב המורה (מ"א פנ"ט) שלא אמרו משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין ואתו בק' דינרי זהב שהיה מורה זה ששלימותו יתברך יותר שגם מאשר יחדו לו הם ממינם. ואין הענין כן כמו שביארנו במופת אבל חכמת זה המשל הוא שמקלסין אותו בשל כסף להורות שאלו אשר הם אצלינו שלימות אין אצלו ית' דבר ממינם אלא כולם חסרון בחקו וכמו שביאר ואמר זה המשל והלא גנאי הוא לו עכ"ל וכבר ביאר הרמב"ם שם שאין ליחס לבורא ית' שום תהלה ושבח ממעלת חכם או גבור והוא רחוק מדמיון כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה ע"ש פרק נט. וא"כ עיקר התהלה בלב נבון שירחיק מלבו כל מה שאומר בפה. ויבין שההכרח הוא לדבר בלשון בני אדם אבל בלבו הדומיה תהלה. והנה כבר כתב בח"ה שער החשבון פרק ג' וז"ל ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וצוה אשתו ובניו לכבדו ולעשות כל אודותיו והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו כו' וקצף עליו אדוניו ולא קיבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו עכ"ל. ואנחנו מוסיפים קצת להמשיל שאשתו וב"ב לא ידעו ולא הבינו מהות המלך וכבודו כי לא ראו מימיהם עוד שלטון לפניהם ולא כבדו כראוי למלך רק כלאחד השרים. אז תעלה חמת המלך על עבדו ולא יאשמו אשתו וב"ב כי מה עשו בהעדר ידיעתם. לא כן העבד הוא היודע. וכן הדבר התפילה כשיפתוהו בפיהם כיון דאין גדר לכבוד הבורא ית' בפה ולשון כי אינו ממהותו וענינו כלל שהוא מרומם נבדל ונשגב מכל מה שיוכל להאמר בפה רק בהכרח יצוייר דבר מה לשבר אזן המדבר והמהלל. אבל אם לבם לא נכון עמם פירוש בלבם לא יכונו שכל מה שהם אומרים הם רק על דרך ציור אז יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו כי כל התהלות והתשבחות לא יתייחסו בשום אופן לו ית'. וזה פירוש יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני היינו שלא כוונו אל מה שזכרנו. לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו. עפ"י מה שאמר באיוב (כ"ח, י"ב) והחכמה מאין תמצא שפירושו שעיקר החכמה על השלילה שמשללים את המעלות ליחוסו אבל אז אבדה חכמת חכמיו. אמנם איש אמונים ישמור בלבו יחכם ויאמר אך חסד אל אתנו כי נשבחהו עפ"י מדרגותינו:
הן האדם היה האחד אשר בקרבו משכן אחד כאשר ביארנו ברוב מאמרי הקדמתינו זאת וכדאיתא בזוהר פרשת קורח דאחד לא שריא אלא באחד ע"ש. ואחדות ע"י המצוות משרה השכינה בישראל ע"י כ"ב אתוון דאורייתא דביה כלולין תרי"ג מצות שס"ה ל"ת ורמ"ח מ"ע נגד גידי ואברי האדם וכן מבואר בסי' ב' בפי' פסוק כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם כי ע"י המצות הם נאחדים ונאחזים וע"י העונות נפרדים זה מזה וזה היה כוונת הלל (שבת ל"א) שאמר להגר ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור פירוש שאר המצות הם פירושים להאחדות אשר על ידם יתלכדו בני ישראל ויהיו אחד. וזה מבואר ג"כ במדרש (תנחומא שמיני ח') דאמר וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט כו' הרי לא ניתנו אלא לצרף בהם הבריות שנאמר אמרת אלוה צרופה פירוש ע"י המצוות יתאחדו בני ישראל. עוד שם במ"ר פרשת ויחי אמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות יש בכם שמץ ע"ז א"ל כתיב לבית אבותם כשם שאין בלבך אלא אחד ובעל יפ"ת לא ידע פירושו. ונ"ל לפי מש"כ הגור אריה בספר נצח ישראל (פרק לב) טעם על שמסרה רחל סימנים ללאה היה לפי שידעה שאינו ראוי יעקב להוליד כל י"ב שבטיו מאשה אחת שאם הי' ליעקב אשה אחת היה זרעו שהם י"ב שבטים בלתי מחולקים ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה שיהיו ישראל אחד (ומ"מ) מפני שאין האחדות בעולם הזה שגורם לישראל לחטא. (והאחדות השלמה תהיה בביאת המשיח) אז יהיו ישראל נקבצים כאחד ומלך אחד לכולם יע"ש. וזהו שאמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות אי אפשר שתתאחדו וגרם החטא דאחד לא שריא אלא באחד והשיבוהו כתיב לבית אבותם ואב אחד לכולנו. ובלב כולנו אחד ועל ידינו יתאחד הש"י וכמ"ש מהר"א בפירוש הפסוק והיו לבשר אחד כמו שפירש"י ע"י הולד הנוצר משניהם וחלק כל אחד בו אברים אברים והולד אמנם אוהב את אבותיו עי"כ גם האב והאם אוהבים זא"ז כי הענף מוליד אהבה בשרשים. וזה כוונת מאמרם ז"ל יומא פ"ו. ואהבת כו' שיהא שם שמים מתאהב על ידך והיינו הכחות העליונים יתאחדו כי כולם נתנו חלקם אל האדם והוא הענף מהם ויצמיח אהבה בשרשים ולכן יש לכוון קודם כל לימוד ומע"ט היחוד ההוא בקיום מצות ואהבת לרעך כו' והיה כל ישראל איש אחד וגם מולידיהם יתאהבו ויתאחדו. ובמ"ש יובן מאמרם בשלהי מסכת עדיות אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם שנאמר הנני שולח כו' היינו שיקראו על שם אבותם ואב אחד לכולנו והעולם יהיה אז ראוי לכך ואז נראה בשמחת ציון ובנין ירושלים ב"ב א"ס. ואני תפילה ימהר מעשהו יחיש מפלט לנו לא יוסיף עוד ליסרנו אף כי ידענו כי ברחמיו עשה לנו כל אלה כי כאשר ייסר איש את בנו כו' וכמאמר המשורר ע"ה (תהילים ע"ז, י') השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה פירוש ששכח החנינה הנגלית והנראה בעליל כי אם הכמין הרחמים באפו וברחמיו יקצוף ליסרנו אמנם כבר לקחנו מוסר לקינו כפלים יוסף ה' לרצות עוד יקרב פזורנו. יקבץ גליותינו. ינחנו במעגל הצדק והשקט דודינו ירענו יביאנו אל הר קדשנו תשמח ציון תגל ירושלים בב"י א"ס:
דברי בן המחבר ה"ה הרב המופלג הרב דוד זצ"ל בנו של הרב המחבר
יען כי גבהו דרכי המחברת הזאת, זכו עניניה צחו מאד מזויה מלאים דשן, דרכיה נפרשות על פני סוגיות רבות. תגבלנה בהן שמעתות אין מספר, מלא רוחב ים התלמוד תתן בו דרך ובמימיו העזים נתיבה, מלעי מחלוקת רבות תפצץ תוציא ממכתתן נוזלים ותחלק אותם לשבעת נחלי עדנים להשקות אותם כל נפש עיפה, את כל צמא במו תקדם, תיניקהו דבש סלעי המחלוקת, ושמן מחלמיש צורי מפלגות גדולים חקרי לב, יראו בה נגלות השמש בחצי השמים אשר ע"כ ירבו המתענגים ממטעמיה טעמה יברכו מעמה כי טוב ואת דשנה כי נעמה ע"כ ראה א"א הגאון יצ"ו א"ע לצאת לישע בני גילו, עליהם יצוק רוח מבינתו, להם תזל טל ילדותו, ולחלק ברבים אשר שול ישולו לו ממרומים, ומקום הניחו לו מן השמים, כי פעמים הרבה ראה לבו עוברי בעמק נבכי העניני' והולכי הליכות הלכות החמורות והעמוקות, אשר בהקשותם בהבנתם, ובהסתר דרכם, כאשר בנתיבותיהם יתעו, בלי מצוא דרך אנה לנטות אשר בהבקע להם מעט מזער אור השכל וידעו לבור להם לנגה זרחו דרך הישרה, בישועתם זאת מה יגל לבם כעל הון יקר ישישו בשמחה, אשר ע"כ חב באשר חננו וחלק לו בבינה, לתתו חלק ומנת לאשר לא עמל בו לאור נתיבתו בו כי אם מצווים אנחנו עם ד' אשר לא נחדל מעזוב לאחינו בכל אשר מצאה ידנו והשיגה, לעזור להם בענינים הזמנים החולפים לשעתם ולפתוח את ידנו להם במוט ידם להעניקו הענק בהצלחות המדומות אשר אך שוא תשועת אדם בהנה, וגם יועד לנו שכר הרבה מאד עלי' בקימנו אותה. ואף כי בענינים הנצחיים אשר בהם יושעו תשועת עולמים ויעזרו עזר עדי עד, כמה תכפל האזהרה עליו, אולם מבלי יכולת אדוני אבי להביאו בעצמו לבית הדפוס ע"כ מלאתי את ידי היום ואתמוך יד אבי להעלותו על מכבש הדפוס, ואפוץ אורו על פני חוץ, ואל שדי אתחנן ימי אדוני אבי מ"ו יוסיף, יזכהו להוציא לאור עולם יתר חבוריו הכמוסים עמו כל חפצו ישלים כנפשו ונפש בנו:
