יצא לי במהלך השנים להיתקל בלא מעט מקרים שבהם הייתי מעורב גם באופן אישי.
אני חבר של לא מעט הורים, ולכן קורה שפונים אליי ומבקשים שאדבר איתם או שאנסה לסייע.
והנושא שאני רוצה לגעת בו הוא המקומות שבהם הורים מתקשים לקבל את האפשרות שהבן שלהם זקוק לעזרה.
גילוי נאות לפני הכול:
אנחנו, אנשי החינוך,הרבנים והמחנכים- לא מלאכים. אנחנו טועים, ולפעמים אפילו טועים מאוד.
אני בא לכתוב כאן ״אתם ההורים תמיד צודקים״,
אבל אני קולט שאסור לי לכתוב דבר כזה…
אז אכתוב משהו קצת יותר מדויק: אתם ההורים לא מעט פעמים צודקים.
יש דבר כזה אינטואיציה הורית, ואני מאמין בה מאוד, כשמשתמשים בה במקום ובזמן הנכונים.
אתם נמצאים עם הילד שלכם שעות רבות. אתם מכירים אותו מגיל אפס.
אתם רואים דברים שאנחנו לא תמיד יכולים לראות. אתם דואגים לו ואוהבים אותו בצורה שאף רב אוהב ומסור ככל שיהיה,
לא יכול להשתוות אליה.
אני אפילו לא רוצה לומר ״אנחנו אוהבים אותו הכי בעולם״.
אנחנו אוהבים אותו מאוד מאוד מאוד. אבל אתם? אתם ההורים שלו.
אתם אוהבים אותו הכי בעולם.
אבל…
ויש כאן אבל גדול.
אנחנו נמצאים עם הבנים שלכם חלק גדול מאוד משעות היום. אנחנו רואים אותם בתוך חברה, מול חברים, מול סמכות, בתסכול, בלחץ, בכישלון ובהצלחה.
וכן, גם אנחנו יכולים לטעות. בהחלט.
אבל הטעות היא הדדית.
במהלך הזמן נתקלתי ביותר ממקרה אחד שבו ההורים התקשו מאוד לקבל את האפשרות שהבן שלהם זקוק לעזרה.
ולא תמיד זה נבע מחוסר אכפתיות. ממש לא.
לפעמים זה דווקא מגיע מהמקום הכי טהור שיש - אהבת הורים.
“הוא ילד טוב.”
“אני מכיר את הבן שלי.”
“זה לא מתאים לו.”
“נכון, יש לו לפעמים קושי, אבל בסך הכול הוא ילד מקסים.”
והם באמת צודקים.
הוא באמת ילד טוב.
הוא באמת ילד מקסים.
הוא באמת אהוב.
אבל ילד טוב יכול גם להתמודד עם קושי, וילד מקסים יכול גם להזדקק לעזרה.
העובדה שיש לילד נקודה שצריך לטפל בה, לא מוחקת את כל המעלות שלו.
לפעמים זו גם הגנת יתר:
“הבן שלי? אין לו שום בעיה. אם כבר, הבעיה היא בילדים האחרים…”
“אני מכיר אותו, הוא לא מסוגל לעשות דבר כזה.”
“זה המחנך שלא יודע להסתדר איתו.”
וגם כאן, לרוב, זה מגיע מאהבה.
הורה רוצה לעמוד לצד הילד שלו ולא רוצה שהוא ירגיש שההורים שלו “נגדו”.
ולפעמים יש את הפחד:
“מה יגידו?”
“אם נלך לטיפול, אנשים יידעו.”
“מה יחשבו עלינו?”
“ומה יהיה עם השידוכים?”
ולפעמים הפחד הוא מסטיגמה:
“אני לא רוצה להדביק לו תווית.”
“אני לא רוצה שיסתכלו עליו כעל ילד בעייתי.”
הפחדים האלה אמיתיים, ואי אפשר לזלזל בהם.
אבל צריך לזכור:
בדיקה היא לא תווית. טיפול הוא לא גזר דין. וקבלת עזרה לא אומרת שהילד ‘מקולקל’.
ולפעמים ההורה פשוט לא רואה את מה שאנחנו רואים.
בבית הילד יכול להיות מקסים, רגוע ומשתף פעולה, ואז ההורה שומע מהמחנך תיאור שקשה לו להאמין לו:
“זה הבן שלי שאתם מדברים עליו?”
וכן.
לפעמים זה באמת אותו ילד.
אנחנו רואים אותו מול שלושים חברים, מול תסכול, גבולות, סמכות, לחץ חברתי,
משימות שהוא מתקשה בהן - דברים שההורה, באופן טבעי, לא תמיד רואה.
ולכן לפעמים לא מדובר בשאלה מי צודק.
ההורה רואה צד אחד של הילד.
המחנך רואה צד אחר.
ואם מצליחים להניח רגע את הצורך להוכיח מי צודק,
ולשאול רק “מה יעזור לילד שלנו?” - אפשר לפעמים למנוע הרבה מאוד כאב.
נתקלתי במשך הזמן במקרה, שאין כאן המקום לפרטו, הן משום צנעת הפרט והן משום האתיקה המקצועית.
היה מקרה שבו נודע לנו משהו משמעותי על אחד הבנים,
ולאחר שהוא עשה מעשה מסוים, לצערנו גילינו שהתנהגות דומה קיימת,
במידה כזו או אחרת, אצל כמעט כל הילדים במשפחה.
בשלב מסוים עלה בנו חשש שמא מדובר בדבר שמקורו או הקשר שלו הוא מהבית.
כמובן, לא ידענו לקבוע זאת בוודאות, אבל החשש היה קיים.
בינתיים, הבן היה שוב ושוב בעונשים. לא יכולנו אפילו להרחיק אותו מהכיתה,
משום שבגלל חומרת המקרה לא היה ניתן להשאיר אותו ללא השגחה.
הגענו למצב שאפילו אנחנו,לא יכולנו לצאת לדקה להפסקה,
לשתות קפה או ללכת לשירותים (במחילה מהכבוד), כי אסור היה להשאיר אותו לבד.
והילד, בשלב מסוים, כבר התחיל לאבד את האמון בעצמו.
במשך תקופה ארוכה הוא מצא את עצמו עומד ליד חדר המנהל,
במקום להשתתף בפעילויות המיוחדות והמהנות שהיו לשאר הילדים - בגלל ההתנהגות והמעשים שלו,
שכאמור אין כאן המקום לפרטם.
וכל הזמן חשבתי לעצמי: אם רק הילד היה מקבל טיפול.
אפילו בדיקה. אפילו מענה במסגרת הת”ת.
ייתכן מאוד שכל הסיפור היה נראה אחרת.
ואהיה כנה: לצערי, מכיוון שההורים לא הסכימו לטפל בעניין,
בשלב מסוים הדבר גם התפרסם. לא בגלל שמישהו רצה לפרסם אותו, אלא משום שהמקרה נגע לכמה וכמה הורים.
עד שבשלב מסוים פנה אליי חבר ואמר לי:
“תגיד, אני רוצה להכניס את הבן שלי לכיתה פלונית, ושמעתי ש… זה נכון?”
כמובן, מפאת צנעת הפרט והאתיקה המקצועית, לא יכולתי להשיב לו, ודחיתי אותו איכשהו…
אבל חשבתי לעצמי: אם היינו מטפלים בזה בזמן, בשקט ובדיסקרטיות- ייתכן מאוד שכל זה לא היה קורה.
בסופו של דבר, לצערנו, הגענו למצב שנאלצנו לפנות למשרד החינוך, כמובן לאחר התייעצות עם רבנים.
משם הדברים כבר יצאו משליטתנו, והילד הועבר להמשך טיפול במסגרת המתאימה.
רבותיי החשובים,
חברים יקרים.
הורים מסורים.
אני באמת לא כותב את הדברים כדי להאשים.
אני כותב אותם דווקא מתוך הערכה עצומה להורים ומתוך הבנה כמה קשה להיות הורה.
אבל לפעמים דווקא הדבר שהכי חזק אצלנו כהורים י האהבה לילד - יכול להיות גם הדבר שמקשה עלינו לראות שהוא זקוק לעזרה.
לא לפנות לרב.
לא לשאול את המחנך.
לא להתייעץ עם איש מקצוע.
לא לבדוק “אולי באמת יש כאן משהו”.
כי אנחנו מפחדים.
וזה לא אומר שאנחנו הורים פחות טובים.
להפך.
לפעמים דווקא היכולת לומר “אולי אני לא רואה הכול” היא אחריות הורית גדולה.
גם אנחנו, אנשי החינוך, צריכים לדעת לומר: טעינו.
וגם אתם, ההורים, יכולים לומר: אולי אנחנו לא רואים הכול.
ולפעמים כדאי לפנות לרב שמכיר אתכם ואת הילד, לשמוע עוד נקודת מבט, ולהתייעץ לפני שמחליטים כיצד לפעול.
לא בהכרח כי הראייה של הרב או של איש החינוך טובה יותר, אלא כי היא אחרת.
ולפעמים החיבור בין מה שאתם רואים בבית, מה שהמחנך רואה בת”ת, ומה שרב שמכיר את המשפחה יכול להאיר - נותן תמונה שלמה הרבה יותר.
אז לא צריך לוותר על האינטואיציה ההורית.
אבל אולי כדאי להוסיף לה עוד זוג עיניים.
לא מתוך ביקורת.
לא מתוך פחד.
לא מתוך “מה יגידו”.
אלא מתוך דבר אחד בלבד:
הרצון לעזור לילד שלנו.
בשורות טובות ורק ישועות.
