זמן חלות החיוב: בפנ"י (בכתובות קא: בתד"ה והיא) כתב שהחיוב חל בשעת הנישואין, וזמן הפירעון בשעת מיתה או גירושין. וכ"כ ההפלאה (בכתובות פא.) וכ"כ באבני מילואים (צג, כז). וכן נראה ממש"כ בשטמ"ק )כתובות פא: ד"ה נייחד) בשם הריב"ש. אמנם הרש"ש בסוטה לא. (ד"ה שם חמותה) כתב דהחיוב חל בשעת מיתה. וכ"כ בקוב"ש (כתובות קנז) וע"ש שיישב איך השעבוד חל מעיקרא.[1] ובגר"ח (סטנסיל קכו) כתב שבשעת נישואין חל חיוב להתחייב בשעת מיתה. וע' חזו"א אה"ע נו, טז.
וע' שטמ"ק נח. בשם רש"י מהדו"ק דחיוב מזונות דהגעת הזמן אינו חיוב גמור. ואולי יל"פ דהוי קנס.
ונחלקו הראשונים אם מעש"י שלו בזמן שאוכלת מדין הגעת הזמן. ע' ריטב"א (נז.) שכתב שמעש"י ומציאתה שלו. וע' רא"ה[3] (קז:) שמעש"י של עצמה. ובתוס' ביבמות (מא: ד"ה עמד) לכאורה משמע שאם מעש"י של עצמה – יל"פ שמה שנותן לה מזונות זה משום קנס. וכן נראה מהתוס' בכתובות קז: (ד"ה עמד). ולפ"ז להרא"ה משום קנס, אמנם לפי מש"כ הרא"ש ביבמות (פ"ד סי' כה) דמה שמעש"י אינם שלו (ביבם) היינו משום שמעש"י משום איבה ולפני נישואין אין לחוש לאיבה - אין ראיה מהרא"ה. ולהריטב"א לכאו' אינו משום קנס, ואולי גם להריטב"א ייתכן שמשום קנס, ומ"מ לא קנסוהו להיות יותר גרוע מאם היה נושא. אמנם באו"ש (אישות י, יט) כתב שאם משום קנס לא מסתבר שיהיה מעש"י שלו דעלול להרויח. וע"ש עוד.
ובדף ע: מבואר שאם הדירה ממזונות - הגעת הזמן לא מפקיעה הנדר, ונישואין מפקיע. וע"ש ברש"י ותוס' שביארו החילוק בין הגעת הזמן לנישואין, ואם הגעת הזמן היה קנס לכאורה לא היו נצרכים לחילוקים שכתבו.
אם מסירה לבעל או לשלוחיו הוי חופה: בסוגייא בדף מח: מבואר שיש דברים שלגביהם מסירה נחשבת חופה, ויש כמה דעות בזה. ומדברי רש"י שם נראה דבעצם אינו חופה אלא שיש דברים שלגביהם הוי כחופה[5]. ומדברי תוס' שם נראה שמסירה הוי חופה[6] אלא שיש דברים שלגביהם לא מועיל.
אם חופה בטעות הוי חופה: ע' רעק"א (ח"ב נא ד"ה והנראה, ובסי' קו ד"ה בסוגיא וד"ה והנלענ"ד) דחופה בטעות הוי חופה משום דליתא בשליחות וממילא ליתא בתנאי. וי"א שחופה אינה חלות שהאדם מחיל אלא מציאות שנהיו במצב של אישות, ולכן ל"ש בזה ענין טעות. (וע' יבמות קז אם יש תנאי בנישואין והובא בתוס' בכתובות עג.)
אם צריך חופה ראויה לביאה: מחלוקת ראשונים הובא בר"ן בתחילת המסכת, וכן בריטב"א (ב. ד"ה או שפרסה), ועוד ראשונים שם. וע' רמב"ם (אישות י, ב). וע' רא"ש (פ"ה סי' ו).
נפק"מ בין ארוסה לנשואה: תרומה (בבת ישראל לכהן), ומזונות, ומעשה ידים ומציאה, והפרת נדרים לבדו, וירושה, וכתובתה מאחר מנה, ליטמא לה, לחנק, לאנינות, ולאכילת פירות. (מבואר בדף מח: ובדף נג.)
אם מזוני עיקר או מעש"י עיקר – בגמ' נח: מבואר דתלוי בפלוגתא, וכן מבואר בתוס' מז: ד"ה תיקנו.
אם חיוב כתובה מדאורייתא: מחלוקת תנאים בכתובות י. ובדף קי: ובאלמנה לכו"ע דרבנן. (גמ' י. ותוס' סז.) [וכן בד' נו. מבואר דלר"י כתובה דרבנן, ושם בע"ב מבואר דלר"מ דאו'.] ולהלכה: התוס' (י. ד"ה אמר) פסקו כמ"ד דאו'. וברא"ש פ"ק סי' יט הביא דעות שהלכה כמ"ד דרבנן.[7] וע"ע טור אה"ע סו וע"ע ב"ש סו יד.
אם למ"ד דאו' היינו אסמכתא או דאו' ממש: בתוס' בסוטה (כז. ד"ה איש) כתבו דאף לרשב"ג אינו אלא אסמכתא.[8] והוכיחו ממש"כ בדף י. "סמכו". ובהג' מרדכי (שיב) כתב שעיקר החיוב מדאו' אבל השיעור מדרבנן ולכן כתוב בדף י. "סמכו". [ובתוס' בכתובות (י. ד"ה הואיל) משמע שזה מדאו' ממש שהק' אמאי הפקיעו דינה. וכן פשטות הרא"ש (בפ"ק סי' יט), ובפרט שמשמע מדבריו שהפס' בא לזה, ע"ש שתלה במח' רע"ק ור"י הגלילי].
אם למ"ד דרבנן אין מושג כתובה מדאו' או שהמושג היה אלא שלא היה חיוב אלא מנהג מקובל: ע' רמב"ן עה"ת (שמות כב, טו) שמה שפי' רש"י שם שכוונת הפס' "מהר ימהרנה" לכתובה אינו נכון דהכתובה מד"ס היא.[9] ובדעת רש"י נראה שאף למ"ד דרבנן מ"מ היה נהוג מקדמת דנא ואף קודם מתן תורה (ע' רש"י בראשית לד, יב), ונחלקו התנאים אם החיוב הוא מדאו' או מדרבנן.
[ולכאורה אפשר לתרץ את קו' הקוב"ש בפשיטות שמדובר באיסור מחמת כהונתו ולכן אינו נחשב סיבה לפטור, ומ"מ אם היה בפשיעתה לא היה נחשב שהאיסור מחמתו, ולכן כתב הרשב"ם שלא פשעה. אמנם יש קו' כעי"ז בדברי הר"ן עצמו בנדרים צ: שכתב (בד"ה נטולה) שאשה שאסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים מוכח שתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ולכן כופין אותו להוציא ולתת כתובה, עכ"ד, ומבואר שבאונס אף שהחיסרון בה יש לה כתובה. וקשה ממה שהוכיח הקוב"ש מ"אנא הא קחזינא". וצ"ע. (נמצא שיש ספק אם חייב כתובה רק כשמגרש באשמתו או שחייב בכל מקרה אא"כ היא אשמה.)]
בזה"ז: בזה"ז גובין ממטלטלי אף מיתמי. י"א מתקנת הגאונים (תוס' מט: ד"ה הוא, נא. ד"ה ממקרקעי, נב: ד"ה ותגבה, סז. ד"ה גמלי, סט: ד"ה אמר, פו. ד"ה לאשה. וכ"כ הרמב"ם אישות טז ז. וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ק). וי"א דבזה"ז שסומכים על מטלטלי דינם כקרקע מדינא (רא"ש פ"ק דב"ק סי' יט, ובח"מ ק סק"ב הביא כן גם בשם הר"ן בשם הרשב"א. וע' תוס' סז. ד"ה גמלי שהביאו שיטה זו ודחאוה, וע' ב"ש אה"ע ק סק"ב, ומה שהעיר בסתירת הרא"ש והטור בזה. וע' מה שתי' הקרב"נ פ"ו סי' ה אות ע. וע' אבני מילואים ק סק"ה.
שאר חיובי הכתובה: מח' בגמ' אם למזונות הבנות גובים ממטלטלי: דף נ: נא. ומסקינן דגובים מקרקעות. ובתוספת ושאר חיובי הכתובה: מבואר בדף נה. שתנאי כתובה ככתובה לגבות מן הקרקע.
אם חיוב מזונות (וכסות ועונה) האשה מדאורייתא: מחלוקת תנאים בדף מז: (וע' תוס' מח. ד"ה רבי). ולהלכה: בתוס' (ע: ד"ה שהגיע) כתבו דקי"ל כמ"ד דרבנן.[11] והרמב"ם (אישות יב, ב) פסק כמ"ד דאו'. ולענין כסות ועונה ברמב"ם (שם) נקט שגם זה דאו', וע' אה"ע בתחילת סי' סט בנו"כ שיש חולקים.
אם גדר החיוב הוא דמי מזונות או לזון: בקוב"ש (רכ) הביא ר"ן בנדרים לח. (במתני' ד"ה וזן) שכתב שא"צ לזונה אם אחר זן אותה[12], והוכיח מזה שגדר החיוב הוא לזון. [אמנם בעיקר דברי הר"ן צ"ע מהמשנה בכתובות קא: שצריך לזון אשה שיש לה דמי מזונות. ובאילת השחר שם (קא:) תי' שבמשנה בכתובות ניתן כחוב ממון ובנדרים כמזונות.]
אם החיוב מתחדש בכל יום או חל מעיקרא: בתוס' פג. (ד"ה כדרב) כתבו שאמירת איני ניזונית הוי דשלב"ל, והוכיח מזה בקוב"ש (שא) שחיוב המזונות מתחדש כל יום. ועוד מבואר שם בתוס' דיכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית[13], וביאר הקוב"ש שהטעם כנ"ל. אמנם הר"ן (כג: מד' הרי"ף) כתב בשם הרא"ה דאינה יכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית. (וע"ש בחי' אנשי שם אות א' שציין לתוס' מז: (ד"ה זימנין) ופג. (ד"ה כדרב) שחולקים על הר"ן). ולכאורה נראה שדעת הר"ן שהחיוב חל מעיקרא לכל החיים. אמנם ע' ר"ן מט: מדפי הרי"ף שכתב בשם הרשב"א "דבמזונות הקילו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום." וצל"ע. וי"ל ע"פ מה דמשמע בל' הר"ן (כג: הנ"ל) שמה שאינה יכולה לחזור בה היינו משום שא"כ תאמר כן כשתמצא מלאכה ותחזור בה כשלא תמצא ולקתה מידת הדין, ולא משום שהכל חיוב א'.
וע"ע קוב"ש הנ"ל (שא) שביאר טעם הסוברים שהחיוב מתחדש ע"פ מש"כ לעיל שגדר החיוב לזון ולא תשלום ולכן רק אחר שזקוקה מתחייב.
מה כולל חיוב המזונות: ע' במשנה בדף סד: שנכלל גם ביגוד ומיטה ועוד, [וגם רפואה – נא.]. ובמשנה הנ"ל מבואר גם שיעור המזונות, ונחלקו הראשונים אם השיעור נאמר רק למי שזן ע"י שליש או גם באוכלת עמו, דברמב"ם משמע שקאי גם על אשה האוכלת עם בעלה (כן דייקו הפרישה ע, יד והח"מ ע, ג. אמנם ע"ש בסק"ד שכתב לדייק להיפך.) ודעת הרא"ש (פרק יב סי' א) שרק במשרה ע"י שליש, אבל אם אוכלת עמו צריכה להסתפק בפחות אם הוא מסתפק בפחות. וכן דייק הב"ש (ע, ב) מהשו"ע. ובאילת אהבים סד: דייק כן מרש"י שם ד"ה המשרה. וע' בדף ע: תד"ה והאידנא.
אם יכול לומר לה צאי מעש"י במזונותיך: בדף ע: מבואר שיכול לומר 'צאי' אמנם אינו פוטר אותו אם המעש"י לא מספיקים לה למזונותיה. וברשב"א שם (ד"ה ואם) כתב שלמ"ד מעש"י עיקר (דהיינו ר"ל בדף נח:) יכול לומר 'צאי' אף בדלא ספקה. אמנם בתוס' (מז: ד"ה תיקנו, וכן בב"ב מט: ד"ה יכולה) כתבו דלכו"ע חייב לזונה בדלא ספקה.
וי"א דלמ"ד מזוני עיקר אינו יכול כלל לומר לה 'צאי' אף בדספקה. (ע' שטמ"ק ע: בשם הריב"ש שכתב שיכול לומר צאי (בדספקה) אף למ"ד מזוני עיקר, וסיים שאין כן דעת הרמב"ם[14] (אישות יב, ד). וכתב השטמ"ק דמרש"י קז. (ד"ה בששמעו) משמע כהרמב"ם. וכן בהג"א בפי"ג סי' ב הוכיח מרש"י שאינו יכול לומר אף בדספקה.[15] (וע' ב"ש סט, ד; ע, ל, וביהגר"א סט סק"ז, וחזו"א סח, ב). אמנם בר"ן (סב: מדפי הרי"ף ד"ה הוי) ובריטב"א (קז. ד"ה כ"ע) משמע שגם לרש"י יכול לומר לכו"ע בדספקה. וע"ע שטמ"ק קז. (ד"ה מי) בשם ר' יונה. וע"ע ברשב"א ובריטב"א ובר"ן בדף ע: שסוברים שלכו"ע יכול לומר בדספקה. ומבואר בריטב"א שהטעם שיכול לומר 'צאי' למ"ד מזוני עיקר היינו משום שנחשב תשלום (ודלא כקוב"ש שם אות רכז).
אם יכולה האשה לומר איני ניזונית ואיני עושה: מחלוקת אמוראים בדף נח: וע"ע תוס' סג. (ד"ה רב) שגם בדף סג. נחלקו בזה. ובדף קז: נפסק בגמ' דיכולה לומר. [ולגבי מותר יתבאר להלן בענין מעש"י]
האומרת איני ניזונית ממה נפטרת: בתוס' (סג. ד"ה רב) כתבו דלמ"ד שיכולה לומר נפטרת מכל הז' מלאכות שהאשה חייבת (השנויות בדף סד:), וחייבת בהצעת המטה ומזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו. ולדעת הר"ן (בנדרים פו. ד"ה מתקיף, ובכתובות כג: מדפי הרי"ף) נפטרת רק מעשייה בצמר, שרק זה תחת מזונות.
אם יכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית: נתבאר לעיל בענין אם חיוב המזונות מתחדש כל יום.
אם מזונות האשה (בחיי בעלה) מדין תנאי כתובה: ברא"ש (פ"ד סו"ס כד) הביא שיטה שמוחלת כתובתה הפסידה מזונותיה אף מחיים (כ"נ מהרמב"ם אישות יז, יט) והשיג ע"ז דמזונות מחיים אינו מדין ת"כ. וכ"כ הריטב"א (נג. ד"ה אי לאו). [ובהע' שם צויין שכ"ד הרא"ה והר"ן (יט: מדפי הרי"ף, ע"ש).] וכן מבואר בנו"כ השו"ע אה"ע צג, ט. אמנם ברש"י בדף מח. (ד"ה ולא שאני) ובדף נא: (ד"ה אלמנה) מבואר דמדין ת"כ. וע' אבני מילואים (צג, ו) ובהגהה שם.
אם חייב להשכיר עצמו לצורך מזונות: ע' תוס' סג. (ד"ה באומר) מחלוקת ר"ת ור' אליהו אם חייב להשכיר א"ע[16] או רק לעבוד בשדה[17] וכדומה.[18] וע"ע שו"ת הרא"ש עח, ב (ד"ה ומה). וע' רמ"א אה"ע ע, ג. [ומשמע בתוס' שלר' אליהו לא רק שחייב אלא גם כופין ע"ז, שכן מוכח מהוכחתו, ולר"ת אף הוא עצמו אינו חייב ולא רק שלא כופין, מדהוצרך להעמיד הלשון אנא אפלח בעבודת שדה. וע' שער משפט צז, ג שכתב שר' אליהו מודה דאינו חייב להשכיר א"ע.]
מזונות אלמנה:
אם החיוב חל מחיים או לאחר מותו, ואם החיוב חל עליו או על היתומים: בהשגות הראב"ד (על הרמב"ם אישות יח, יד) כתב "שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו." וצ"ע מדברי הראב"ד בפי"ט הי"ג. (ע' מקורות וציונים ברמב"ם פרנקל בפי"ח הי"ד.) ובמ"מ (יח, יד) משמע שהחיוב חל מחיים לעניין אחר מיתה. והפנ"י (קא: על תד"ה והיא) ביאר דעת הראב"ד שהחיוב לזון את האלמנה חל על היתומים אחר מותו. וכתב שלדעת התוס' (קא: ד"ה והיא) ורוב הפוסקים החיוב חל עליו משעת נישואין. (וע"ע פנ"י מט: על תד"ה הוא ובקונט"א שם אות קכט.) וע' אבני מילואים (צג ס"ק כז) שהוכיח מהרי"ף ומהרמב"ם שהחיוב חל לאחר מותו. ובהע' שם ציין לביאור הגר"א (חו"מ קד, לג) שסובר שחל מחיים, ולהפלאה בקו"א לסי' צג ס"ק כה. וע' מה שיתבאר להלן לגבי מזונות הבנות.
בחייו: חייב לזון בניו ובנותיו עד גיל שש. (גמ' סה:). ואחרי גיל זה אינו חיוב ומ"מ אם לא זן גוערים בו, ובאמיד כופין מדין צדקה. (גמ' מט:)
ונחלקו הפוסקים אם החיוב עד גיל שש הוי מדין מזונות אשתו דהוי צורך שלה, או לא. ע' ר"ן (ס"פ אע"פ) שכתב שזה מדין מזונות אשתו, וכן משמע ברש"י שם (סה: בסוף הפרק) וכן דייק בהערות להגרי"ש אלישיב. ובמל"מ (אישות יב, יד) כתב שלדעת הרא"ש והריב"ש שחייבו מזונות לבנו מזנות אינו כן. וע' בהגה במל"מ שם שדעת הרמב"ם כהר"ן, ובאבנ"מ (עא, א) כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם דלא כהר"ן. וע' אגרות משה יו"ד ח"א קמג שהוכיח כהר"ן מדין ארחי ופרחי דדף סד: וע"ש. וע' רמב"ם (אישות כא, יז) שחייב במזונות בניו גם אחר גירושין. [וע"ע בסימנים שהארכתי בזה.]
במותו: בנותיו ניזונות מנכסיו עד בגרות או נישואין, וי"א עד אירוסין. (גמ' נג:). אם החיוב לבנות עצמן או שחייב לאם לתת להן: ע' תוס' רי"ד (נג.) שכתב גבי כתובת בנין דכרין שכיון שהתנה עם האם היא יכולה למחול, אף שזו זכות של הבנים. ובמאירי (קב:) משמע שהתחייבות לאם לזון את בנותיה הוי התחייבות לבנות שכתב דהוי מקנה לדשלב"ל. וע' רא"ש (פי"ב סי' א) בשם תוספתא (פ"י ה"ג) שהאם לא יכולה למחול על ההתחייבות לזון את בתה דזכין לאדם. ונפסק בשו"ע (אה"ע קיד, ג). אמנם ע' באה"ע קה ס"ד ובח"מ סקי"א שיכולה למחול מזון הבנות, ד"אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה." וכתב הח"מ דלא דמי להא דסי' קיד דהתם זכתה הבת כי היתה קיימת בשעת הנישואין. וע' בסי' קיב בח"מ סק"ד ובב"ש סק"ג שהסתפקו אם לדעת הראב"ד (אישות יט, יב) יכולה האשה למחול על חיוב המזונות של הבנות, וע' אור שמח אישות יט, יב.
אם החיוב חל מחיים או לאחר מותו, ואם האב נתחייב או היתומים: בפנ"י (נ: על רש"י ד"ה או) כתב שהחיוב אינו אלא לאחר מיתה וא"כ החיוב חל על היתומים. אמנם מדברי הפנ"י בדף קא: (על תד"ה והיא) משמע שמזון הבנות תלוי בפלוגתא שהבאתי לעיל גבי מזון האלמנה. וע' אבני מילואים צג ס"ק כז שהוכיח מהרמב"ם שמזון הבנות חל לאחר מותו.
מה חיובי האשה: במשנה בדף נט: מנויים חיובי האשה. ומבואר ברמב"ם (אישות כא, א) ובשו"ע (אה"ע פ, א) שהכל כמנהג המדינה, וע' בית מאיר (אה"ע פ) דדוקא מעין טויה אבל במקום שהדרך שנשים עוסקות במו"מ או בשדה אינה חייבת בזה.[20]
אם שיעור ה' סלעים זה שיעור מאמץ או תוצאה: בדף סו. מבואר שיש העדפה שלא ע"י הדחק, ומזה מוכח שהשיעור הוא בתוצאה, שאם השיעור הוא במאמץ או בזמן, אין כאן העדפה אם לא היה ע"י הדחק.[21]
העדפה: העדפה שלא ע"י הדחק לכו"ע דבעל [והיינו מותר שנחלקו בדף נט. אם זה כנגד המזונות או כנגד המעה כסף]. העדפה שע"י הדחק מח' רע"ק ורבנן. (גמ' סו.)
אם יכולה לומר איני ניזונית לענין המותר (דהיינו העדפה שלא ע"י הדחק): בטור (אה"ע סו"ס פ) הביא מח' ראשונים בזה. והובאה המח' גם בש"ג כג: מדפי הרי"ף, וע"ש בר"ן. ולענ"ד הדבר תלוי במח' רש"י ותוס' בדף נח: ואכמ"ל.
אם משום מזונות (למ"ד דלבעלה): בתוס' מז. (ד"ה משום) מבואר דמשום איבה דקטטה ולא משום מזונות, אמנם בתוס' סו. (ד"ה מציאתה) מבואר דבסוגייא שם משמע דמשום מזונות, וע"ש שהניחו בצ"ע מהא דיבמות צ: דמשמע שאינו משום מזונות.
מציאת אלמנה: לעצמה. (גמ' צו.)
וע' בדף פ: חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צ"ב, וברש"י שם (פ: ד"ה בכתובתה וד"ה ובנכסים) מבואר שנכסי צ"ב רשאי הבעל להוציא ונכסי מלוג לא. ובמל"מ (אישות כב טז, שציין שם הר"ב רנשבורג) הקשה דלכו"ע אסור למכור צ"ב. [וכן מבואר ברש"י פא. (בסה"ע, ד"ה מגרשה) שהביא מגיטין (נה:) שמקחה בטל במה שהכניסה לו שום משלה, וכ"ה ברי"ף כט. בשם ירו', וע"ש בר"ן (במתני').
ובתוס' (פ: ד"ה נכסים) כתבו דנכסי צ"ב בחזקת הבעל קיימי טפי והביאו מיבמות סו. דעבדי צ"ב יאכלו בתרומה (כשהבעל כהן) ולא עבדי מלוג.
ובשעורי ר' שמואל (יבמות דף לח מאות תמו) כתב דלכו"ע נכסי צ"ב הם של הבעל, אלא שהבעל התחייב[23] לשלם לאשה את דמי הנכסים (וי"א את הנכסים עצמם אם הם בעין – ע' יבמות סו). ונחלקו רבותינו[24] אם מה שנפטר הבעל מהתחייבות זאת במות האשה היינו משום שזוכה בחוב מדין ירושה, או שכל החיוב לא חל מעיקרא אלא לענין אם ימות או יגרשנה. והשאלה הזו (אם זוכה בחוב מדין ירושה או שא"צ להגיע לירושה) תלויה בנידון אם הממון ניתן לבעל כמתנה (אלא שנתחייב תשלום כנגדו), או שלא ניתן כמתנה אלא הוא חייב לשלם[25] ע"ז, ורק היה הסכמה מצידה לדחות את התשלום עד שימות או יגרשנה.[26] וע"ש עוד שהאריך בזה.
וע' אבני מילואים סי' נב סק"א, וסי' צ סק"ד (ובהע' שם). ומשנת ר' אהרן יבמות סי' כא, יב.
וע' בדף קא. תד"ה הכי שכתבו שנכסי צ"ב הם שלו ונ"מ שלה. וע"ש (קא.) ברש"י בסוף העמוד שכתב שמש"כ שהיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה – היינו בנ"מ, משמע שצ"ב לא נוטלת, ולכאורה משום שזה שלו. [והר"ן שם כתב בשם הרי"ף שנוטלת גם צ"ב, וכן נפסק בשו"ע.]
אם נוהג לאחר מותה: מח' תנאים בדף מח. ונפסק שנוהג.
אם מחוייב רק כשהיא עמו: בדף סה. משמע שרק כשהיא עמו, ממש"כ שם "כי אזילנא שקילנא להו וכו'." ע"ש. אמנם בתוס' רא"ש שם (ד"ה ת"ק) כתב (בתי' ב') דהיינו דוקא בתענוג יתירא דכר וכסת וכן לענין חלילין ומקוננות, אבל במאכל ומשתה ובמלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד עולה אף כשאינה עמו. ודעת הרמב"ן (סה.) שמיירי שאין דרך משפחתו כן ולכן לא שייך עולה עמו, אבל במה שדרך בני משפחתו עולה גם כשאינה עמו. והובא בחי' הרשב"א והריטב"א ובר"ן (כח. מדפי הרי"ף). וע' בראשונים הנ"ל עוד פירושים. ומ"מ בדעת רש"י כתב הר"ן שסובר שאינה עולה כשאינה עמו. וכן דעת התוס' שהובא בריטב"א.
אם חייב לפי רגילותה בבית אביה אם אינו עשיר כאביה: בתוס' ע: (ד"ה והאידנא) מבואר שאינו מחוייב אלא לפי הרגילות של מי שעשיר כמותו במשפחת בעלה, אא"כ אינה עמו. ויל"ע אם תי' א' שם חולק ע"ז.
[1] לכאורה י"ל עוד שמה שנשתעבד מעיקרא היינו מתקנת שמעון בן שטח (בדף פב:).
[2]גבי יבם נזכר ג"כ שחייב לזונה אם עמד בדין וברח, וע' בדף קז: שמשמע שאינו זכאי במעש"י, [וע' תוס' יבמות (מא:) ורא"ש שם (פ"ד סי' כה) שדנו לדחות הראיה מכתובות קז: שאינו חייב במעש"י, אמנם הסיקו שמשמעות הלשון שאינו חייב.] וע"ש (קז:) בתוס' (ד"ה עמד) שדנו אם זה קנס. ומבואר שם בתוס' שאינו דומה לארוסה דיבם לא כ"כ עומד לשאתה, ומצד שני יותר פושע שלא כנסה בזמן. ויל"ע לדעת הריטב"א שבארוסה מעש"י שלו אם סובר שה"ה בשומרת יבם, וכמו שרצו התוס' והרא"ש לדחות הראיה מדף קז: או שמחלק בין שומרת יבם לארוסה דיבם אינו עומד כ"כ לנושאה, וכנ"ל. (ויתכן דמשו"ה ביבם אינו אלא קנס.]
[3] בהע' לחי' הרא"ה ציינו ליעלת חן שהביא עוד ראשונים לכאן ולכאן.
[4] אם צריך ייחוד הראוי לביאה יתבאר להלן.
[5] ע"ש ברש"י (ד"ה שמואל) דמשמע דלשמואל לא מהני אלא לירושתה ומשום מחילת אב, וע"ע ברש"י שם (בד"ה תיובתא דכולהו) דמבואר דנקטינן כשמואל.
[6] ע"ש תד"ה ושמואל דלשמואל מהני מסירה גם לדברים נוספים, ונלמד מדאפקה מסקילה לחנק. (וע' יו"ד רלד סעי' ח אם יכול הבעל להפר לבדו אחר מסירה.)
[7] לכאורה נפק"מ אם הסכום הוא בכסף צורי או מדינה, וכן מבואר בטור אה"ע סו דיש שתלו בזה, אמנם ע' תוס' סז. ד"ה אמר שכתבו דאף למ"ד דרבנן משלם בכסף צורי. וכעי"ז ברא"ש פ"ק סי' יט. ובח"מ (סו, כד) הביא בשם רמב"ן להיפך דאף למ"ד דאו' הסכום אינו מדאו' ומשלם בכסף מדינה.
[8] וע' רש"י פב. ד"ה אלא שכ' שכתובה מד"ס. והפנ"י תמה דאינו מוסכם. (וע' בית אהרן שם.) ואם סובר כהתוס' בסוטה א"ש.
[9] ולכן פי' הרמב"ן דל' מהר היינו סבלונות, וע' ירושלמי (כתובות ג, א) "אין מהר אלא כתובה". וצ"ע.
[10] לכאורה י"ל עוד שמה שנשתעבד מעיקרא היינו מתקנת שמעון בן שטח (בדף פב:).
[11] ע' רש"י ע: (ד"ה שהגיע) שמשמע מדבריו שמזונות מדאורייתא (ורק בהגיע הזמן ולא נישאו מדרבנן), וצ"ע דבדף ב. (ד"ה אוכלות) נקט כמ"ד מדרבנן. וע' פנ"י (ע: בתוס' ד"ה שהגיע) שביאר דעת רש"י שאחר שתיקנו מזונות א"כ כל הנושא ע"מ כן נשאה ונהיה מדאורייתא, ובפרט אם נכתב בשטר. [וע"ש עוד תי'.] ויל"ע איך חלה ההתחייבות דע' רש"י מג: (ד"ה ותוספת) דמשמע שצריך קנין לחלות התוספת. (ומצד התחייבות בשטר – לר"ת בדף קב. (בתד"ה אליבא) ולכמה ראשונים בדף קא: ע"ז נחלקו שם ר"י ור"ל, אבל לרש"י לא מיירי שם בהתחייבות. ע"ש בראשונים.) ואולי מזונות זה התחייבות הנלוית לעצם הקידושין וחל ע"י קנין הקידושין. וצ"ע. ובעיקר השאלה אם אחר שתיקנו נעשה מדאו' – ע' ב"י (חו"מ צז, מב) שכתב שחיוב מזונות מדאו' כיון שנכתב בכתובה, וע"ש בב"ח שחלק עליו.
[12] וע' פנ"י נח: (ד"ה גמרא אמר) שכתב דאף למ"ד מזונות דאו' היינו באשה שיש לה ממה להתפרנס.
[13] אף דייתכן דלמסקנא אינו כן – ע"ש במהר"ם שיף שמלשון התוס' משמע שנשאר כן למסקנא.
[14] ברמב"ם מבואר שהטעם שלא יכול לומר היינו שמא לא יספיק לה.
[15] וע' בקרב"נ שם אות ג שהק' שלכאורה יל"פ ברש"י (כהר"ן) שמה שהצריך הסכמתה היינו דוקא אם אח"כ לא ספקה (ורק בשעת האמירה היתה במצב של ספקה), וע"ש מה שתי'. וע' בית מאיר (אה"ע סט, ד) שכתב שאם הוא עמה לכו"ע יכול לומר אם ספקה אף לרש"י והרמב"ם, ורק כשהולך למדה"י או שרוצה לפטור מהחיוב לעולם י"א שאינו יכול לומר שמא לא יספיק אח"כ.
[16] באוצר הפוסקים אה"ע ע ס"ק יח אות א כתוב בשם ר"י ענגל שהסתפק אם לר' אליהו בן תורה יצטרך לבטל מלימודו.
[17] החילוק בין עבודת שדה להשכרת עצמו משמע בט"ז אה"ע ע סק"ד דתלוי במלאכות שדרך לעשות. וכן הובא באוצר הפוסקים סי' ע מיד דוד, [וע"ע שם באוצה"פ שיש שחילקו בין עבודה עצמאית לשכירות].
[18] וע' חו"מ צז טו לגבי שאר חובות, ובריטב"א סג. כתב דבשאר חובות לכו"ע פטור. וע' חזו"א אה"ע קח, י.
[19] מה שחקרתי אם בעלותו עד שתאמר או בעלות גמורה אלא שיכולה להפקיעה – נראה שתלוי במח' הב"ש (פא, ג) עם הבית מאיר (תחילת סי' פא ד"ה והנה החלקת מחוקק) באמרה איני ניזונית אחר שהקדיש אם מהני.
[20] וע' אוצר הפוסקים (אה"ע פ סק"ב) שיש שנקטו שלא כהב"מ, וצ"ע. וע' הישר והטוב יא (ניסן תשעא) מש"כ ר' מנדל שפרן לנטות מדברי הב"מ, וע' שו"ת מהרש"ם ח"ד צב, וע' פתחי חושן אישות פ"י ס"ב.
[21] ולפ"ז קשה לקבוע שיעור במלאכות אחרות. (וע' הישר והטוב יא (ניסן תשעא) במאמר מהג"ר מנדל שפרן שכתב שיעור של ארבעים שעות לשבוע, וצ"ע מנין.
[22] וצ"ע דלשון רש"י שם (בד"ה לימא) "דבעלה יורש..." וע"ש בפנ"י שדייק כן מרש"י וע"ש מה שביאר. וע"ע רשב"א שם שכתב בתחילה כהרמב"ן ובסוף המשפט כתב "ואם מתה יורשה."
[23] ואם נאמר שאסור לו למכור יל"פ דזה בכלל ההתחייבות שלו כדי שיוכל להשיב.
[24] ר' שמואל הביא שנחלקו בזה הפנ"י (כתובות מז) והאבנ"מ (נב, א), ולהנ"ל לכאורה נחלקו הראשונים.
[25] וכן נראה משו"ת הרא"ש (לב, ט) שכתב שאשה שזינתה אע"פ שהפסידה כתובתה לא הפסידה הנדוניא "דהוי כחוב בעלמא". אמנם בבית מאיר (קטו, ה) כתב שדברי הרא"ש נאמרו בכספים בלבד. (הובא בהערות להגריש"א קא.)
[26] ע"ש שכתב ד"ז בשם הגרש"ש, והוא בחי' הגרש"ש (כתובות סי' מז) הנ"ל.
איבה
ע' מז. תד"ה משום שיש ג' מיני חששות איבה: א. שמא יקדשנה למנוול (בבתו). ב. שמא לא יזון (ונחלקו רש"י ותוס' אם חוששין לזה גם אם חייב לזון). ג. איבה דקטטה. [ומוזכר ענין קטטה גם בדף נח: ובדף צו. בגמ'. ובדף סו. בתד"ה מציאתה.]הגעת הזמן
אם הגיע הזמן שחייב לישא אוכלת משלו. (משנה בדף נז). יל"ע אם זה מדין קנס[2] או שכיון שהגיע הזמן שהיה צריך לשאתה ולהאכילה אינה צריכה להפסיד מזה שלא עשה כן: ע' בדף ב. ספק בחלה. ואם זה מדין קנס לא מובן הצד לחייב בחלה. ולצד הב' מובן הספק. [ואולי י"ל דזה הספק בגמ' אם משום קנס].וע' שטמ"ק נח. בשם רש"י מהדו"ק דחיוב מזונות דהגעת הזמן אינו חיוב גמור. ואולי יל"פ דהוי קנס.
ונחלקו הראשונים אם מעש"י שלו בזמן שאוכלת מדין הגעת הזמן. ע' ריטב"א (נז.) שכתב שמעש"י ומציאתה שלו. וע' רא"ה[3] (קז:) שמעש"י של עצמה. ובתוס' ביבמות (מא: ד"ה עמד) לכאורה משמע שאם מעש"י של עצמה – יל"פ שמה שנותן לה מזונות זה משום קנס. וכן נראה מהתוס' בכתובות קז: (ד"ה עמד). ולפ"ז להרא"ה משום קנס, אמנם לפי מש"כ הרא"ש ביבמות (פ"ד סי' כה) דמה שמעש"י אינם שלו (ביבם) היינו משום שמעש"י משום איבה ולפני נישואין אין לחוש לאיבה - אין ראיה מהרא"ה. ולהריטב"א לכאו' אינו משום קנס, ואולי גם להריטב"א ייתכן שמשום קנס, ומ"מ לא קנסוהו להיות יותר גרוע מאם היה נושא. אמנם באו"ש (אישות י, יט) כתב שאם משום קנס לא מסתבר שיהיה מעש"י שלו דעלול להרויח. וע"ש עוד.
ובדף ע: מבואר שאם הדירה ממזונות - הגעת הזמן לא מפקיעה הנדר, ונישואין מפקיע. וע"ש ברש"י ותוס' שביארו החילוק בין הגעת הזמן לנישואין, ואם הגעת הזמן היה קנס לכאורה לא היו נצרכים לחילוקים שכתבו.
חופה - נישואין:
מהי חופה: באה"ע (נה, א) מובאות כמה דעות מהי חופה: א. הבאה לביתו וייחוד עמה.[4] ב. הבאה לביתו לשם נישואין אף ללא ייחוד. ג. פריסת סודר על ראשה בשעת ברכה. ד. בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משיתייחדו. ה. שמכניסים החתן והכלה תחת יריעה ברבים ומקדשה שם, ומברכין שם ברכת אירוסין ונישואין, ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים יחד במקום צנוע. (וכ' הרמ"א שזו החופה הנהוגה היום.)אם מסירה לבעל או לשלוחיו הוי חופה: בסוגייא בדף מח: מבואר שיש דברים שלגביהם מסירה נחשבת חופה, ויש כמה דעות בזה. ומדברי רש"י שם נראה דבעצם אינו חופה אלא שיש דברים שלגביהם הוי כחופה[5]. ומדברי תוס' שם נראה שמסירה הוי חופה[6] אלא שיש דברים שלגביהם לא מועיל.
אם חופה בטעות הוי חופה: ע' רעק"א (ח"ב נא ד"ה והנראה, ובסי' קו ד"ה בסוגיא וד"ה והנלענ"ד) דחופה בטעות הוי חופה משום דליתא בשליחות וממילא ליתא בתנאי. וי"א שחופה אינה חלות שהאדם מחיל אלא מציאות שנהיו במצב של אישות, ולכן ל"ש בזה ענין טעות. (וע' יבמות קז אם יש תנאי בנישואין והובא בתוס' בכתובות עג.)
אם צריך חופה ראויה לביאה: מחלוקת ראשונים הובא בר"ן בתחילת המסכת, וכן בריטב"א (ב. ד"ה או שפרסה), ועוד ראשונים שם. וע' רמב"ם (אישות י, ב). וע' רא"ש (פ"ה סי' ו).
נפק"מ בין ארוסה לנשואה: תרומה (בבת ישראל לכהן), ומזונות, ומעשה ידים ומציאה, והפרת נדרים לבדו, וירושה, וכתובתה מאחר מנה, ליטמא לה, לחנק, לאנינות, ולאכילת פירות. (מבואר בדף מח: ובדף נג.)
חיובי הבעל והאשה מה כנגד מה:
מזונות תחת מעש"י, פרקונה תחת פירות, קבורה תחת כתובה (נכסי צ"ב). (גמ' מז:). ולגבי מזונות נזכר גם משום איבה – ע' בגמ' נח: ותוס' מז. ד"ה משום ובדף סו. ד"ה מציאתה. (ושם מבואר מציאתה כנגד מה).אם מזוני עיקר או מעש"י עיקר – בגמ' נח: מבואר דתלוי בפלוגתא, וכן מבואר בתוס' מז: ד"ה תיקנו.
כתובה דאורייתא או דרבנן:
אם חיוב כתובה מדאורייתא: מחלוקת תנאים בכתובות י. ובדף קי: ובאלמנה לכו"ע דרבנן. (גמ' י. ותוס' סז.) [וכן בד' נו. מבואר דלר"י כתובה דרבנן, ושם בע"ב מבואר דלר"מ דאו'.] ולהלכה: התוס' (י. ד"ה אמר) פסקו כמ"ד דאו'. וברא"ש פ"ק סי' יט הביא דעות שהלכה כמ"ד דרבנן.[7] וע"ע טור אה"ע סו וע"ע ב"ש סו יד.אם למ"ד דאו' היינו אסמכתא או דאו' ממש: בתוס' בסוטה (כז. ד"ה איש) כתבו דאף לרשב"ג אינו אלא אסמכתא.[8] והוכיחו ממש"כ בדף י. "סמכו". ובהג' מרדכי (שיב) כתב שעיקר החיוב מדאו' אבל השיעור מדרבנן ולכן כתוב בדף י. "סמכו". [ובתוס' בכתובות (י. ד"ה הואיל) משמע שזה מדאו' ממש שהק' אמאי הפקיעו דינה. וכן פשטות הרא"ש (בפ"ק סי' יט), ובפרט שמשמע מדבריו שהפס' בא לזה, ע"ש שתלה במח' רע"ק ור"י הגלילי].
אם למ"ד דרבנן אין מושג כתובה מדאו' או שהמושג היה אלא שלא היה חיוב אלא מנהג מקובל: ע' רמב"ן עה"ת (שמות כב, טו) שמה שפי' רש"י שם שכוונת הפס' "מהר ימהרנה" לכתובה אינו נכון דהכתובה מד"ס היא.[9] ובדעת רש"י נראה שאף למ"ד דרבנן מ"מ היה נהוג מקדמת דנא ואף קודם מתן תורה (ע' רש"י בראשית לד, יב), ונחלקו התנאים אם החיוב הוא מדאו' או מדרבנן.
אם חיוב כתובה דוקא בגירשה מרצונו או בפשיעתו
בתוס' בכתובות עז. (ד"ה כופין) מבואר שחייב כתובה אף כשכופין אותו להוציא משום מומין שנהיו בו אחר הנישואין. ובריטב"א שם הובאה דעת ר' גרשום שא"צ לתת כתובה בכה"ג. וע' יבמות סד. תד"ה יוציא (הב'). וע' קוב"ש (רלב) שאם היא גורמת גירושיה לא שייך חיוב כתובה. וע' קוב"ש (ב"ב תקה) שהביא מהרשב"ם בב"ב (קמה.) שאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה מפני שלא פשעה. והקשה שבסוף נדרים קאמר טעמא משום דאנא הא קחזינא, ופי' הר"ן משום דקדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל שרי, ומשמע דאיסור שאינו מחמתו הוי סיבה לפטור אף דהוי אונס, ואיך אמר הרשב"ם שאונס זה סיבה לחייב. וע"ש (ובאות תקו).[ולכאורה אפשר לתרץ את קו' הקוב"ש בפשיטות שמדובר באיסור מחמת כהונתו ולכן אינו נחשב סיבה לפטור, ומ"מ אם היה בפשיעתה לא היה נחשב שהאיסור מחמתו, ולכן כתב הרשב"ם שלא פשעה. אמנם יש קו' כעי"ז בדברי הר"ן עצמו בנדרים צ: שכתב (בד"ה נטולה) שאשה שאסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים מוכח שתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ולכן כופין אותו להוציא ולתת כתובה, עכ"ד, ומבואר שבאונס אף שהחיסרון בה יש לה כתובה. וקשה ממה שהוכיח הקוב"ש מ"אנא הא קחזינא". וצ"ע. (נמצא שיש ספק אם חייב כתובה רק כשמגרש באשמתו או שחייב בכל מקרה אא"כ היא אשמה.)]
זמן חלות החיוב:
בפנ"י קא: בתד"ה והיא כתב שהחיוב חל בשעת הנישואין וזמן הפירעון בשעת מיתה או גירושין. וכ"כ ההפלאה בדף פא. וכ"כ באבני מילואים (צג, כז). וכן נראה ממש"כ בשטמ"ק )פא: ד"ה נייחד) בשם הריב"ש. אמנם הרש"ש בסוטה לא. (ד"ה שם חמותה) כתב דהחיוב חל בשעת מיתה. וכ"כ בקוב"ש קנז וע"ש שיישב איך השעבוד חל מעיקרא.[10] ובגר"ח (סטנסיל קכו) כתב שבשעת נישואין חל חיוב להתחייב בשעת מיתה. וע' חזו"א אה"ע נו, טז.גביית כתובה ממטלטלי:
הכתובה עצמה: מחלוקת ר"מ ורבנן בדף פא: אם גובים ממטלטלי. ובראשונים יש ג' שיטות במה מדובר: א. לתוס' פא: (ד"ה רבי) המח' במיניה אבל מיתמי לכו"ע לא גובין מטלטלי. ב. להרשב"א בקידושין סה: (ד"ה ור"מ) ולהר"ן בנדרים סה: (בסה"ע ד"ה ומדאמרי') נחלקו בין במיניה ובין מיתמי. ג. להראב"ד (הובא ברשב"א בקידושין סה:) נחלקו רק ביתמי אבל מיניה לכו"ע גובין. וכן משמע מרש"י בכתובות סז. (ד"ה פרנא) שכתב "דיתמי", ושם ד"ה אארעא ("מן היתומים"). וכן דייק הבית מאיר באה"ע בתחילת סי' ק. (ובב"ש ובח"מ ובביהגר"א באה"ע בתחילת סי' ק נקטו לא כשיטה זו).בזה"ז: בזה"ז גובין ממטלטלי אף מיתמי. י"א מתקנת הגאונים (תוס' מט: ד"ה הוא, נא. ד"ה ממקרקעי, נב: ד"ה ותגבה, סז. ד"ה גמלי, סט: ד"ה אמר, פו. ד"ה לאשה. וכ"כ הרמב"ם אישות טז ז. וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ק). וי"א דבזה"ז שסומכים על מטלטלי דינם כקרקע מדינא (רא"ש פ"ק דב"ק סי' יט, ובח"מ ק סק"ב הביא כן גם בשם הר"ן בשם הרשב"א. וע' תוס' סז. ד"ה גמלי שהביאו שיטה זו ודחאוה, וע' ב"ש אה"ע ק סק"ב, ומה שהעיר בסתירת הרא"ש והטור בזה. וע' מה שתי' הקרב"נ פ"ו סי' ה אות ע. וע' אבני מילואים ק סק"ה.
שאר חיובי הכתובה: מח' בגמ' אם למזונות הבנות גובים ממטלטלי: דף נ: נא. ומסקינן דגובים מקרקעות. ובתוספת ושאר חיובי הכתובה: מבואר בדף נה. שתנאי כתובה ככתובה לגבות מן הקרקע.
מזונות:
מזונות האשה:
אם חיוב מזונות (וכסות ועונה) האשה מדאורייתא: מחלוקת תנאים בדף מז: (וע' תוס' מח. ד"ה רבי). ולהלכה: בתוס' (ע: ד"ה שהגיע) כתבו דקי"ל כמ"ד דרבנן.[11] והרמב"ם (אישות יב, ב) פסק כמ"ד דאו'. ולענין כסות ועונה ברמב"ם (שם) נקט שגם זה דאו', וע' אה"ע בתחילת סי' סט בנו"כ שיש חולקים.
אם גדר החיוב הוא דמי מזונות או לזון: בקוב"ש (רכ) הביא ר"ן בנדרים לח. (במתני' ד"ה וזן) שכתב שא"צ לזונה אם אחר זן אותה[12], והוכיח מזה שגדר החיוב הוא לזון. [אמנם בעיקר דברי הר"ן צ"ע מהמשנה בכתובות קא: שצריך לזון אשה שיש לה דמי מזונות. ובאילת השחר שם (קא:) תי' שבמשנה בכתובות ניתן כחוב ממון ובנדרים כמזונות.]
אם החיוב מתחדש בכל יום או חל מעיקרא: בתוס' פג. (ד"ה כדרב) כתבו שאמירת איני ניזונית הוי דשלב"ל, והוכיח מזה בקוב"ש (שא) שחיוב המזונות מתחדש כל יום. ועוד מבואר שם בתוס' דיכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית[13], וביאר הקוב"ש שהטעם כנ"ל. אמנם הר"ן (כג: מד' הרי"ף) כתב בשם הרא"ה דאינה יכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית. (וע"ש בחי' אנשי שם אות א' שציין לתוס' מז: (ד"ה זימנין) ופג. (ד"ה כדרב) שחולקים על הר"ן). ולכאורה נראה שדעת הר"ן שהחיוב חל מעיקרא לכל החיים. אמנם ע' ר"ן מט: מדפי הרי"ף שכתב בשם הרשב"א "דבמזונות הקילו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום." וצל"ע. וי"ל ע"פ מה דמשמע בל' הר"ן (כג: הנ"ל) שמה שאינה יכולה לחזור בה היינו משום שא"כ תאמר כן כשתמצא מלאכה ותחזור בה כשלא תמצא ולקתה מידת הדין, ולא משום שהכל חיוב א'.
וע"ע קוב"ש הנ"ל (שא) שביאר טעם הסוברים שהחיוב מתחדש ע"פ מש"כ לעיל שגדר החיוב לזון ולא תשלום ולכן רק אחר שזקוקה מתחייב.
מה כולל חיוב המזונות: ע' במשנה בדף סד: שנכלל גם ביגוד ומיטה ועוד, [וגם רפואה – נא.]. ובמשנה הנ"ל מבואר גם שיעור המזונות, ונחלקו הראשונים אם השיעור נאמר רק למי שזן ע"י שליש או גם באוכלת עמו, דברמב"ם משמע שקאי גם על אשה האוכלת עם בעלה (כן דייקו הפרישה ע, יד והח"מ ע, ג. אמנם ע"ש בסק"ד שכתב לדייק להיפך.) ודעת הרא"ש (פרק יב סי' א) שרק במשרה ע"י שליש, אבל אם אוכלת עמו צריכה להסתפק בפחות אם הוא מסתפק בפחות. וכן דייק הב"ש (ע, ב) מהשו"ע. ובאילת אהבים סד: דייק כן מרש"י שם ד"ה המשרה. וע' בדף ע: תד"ה והאידנא.
אם יכול לומר לה צאי מעש"י במזונותיך: בדף ע: מבואר שיכול לומר 'צאי' אמנם אינו פוטר אותו אם המעש"י לא מספיקים לה למזונותיה. וברשב"א שם (ד"ה ואם) כתב שלמ"ד מעש"י עיקר (דהיינו ר"ל בדף נח:) יכול לומר 'צאי' אף בדלא ספקה. אמנם בתוס' (מז: ד"ה תיקנו, וכן בב"ב מט: ד"ה יכולה) כתבו דלכו"ע חייב לזונה בדלא ספקה.
וי"א דלמ"ד מזוני עיקר אינו יכול כלל לומר לה 'צאי' אף בדספקה. (ע' שטמ"ק ע: בשם הריב"ש שכתב שיכול לומר צאי (בדספקה) אף למ"ד מזוני עיקר, וסיים שאין כן דעת הרמב"ם[14] (אישות יב, ד). וכתב השטמ"ק דמרש"י קז. (ד"ה בששמעו) משמע כהרמב"ם. וכן בהג"א בפי"ג סי' ב הוכיח מרש"י שאינו יכול לומר אף בדספקה.[15] (וע' ב"ש סט, ד; ע, ל, וביהגר"א סט סק"ז, וחזו"א סח, ב). אמנם בר"ן (סב: מדפי הרי"ף ד"ה הוי) ובריטב"א (קז. ד"ה כ"ע) משמע שגם לרש"י יכול לומר לכו"ע בדספקה. וע"ע שטמ"ק קז. (ד"ה מי) בשם ר' יונה. וע"ע ברשב"א ובריטב"א ובר"ן בדף ע: שסוברים שלכו"ע יכול לומר בדספקה. ומבואר בריטב"א שהטעם שיכול לומר 'צאי' למ"ד מזוני עיקר היינו משום שנחשב תשלום (ודלא כקוב"ש שם אות רכז).
אם יכולה האשה לומר איני ניזונית ואיני עושה: מחלוקת אמוראים בדף נח: וע"ע תוס' סג. (ד"ה רב) שגם בדף סג. נחלקו בזה. ובדף קז: נפסק בגמ' דיכולה לומר. [ולגבי מותר יתבאר להלן בענין מעש"י]
האומרת איני ניזונית ממה נפטרת: בתוס' (סג. ד"ה רב) כתבו דלמ"ד שיכולה לומר נפטרת מכל הז' מלאכות שהאשה חייבת (השנויות בדף סד:), וחייבת בהצעת המטה ומזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו. ולדעת הר"ן (בנדרים פו. ד"ה מתקיף, ובכתובות כג: מדפי הרי"ף) נפטרת רק מעשייה בצמר, שרק זה תחת מזונות.
אם יכולה לחזור בה מאמירת איני ניזונית: נתבאר לעיל בענין אם חיוב המזונות מתחדש כל יום.
אם מזונות האשה (בחיי בעלה) מדין תנאי כתובה: ברא"ש (פ"ד סו"ס כד) הביא שיטה שמוחלת כתובתה הפסידה מזונותיה אף מחיים (כ"נ מהרמב"ם אישות יז, יט) והשיג ע"ז דמזונות מחיים אינו מדין ת"כ. וכ"כ הריטב"א (נג. ד"ה אי לאו). [ובהע' שם צויין שכ"ד הרא"ה והר"ן (יט: מדפי הרי"ף, ע"ש).] וכן מבואר בנו"כ השו"ע אה"ע צג, ט. אמנם ברש"י בדף מח. (ד"ה ולא שאני) ובדף נא: (ד"ה אלמנה) מבואר דמדין ת"כ. וע' אבני מילואים (צג, ו) ובהגהה שם.
אם חייב להשכיר עצמו לצורך מזונות: ע' תוס' סג. (ד"ה באומר) מחלוקת ר"ת ור' אליהו אם חייב להשכיר א"ע[16] או רק לעבוד בשדה[17] וכדומה.[18] וע"ע שו"ת הרא"ש עח, ב (ד"ה ומה). וע' רמ"א אה"ע ע, ג. [ומשמע בתוס' שלר' אליהו לא רק שחייב אלא גם כופין ע"ז, שכן מוכח מהוכחתו, ולר"ת אף הוא עצמו אינו חייב ולא רק שלא כופין, מדהוצרך להעמיד הלשון אנא אפלח בעבודת שדה. וע' שער משפט צז, ג שכתב שר' אליהו מודה דאינו חייב להשכיר א"ע.]
מזונות אלמנה:
אם החיוב חל מחיים או לאחר מותו, ואם החיוב חל עליו או על היתומים: בהשגות הראב"ד (על הרמב"ם אישות יח, יד) כתב "שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו." וצ"ע מדברי הראב"ד בפי"ט הי"ג. (ע' מקורות וציונים ברמב"ם פרנקל בפי"ח הי"ד.) ובמ"מ (יח, יד) משמע שהחיוב חל מחיים לעניין אחר מיתה. והפנ"י (קא: על תד"ה והיא) ביאר דעת הראב"ד שהחיוב לזון את האלמנה חל על היתומים אחר מותו. וכתב שלדעת התוס' (קא: ד"ה והיא) ורוב הפוסקים החיוב חל עליו משעת נישואין. (וע"ע פנ"י מט: על תד"ה הוא ובקונט"א שם אות קכט.) וע' אבני מילואים (צג ס"ק כז) שהוכיח מהרי"ף ומהרמב"ם שהחיוב חל לאחר מותו. ובהע' שם ציין לביאור הגר"א (חו"מ קד, לג) שסובר שחל מחיים, ולהפלאה בקו"א לסי' צג ס"ק כה. וע' מה שיתבאר להלן לגבי מזונות הבנות.
מזונות הבנים והבנות:
בחייו: חייב לזון בניו ובנותיו עד גיל שש. (גמ' סה:). ואחרי גיל זה אינו חיוב ומ"מ אם לא זן גוערים בו, ובאמיד כופין מדין צדקה. (גמ' מט:)
ונחלקו הפוסקים אם החיוב עד גיל שש הוי מדין מזונות אשתו דהוי צורך שלה, או לא. ע' ר"ן (ס"פ אע"פ) שכתב שזה מדין מזונות אשתו, וכן משמע ברש"י שם (סה: בסוף הפרק) וכן דייק בהערות להגרי"ש אלישיב. ובמל"מ (אישות יב, יד) כתב שלדעת הרא"ש והריב"ש שחייבו מזונות לבנו מזנות אינו כן. וע' בהגה במל"מ שם שדעת הרמב"ם כהר"ן, ובאבנ"מ (עא, א) כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם דלא כהר"ן. וע' אגרות משה יו"ד ח"א קמג שהוכיח כהר"ן מדין ארחי ופרחי דדף סד: וע"ש. וע' רמב"ם (אישות כא, יז) שחייב במזונות בניו גם אחר גירושין. [וע"ע בסימנים שהארכתי בזה.]
במותו: בנותיו ניזונות מנכסיו עד בגרות או נישואין, וי"א עד אירוסין. (גמ' נג:). אם החיוב לבנות עצמן או שחייב לאם לתת להן: ע' תוס' רי"ד (נג.) שכתב גבי כתובת בנין דכרין שכיון שהתנה עם האם היא יכולה למחול, אף שזו זכות של הבנים. ובמאירי (קב:) משמע שהתחייבות לאם לזון את בנותיה הוי התחייבות לבנות שכתב דהוי מקנה לדשלב"ל. וע' רא"ש (פי"ב סי' א) בשם תוספתא (פ"י ה"ג) שהאם לא יכולה למחול על ההתחייבות לזון את בתה דזכין לאדם. ונפסק בשו"ע (אה"ע קיד, ג). אמנם ע' באה"ע קה ס"ד ובח"מ סקי"א שיכולה למחול מזון הבנות, ד"אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה." וכתב הח"מ דלא דמי להא דסי' קיד דהתם זכתה הבת כי היתה קיימת בשעת הנישואין. וע' בסי' קיב בח"מ סק"ד ובב"ש סק"ג שהסתפקו אם לדעת הראב"ד (אישות יט, יב) יכולה האשה למחול על חיוב המזונות של הבנות, וע' אור שמח אישות יט, יב.
אם החיוב חל מחיים או לאחר מותו, ואם האב נתחייב או היתומים: בפנ"י (נ: על רש"י ד"ה או) כתב שהחיוב אינו אלא לאחר מיתה וא"כ החיוב חל על היתומים. אמנם מדברי הפנ"י בדף קא: (על תד"ה והיא) משמע שמזון הבנות תלוי בפלוגתא שהבאתי לעיל גבי מזון האלמנה. וע' אבני מילואים צג ס"ק כז שהוכיח מהרמב"ם שמזון הבנות חל לאחר מותו.
מעשה ידיה:
אם יש לבעל בעלות על האשה לענין מעש"י או רק זכות במעש"י עצמן: בדף נח: מבואר שאדם יכול להקדיש ידי אשתו (לענין מעש"י). וכתב שם הר"ן (כג: מדפי הרי"ף) דהיינו דוקא למ"ד שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אבל למאי דקי"ל דיכולה לומר - אינו יכול להקדיש דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו. (משמע אף שלא אמרה איני ניזונית). ומדברי הרמב"ם שהביא שם הר"ן משמע שלכו"ע יכול להקדיש ידיה. ונראה דהנידון אם יכול להקדיש תלוי בנידון הנ"ל דאם אינו בעלים לא יכול להקדיש, ולפ"ז לדעת הר"ן נראה שלמ"ד שאינה יכולה לומר איני ניזונית - הבעל הוא בעלים על מעש"י, ולהלכה דקי"ל שיכולה לומר - אינו בעלים. ולהרמב"ם לכו"ע הוא בעלים, אלא שלמ"ד שיכולה לומר - יכולה להפקיע בעלותו, או שבעלותו אינה אלא עד שתאמר[19]. ובתוס' מז: (סוף ד"ה זימנין) וב"ב מט: (ד"ה יכולה) מבואר דאינו בעלים על ידיה, (ולא דמי לפירות דזוכה בקרקע לפירותיה). ולא משמע שתלוי במח'. וצ"ע לפ"ז מהא דדף נח: דיכול להקדיש. וע' קרית מלך רב (אישות יב, ב ד"ה עוד) שעמד ע"ז שבתוס' מבואר שאינו בעלים ובדף נח: מבואר דהוי בעלים דאל"כ איך יכול להקדיש. וכתב "וצ"ל דאף שאין לו קנין בגוף הידים ממש מ"מ כיון שיש לו שעבוד בהם יכול לומר יקדשו ידיך וכו'." ובספר זית רענן להרמי"ל זילברברג (ח"ב חו"מ סי' מג, ח ד"ה ואפ"ל) כתב שמש"כ התוס' דאין לו זכייה היינו רק אם נאמר דיכולה לומר איני ניזונית לעולם ולבטל קניינו לגמרי, ע"ש, וצ"ע.מה חיובי האשה: במשנה בדף נט: מנויים חיובי האשה. ומבואר ברמב"ם (אישות כא, א) ובשו"ע (אה"ע פ, א) שהכל כמנהג המדינה, וע' בית מאיר (אה"ע פ) דדוקא מעין טויה אבל במקום שהדרך שנשים עוסקות במו"מ או בשדה אינה חייבת בזה.[20]
אם שיעור ה' סלעים זה שיעור מאמץ או תוצאה: בדף סו. מבואר שיש העדפה שלא ע"י הדחק, ומזה מוכח שהשיעור הוא בתוצאה, שאם השיעור הוא במאמץ או בזמן, אין כאן העדפה אם לא היה ע"י הדחק.[21]
העדפה: העדפה שלא ע"י הדחק לכו"ע דבעל [והיינו מותר שנחלקו בדף נט. אם זה כנגד המזונות או כנגד המעה כסף]. העדפה שע"י הדחק מח' רע"ק ורבנן. (גמ' סו.)
אם יכולה לומר איני ניזונית לענין המותר (דהיינו העדפה שלא ע"י הדחק): בטור (אה"ע סו"ס פ) הביא מח' ראשונים בזה. והובאה המח' גם בש"ג כג: מדפי הרי"ף, וע"ש בר"ן. ולענ"ד הדבר תלוי במח' רש"י ותוס' בדף נח: ואכמ"ל.
מציאתה
מציאתה למי: לת"ק לבעלה ולר' עקיבא לעצמה (סה: סו.). ואם בטלה ממלאכתה בשביל המציאה ע' תוס' סו. ד"ה והא שחייבת שכר הפקעתה לבעלה.אם משום מזונות (למ"ד דלבעלה): בתוס' מז. (ד"ה משום) מבואר דמשום איבה דקטטה ולא משום מזונות, אמנם בתוס' סו. (ד"ה מציאתה) מבואר דבסוגייא שם משמע דמשום מזונות, וע"ש שהניחו בצ"ע מהא דיבמות צ: דמשמע שאינו משום מזונות.
מציאת אלמנה: לעצמה. (גמ' צו.)
נכסי צאן ברזל
אם נכסי צ"ב שייכים לבעל או לאשה: ברמב"ן ובריטב"א בדף מז. מבואר אליבא דרש"י דארוס זוכה בנכסי צ"ב אף שארוס אינו יורש דלאו מכח ירושה זוכה[22] אלא שהאב הקנה לו. ומשמע שנכסי צ"ב הם של הבעל (אלא שמתחייב לשלם לכשימות או יגרש), ולא כנכסי מלוג שהם של האשה (אלא שיש לבעל זכות פירות). ובחי' הגר"ש שקאפ (סי' מז) כתב שתוס' ביבמות לח (ד"ה וב"ה) חולקים וסוברים שהבעל זוכה מדין ירושה. וע"ש מה שביאר.וע' בדף פ: חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צ"ב, וברש"י שם (פ: ד"ה בכתובתה וד"ה ובנכסים) מבואר שנכסי צ"ב רשאי הבעל להוציא ונכסי מלוג לא. ובמל"מ (אישות כב טז, שציין שם הר"ב רנשבורג) הקשה דלכו"ע אסור למכור צ"ב. [וכן מבואר ברש"י פא. (בסה"ע, ד"ה מגרשה) שהביא מגיטין (נה:) שמקחה בטל במה שהכניסה לו שום משלה, וכ"ה ברי"ף כט. בשם ירו', וע"ש בר"ן (במתני').
ובתוס' (פ: ד"ה נכסים) כתבו דנכסי צ"ב בחזקת הבעל קיימי טפי והביאו מיבמות סו. דעבדי צ"ב יאכלו בתרומה (כשהבעל כהן) ולא עבדי מלוג.
ובשעורי ר' שמואל (יבמות דף לח מאות תמו) כתב דלכו"ע נכסי צ"ב הם של הבעל, אלא שהבעל התחייב[23] לשלם לאשה את דמי הנכסים (וי"א את הנכסים עצמם אם הם בעין – ע' יבמות סו). ונחלקו רבותינו[24] אם מה שנפטר הבעל מהתחייבות זאת במות האשה היינו משום שזוכה בחוב מדין ירושה, או שכל החיוב לא חל מעיקרא אלא לענין אם ימות או יגרשנה. והשאלה הזו (אם זוכה בחוב מדין ירושה או שא"צ להגיע לירושה) תלויה בנידון אם הממון ניתן לבעל כמתנה (אלא שנתחייב תשלום כנגדו), או שלא ניתן כמתנה אלא הוא חייב לשלם[25] ע"ז, ורק היה הסכמה מצידה לדחות את התשלום עד שימות או יגרשנה.[26] וע"ש עוד שהאריך בזה.
וע' אבני מילואים סי' נב סק"א, וסי' צ סק"ד (ובהע' שם). ומשנת ר' אהרן יבמות סי' כא, יב.
וע' בדף קא. תד"ה הכי שכתבו שנכסי צ"ב הם שלו ונ"מ שלה. וע"ש (קא.) ברש"י בסוף העמוד שכתב שמש"כ שהיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה – היינו בנ"מ, משמע שצ"ב לא נוטלת, ולכאורה משום שזה שלו. [והר"ן שם כתב בשם הרי"ף שנוטלת גם צ"ב, וכן נפסק בשו"ע.]
עולה עמו ואינה יורדת
מקור הדין: בדף סא.אם נוהג לאחר מותה: מח' תנאים בדף מח. ונפסק שנוהג.
אם מחוייב רק כשהיא עמו: בדף סה. משמע שרק כשהיא עמו, ממש"כ שם "כי אזילנא שקילנא להו וכו'." ע"ש. אמנם בתוס' רא"ש שם (ד"ה ת"ק) כתב (בתי' ב') דהיינו דוקא בתענוג יתירא דכר וכסת וכן לענין חלילין ומקוננות, אבל במאכל ומשתה ובמלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד עולה אף כשאינה עמו. ודעת הרמב"ן (סה.) שמיירי שאין דרך משפחתו כן ולכן לא שייך עולה עמו, אבל במה שדרך בני משפחתו עולה גם כשאינה עמו. והובא בחי' הרשב"א והריטב"א ובר"ן (כח. מדפי הרי"ף). וע' בראשונים הנ"ל עוד פירושים. ומ"מ בדעת רש"י כתב הר"ן שסובר שאינה עולה כשאינה עמו. וכן דעת התוס' שהובא בריטב"א.
אם חייב לפי רגילותה בבית אביה אם אינו עשיר כאביה: בתוס' ע: (ד"ה והאידנא) מבואר שאינו מחוייב אלא לפי הרגילות של מי שעשיר כמותו במשפחת בעלה, אא"כ אינה עמו. ויל"ע אם תי' א' שם חולק ע"ז.
פירות
אם זכות הבעל לפירות היינו בעלות על קרקעותיה לפירות או שזוכה רק בפירות עצמן: בתוס' מז: (ד"ה זימנין) כתבו שזוכה בגוף הקרקע. וכן משמע מהתוס' בדף נ. (ד"ה הבעל). ובמאירי (פג. ד"ה כבר ביארנו) מבואר שאין לו אלא פירות. וצ"ע דלכאורה בדף עח. נחלקו בזה חכמים ור"ג (כמו שביאר בחי' הרי"ם בתחילת פרק הכותב – פג. ד"ה ונראה הטעם פשוט, וכ"כ בחי' ר' שלמה היימן ב"ב סי' ד אות ד עמ' קמח). וע' אור שמח (הל' רוצח ב, טו) שכתב שאין לו קנין בקרקע אלא רק בפירות. (וע' קוב"ש רפ). ויתבאר באריכות בסימנים.פרקונה
מתי חל החיוב לפדותה: בדף נב. מבואר שהיורשים חייבים לפדותה אם הכיר בה בעלה. ומשמע שחל החיוב בשעה שנודע לו. אמנם ממש"כ לפני כן מחלוקת אם בתר מעיקרא או בתר בסוף משמע שהחיוב חל מעיקרא. ואולי צ"ל דלא חל שעבוד עד שמתחייב בפועל ומ"מ הדין חל בשעת נישואין שאם תישבה יתחייב (כעין דברי הגר"ח סטנסיל שחיוב הכתובה הוא חוב להתחייב. ואף שבכתובה משתעבד מחיים י"ל דזה משום תקנת שמעון בן שטח בדף פב:). וע' רש"י במשנה נא. ד"ה אינו רשאי, וצל"ע.[1] לכאורה י"ל עוד שמה שנשתעבד מעיקרא היינו מתקנת שמעון בן שטח (בדף פב:).
[2]גבי יבם נזכר ג"כ שחייב לזונה אם עמד בדין וברח, וע' בדף קז: שמשמע שאינו זכאי במעש"י, [וע' תוס' יבמות (מא:) ורא"ש שם (פ"ד סי' כה) שדנו לדחות הראיה מכתובות קז: שאינו חייב במעש"י, אמנם הסיקו שמשמעות הלשון שאינו חייב.] וע"ש (קז:) בתוס' (ד"ה עמד) שדנו אם זה קנס. ומבואר שם בתוס' שאינו דומה לארוסה דיבם לא כ"כ עומד לשאתה, ומצד שני יותר פושע שלא כנסה בזמן. ויל"ע לדעת הריטב"א שבארוסה מעש"י שלו אם סובר שה"ה בשומרת יבם, וכמו שרצו התוס' והרא"ש לדחות הראיה מדף קז: או שמחלק בין שומרת יבם לארוסה דיבם אינו עומד כ"כ לנושאה, וכנ"ל. (ויתכן דמשו"ה ביבם אינו אלא קנס.]
[3] בהע' לחי' הרא"ה ציינו ליעלת חן שהביא עוד ראשונים לכאן ולכאן.
[4] אם צריך ייחוד הראוי לביאה יתבאר להלן.
[5] ע"ש ברש"י (ד"ה שמואל) דמשמע דלשמואל לא מהני אלא לירושתה ומשום מחילת אב, וע"ע ברש"י שם (בד"ה תיובתא דכולהו) דמבואר דנקטינן כשמואל.
[6] ע"ש תד"ה ושמואל דלשמואל מהני מסירה גם לדברים נוספים, ונלמד מדאפקה מסקילה לחנק. (וע' יו"ד רלד סעי' ח אם יכול הבעל להפר לבדו אחר מסירה.)
[7] לכאורה נפק"מ אם הסכום הוא בכסף צורי או מדינה, וכן מבואר בטור אה"ע סו דיש שתלו בזה, אמנם ע' תוס' סז. ד"ה אמר שכתבו דאף למ"ד דרבנן משלם בכסף צורי. וכעי"ז ברא"ש פ"ק סי' יט. ובח"מ (סו, כד) הביא בשם רמב"ן להיפך דאף למ"ד דאו' הסכום אינו מדאו' ומשלם בכסף מדינה.
[8] וע' רש"י פב. ד"ה אלא שכ' שכתובה מד"ס. והפנ"י תמה דאינו מוסכם. (וע' בית אהרן שם.) ואם סובר כהתוס' בסוטה א"ש.
[9] ולכן פי' הרמב"ן דל' מהר היינו סבלונות, וע' ירושלמי (כתובות ג, א) "אין מהר אלא כתובה". וצ"ע.
[10] לכאורה י"ל עוד שמה שנשתעבד מעיקרא היינו מתקנת שמעון בן שטח (בדף פב:).
[11] ע' רש"י ע: (ד"ה שהגיע) שמשמע מדבריו שמזונות מדאורייתא (ורק בהגיע הזמן ולא נישאו מדרבנן), וצ"ע דבדף ב. (ד"ה אוכלות) נקט כמ"ד מדרבנן. וע' פנ"י (ע: בתוס' ד"ה שהגיע) שביאר דעת רש"י שאחר שתיקנו מזונות א"כ כל הנושא ע"מ כן נשאה ונהיה מדאורייתא, ובפרט אם נכתב בשטר. [וע"ש עוד תי'.] ויל"ע איך חלה ההתחייבות דע' רש"י מג: (ד"ה ותוספת) דמשמע שצריך קנין לחלות התוספת. (ומצד התחייבות בשטר – לר"ת בדף קב. (בתד"ה אליבא) ולכמה ראשונים בדף קא: ע"ז נחלקו שם ר"י ור"ל, אבל לרש"י לא מיירי שם בהתחייבות. ע"ש בראשונים.) ואולי מזונות זה התחייבות הנלוית לעצם הקידושין וחל ע"י קנין הקידושין. וצ"ע. ובעיקר השאלה אם אחר שתיקנו נעשה מדאו' – ע' ב"י (חו"מ צז, מב) שכתב שחיוב מזונות מדאו' כיון שנכתב בכתובה, וע"ש בב"ח שחלק עליו.
[12] וע' פנ"י נח: (ד"ה גמרא אמר) שכתב דאף למ"ד מזונות דאו' היינו באשה שיש לה ממה להתפרנס.
[13] אף דייתכן דלמסקנא אינו כן – ע"ש במהר"ם שיף שמלשון התוס' משמע שנשאר כן למסקנא.
[14] ברמב"ם מבואר שהטעם שלא יכול לומר היינו שמא לא יספיק לה.
[15] וע' בקרב"נ שם אות ג שהק' שלכאורה יל"פ ברש"י (כהר"ן) שמה שהצריך הסכמתה היינו דוקא אם אח"כ לא ספקה (ורק בשעת האמירה היתה במצב של ספקה), וע"ש מה שתי'. וע' בית מאיר (אה"ע סט, ד) שכתב שאם הוא עמה לכו"ע יכול לומר אם ספקה אף לרש"י והרמב"ם, ורק כשהולך למדה"י או שרוצה לפטור מהחיוב לעולם י"א שאינו יכול לומר שמא לא יספיק אח"כ.
[16] באוצר הפוסקים אה"ע ע ס"ק יח אות א כתוב בשם ר"י ענגל שהסתפק אם לר' אליהו בן תורה יצטרך לבטל מלימודו.
[17] החילוק בין עבודת שדה להשכרת עצמו משמע בט"ז אה"ע ע סק"ד דתלוי במלאכות שדרך לעשות. וכן הובא באוצר הפוסקים סי' ע מיד דוד, [וע"ע שם באוצה"פ שיש שחילקו בין עבודה עצמאית לשכירות].
[18] וע' חו"מ צז טו לגבי שאר חובות, ובריטב"א סג. כתב דבשאר חובות לכו"ע פטור. וע' חזו"א אה"ע קח, י.
[19] מה שחקרתי אם בעלותו עד שתאמר או בעלות גמורה אלא שיכולה להפקיעה – נראה שתלוי במח' הב"ש (פא, ג) עם הבית מאיר (תחילת סי' פא ד"ה והנה החלקת מחוקק) באמרה איני ניזונית אחר שהקדיש אם מהני.
[20] וע' אוצר הפוסקים (אה"ע פ סק"ב) שיש שנקטו שלא כהב"מ, וצ"ע. וע' הישר והטוב יא (ניסן תשעא) מש"כ ר' מנדל שפרן לנטות מדברי הב"מ, וע' שו"ת מהרש"ם ח"ד צב, וע' פתחי חושן אישות פ"י ס"ב.
[21] ולפ"ז קשה לקבוע שיעור במלאכות אחרות. (וע' הישר והטוב יא (ניסן תשעא) במאמר מהג"ר מנדל שפרן שכתב שיעור של ארבעים שעות לשבוע, וצ"ע מנין.
[22] וצ"ע דלשון רש"י שם (בד"ה לימא) "דבעלה יורש..." וע"ש בפנ"י שדייק כן מרש"י וע"ש מה שביאר. וע"ע רשב"א שם שכתב בתחילה כהרמב"ן ובסוף המשפט כתב "ואם מתה יורשה."
[23] ואם נאמר שאסור לו למכור יל"פ דזה בכלל ההתחייבות שלו כדי שיוכל להשיב.
[24] ר' שמואל הביא שנחלקו בזה הפנ"י (כתובות מז) והאבנ"מ (נב, א), ולהנ"ל לכאורה נחלקו הראשונים.
[25] וכן נראה משו"ת הרא"ש (לב, ט) שכתב שאשה שזינתה אע"פ שהפסידה כתובתה לא הפסידה הנדוניא "דהוי כחוב בעלמא". אמנם בבית מאיר (קטו, ה) כתב שדברי הרא"ש נאמרו בכספים בלבד. (הובא בהערות להגריש"א קא.)
[26] ע"ש שכתב ד"ז בשם הגרש"ש, והוא בחי' הגרש"ש (כתובות סי' מז) הנ"ל.