בעיקרון אין הדין בדין תורתנו נפסק על פי ידיעת האמת (לבד מאם בי"ד רואים ומדין ובערת הרע כמבואר בסוגיות בסנהדרין) דההלכה של חיוב מיתה שניתן לקיום על פי דין איננה נתונה למציאות בעולם דצריך לקיים בו חלות חיוב מיתה.
(וכן הוא לגבי חיובי ממון באופן שעל הבי"ד להעמיד את הממון הרי שאף שודאי הממון היה שלו מאז ומקדם מ"מ חל דין לקיים את משפט הממון לבי"ד)
ואהא נאמר בתורה "על פי שנים עדים יקום דבר" והיינו שהדבר צריך להיות על פיהם ולבד ממה שהם מספרים מה היא המציאות עוד יש בכך שהם אלו שמחמתם מוחזק לבי"ד דין הממון לבעליו ומחמתם מוחזק לבי"ד דין המיתה למחוייב בה.
וודאי דיש לעדים משמעות לגבי מיתתו ממש לבד מסיפור הדברים דהא "יד העדים תהיה בו בראשונה" והיינו שהם מקיימים את מיתתו מצד עצמם.
(וכנודע שכל חיוב כאשר זמם היינו שדים שהם הצליחו להעמיד - אף ששוא דיברו - חל בהם וכנודע מהמהר"ל שגמולו ישוב לו בראשו והדברים ידועים)
ומעתה עדות שאי אתה יכול להזימה נצמא שלדבריהם יש הכרח שלא מצד העדים עצמם ומעתה הם לא המעמידים את החיוב מיתה על האדם אלא שהם העמידו שיעמוד חיוב מיתה על האדם.
דאדם נחשב למעמיד דבר כל שהוא יכול ליפול ואיהו מעמידו.
ומעתה עדות שאי אתה יכול להזימה לא חשיבא עדות כלל.
(ונראה דאף פסול לא חשיב אלא דליכא עדות כלל ונפק"מ לו יצוייר באחד מהם שא"א להזימו אי יהיה לדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול).
