- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,019
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
תענו את נפשותיכם (טז כט)
בספר זכר החיים לרבי חיים הכהן רפפורט זצ"ל כתב לחדש, שלגבי איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ אין איסור בהעראה מעיקר הדין, דלא איתרבי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות דאיכא קראי, וכמ"ש תוס' בסנהדרין עג: ד"ה ממונא, דלא איתרבי העראה לענין חיוב קנס, עי"ש.
ולפי זה יש לתרץ קושיית השער המלך בחופת חתנים אות ד', על דברי הירושלמי המובאים בתוס' יומא יג: דאם מתה אשתו של הכהן גדול ביוהכ"פ, התירו לו לקדש אשה אחרת, דאין שבות במקדש, והרי בגמ' שם מבואר דצריך ג"כ לכונסה דבעינן שיהיה לכהן גדול אשה מן הנישואין דוקא, ואיך יעשו הנישואין ביוהכ"פ לדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום שאינה ראויה לביאה, א"כ ה"נ הרי אינה ראויה לביאה משום יוהכ"פ. ולהנ"ל אתי שפיר דסגי במה שהחופה ראויה להעראה, דלענין ראויה לביאה סגי בהעראה דהויא כגמר ביאה.
עוד יש ליישב בזה את קושיית הרש"ש ביומא עג: על דברי הירושלמי שם שהקשה למה צריך איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ, תיפו"ל דאסור ברחיצה ולא יוכל לטבול אח"כ, והקשה הרש"ש הא נפק"מ להעראה דמצד טומאת בעל קרי ליכא, ולהנ"ל א"ש, דהעראה גם אליבא דאמת אינה אסורה.
ובשו"ת אבני שהם סי' ז' הביא קושית רבי יצחק יהודה טרונק זצ"ל מקוטנא [נכדו של בעל הישועות מלכו], על לשון התורת כהנים כאן פרק ז', דדריש אסמכתא לאסור כל השבותים ביוהכ"פ מדכתיב "שבתון", ובתוך השבותים שמונה והולך שם קאמר "ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם", והעיר שם למה לי האיסור לייבם ביוהכ"פ מצד שבות של מלאכה, תיפו"ל משום איסור תשה"מ ביוהכ"פ. [ובאמת י"ל דלאו דוקא ואשיגרת לישנא דכל השבותים נקטיה, וכעי"ז כתבו התוס' במכות יג. לענין גרושה וחלוצה, אע"ג דהתם לא שייך כלל, וכ"ש הכא דשייך רק אינו צריך]. ותירץ המחבר שם, דנפק"מ להעראה דיבום קונה בהעראה לחודא כדאיתא ביבמות נג:, אבל מצד עינוי יוהכ"פ אינו אסור. והעיר הגרא"מ באקאן שליט"א שכבר כתב כן בצפנת פענח ביצה לו: בביאור דברי התו"כ, דנפק"מ להעראה.
אך בעיקר הדבר שכתב בזכר החיים שם דכיון דהכא ליכא ריבוי לא הוי בכלל ביאה, לכאורה הכא אי"ז תלוי בדין ביאה של כל התורה, אלא הכל תלוי במניעת העינוי, ואם יש בזה מניעת עינוי אי"צ קרא לרבות העראה כגמר ביאה, ושפיר אסור ביוהכ"פ אע"ג דליכא קרא לזה.
תענו את נפשותיכם (טז כט)
בספר זכר החיים לרבי חיים הכהן רפפורט זצ"ל כתב לחדש, שלגבי איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ אין איסור בהעראה מעיקר הדין, דלא איתרבי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות דאיכא קראי, וכמ"ש תוס' בסנהדרין עג: ד"ה ממונא, דלא איתרבי העראה לענין חיוב קנס, עי"ש.
ולפי זה יש לתרץ קושיית השער המלך בחופת חתנים אות ד', על דברי הירושלמי המובאים בתוס' יומא יג: דאם מתה אשתו של הכהן גדול ביוהכ"פ, התירו לו לקדש אשה אחרת, דאין שבות במקדש, והרי בגמ' שם מבואר דצריך ג"כ לכונסה דבעינן שיהיה לכהן גדול אשה מן הנישואין דוקא, ואיך יעשו הנישואין ביוהכ"פ לדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום שאינה ראויה לביאה, א"כ ה"נ הרי אינה ראויה לביאה משום יוהכ"פ. ולהנ"ל אתי שפיר דסגי במה שהחופה ראויה להעראה, דלענין ראויה לביאה סגי בהעראה דהויא כגמר ביאה.
עוד יש ליישב בזה את קושיית הרש"ש ביומא עג: על דברי הירושלמי שם שהקשה למה צריך איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ, תיפו"ל דאסור ברחיצה ולא יוכל לטבול אח"כ, והקשה הרש"ש הא נפק"מ להעראה דמצד טומאת בעל קרי ליכא, ולהנ"ל א"ש, דהעראה גם אליבא דאמת אינה אסורה.
ובשו"ת אבני שהם סי' ז' הביא קושית רבי יצחק יהודה טרונק זצ"ל מקוטנא [נכדו של בעל הישועות מלכו], על לשון התורת כהנים כאן פרק ז', דדריש אסמכתא לאסור כל השבותים ביוהכ"פ מדכתיב "שבתון", ובתוך השבותים שמונה והולך שם קאמר "ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם", והעיר שם למה לי האיסור לייבם ביוהכ"פ מצד שבות של מלאכה, תיפו"ל משום איסור תשה"מ ביוהכ"פ. [ובאמת י"ל דלאו דוקא ואשיגרת לישנא דכל השבותים נקטיה, וכעי"ז כתבו התוס' במכות יג. לענין גרושה וחלוצה, אע"ג דהתם לא שייך כלל, וכ"ש הכא דשייך רק אינו צריך]. ותירץ המחבר שם, דנפק"מ להעראה דיבום קונה בהעראה לחודא כדאיתא ביבמות נג:, אבל מצד עינוי יוהכ"פ אינו אסור. והעיר הגרא"מ באקאן שליט"א שכבר כתב כן בצפנת פענח ביצה לו: בביאור דברי התו"כ, דנפק"מ להעראה.
אך בעיקר הדבר שכתב בזכר החיים שם דכיון דהכא ליכא ריבוי לא הוי בכלל ביאה, לכאורה הכא אי"ז תלוי בדין ביאה של כל התורה, אלא הכל תלוי במניעת העינוי, ואם יש בזה מניעת עינוי אי"צ קרא לרבות העראה כגמר ביאה, ושפיר אסור ביוהכ"פ אע"ג דליכא קרא לזה.
