בתשובת הרשב"א (מובא בגליוני הש"ס גיטין מ"ט ב') כתב שיש לא פלוג בדאורייתא,
וכן כתב החינוך בכמה מקומות,
וכעי"ז ברמב"ן עה"ת גבי הכשר פירות לקבל טומאה, ויל"ע אם הכוונה שם ממש ללא פלוג
וכן הביא הלקט השיבולים מריטב"א לגבי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת
עי' משנה למלך הלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה ח, דמחוסר זמן פסול, ולא פלוג רחמנא, אף בידוע לנו שאינו נפל.
ועי' שדה חמד ערך כללים מערת הלמ"ד סוף כלל צג ערך לא פלוג.
ורי"ף ריש ב"ק דשן ורגל פטור ברה"ר דאורחייהו, והק' הרא"ש הלא קרא הוא, ומהרש"ל ביש"ש דהלא ארי ברה"ר שהזיק בשו"ר פטור אף דלאו אורחיה. וע"כ דהוא משום לא פלוג רחמנא, ולזה בעי הקרא.
ויש כאן נקודה מהותית:
מעלתם של דיני התורה נובע מכך שיש להם תוכן עצמי הדורש קיום.
אמנם תמיד המחייב הוא ההבנה שכך הדבר נכון להיות – רצוי וראוי.
אך ישנם מעשים שנכונים לא להיעשות משום שהמעשה עצמו אינו ראוי.
וכפי שניתן לראות בדוגמה של "לא תרצח", שהרצח איננו נכון, לא משום שהוא גורם סבל לנרצח או לאחרים, אלא משום שהמעשה עצמו – פגיעה באדם – הוא מעשה שיש להימנע ממנו.
עם זאת, קיימים מקרים שבהם הנכון אינו נובע מכוח טבעו של המעשה עצמו, אלא משום שתוכן אחר מחייב את עשייתו.
כלומר, לעיתים הנכון מתייחס למעשה בשל תוצאה או משמעות חיצונית שלו, ולא בשל טבעו הפנימי.
באופן כללי, הנכון קשור תמיד למעשה עצמו – אם לעשותו או לא. אך יש מצבים שבהם המעשה נדרש דווקא מכוח תוכנו, ויש מצבים שבהם התוכן החיצוני הוא שמחייב את קיומו.
ואם נראה שאף בדאורייתא נאמר לא פלוג, הרי שמצאנו דין תורה אשר אין המחייב הוא התוכן העצמי אלא עיקרון אחר חיצוני.
