בהר קדושת שביעית באתרוג וירק שיכולים להילקט בשמינית (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (כה ו)

דנו האחרונים לגבי קדושת שביעית ודין הפקר של שביעית, איך הדין בדברים שהולכים בהם אחר לקיטה, כגון אתרוג למ"ד שהולכים בו אחר לקיטה, וכן ירקות שלכו"ע הולכים בהם אחר הלקיטה, ונמצא שאם נלקטו בשביעית יש בהם קדושת שביעית, אך אם נלקטו בשמינית אין בהם קדושה, וא"כ יש לעיין מה דינם בעודם מחוברים, האם נוהגת בהם קדושת שביעית או לא, שהרי הדבר תלוי ועומד בעתיד, האם יש בהם קדושת שביעית, שתלוי מתי ילקטו. ובחזון איש שביעית סי' י"ד סק"ז נראה שיש לחלק בזה בין ירקות שגדלו בשביעית, שיש בהם קדושת שביעית, לבין ירקות שנכנסו משנה שישית, שבכה"ג הרי אינם גידולי שביעית כלל, ורק אם נלקטו בשביעית הלקיטה מקדשתן משום שאזלינן בהם בתר לקיטה, אבל כל זמן שלא נלקטו במה יתקדשו. והוכיח החזון איש שדין הפקר נוהג בירקות של ששית שנכנסו לשביעית, מהא דתנן בשביעית פ"ט מ"א שהפיגם והירבוזין וכו' ניקחים מכל אדם בשביעית, ואין חוששין שהם מן המשומר, כיון שדרך ירקות אלו לבוא מן ההפקר, הרי שצריך להפקירן, והרי מיירי שם בירקות שנזרעו בערב ששית, כמבואר בר"ש שם ד"ה כל הספיחין, דאל"כ בלא"ה אסורין מצד ספיחין, ומ"מ איכא חיוב להפקירן. אך כתב החזון איש שם שיש לדחות, דהנך ירקות אינם יכולים להתקיים למוצאי שביעית.

ובמנחת שלמה תנינא סי' קי"ז הביא ראיה חזקה שגם בכה"ג הוי הפקר, מהמבואר בראש השנה טו. דאתרוג של ששית שנכנס לשביעית למ"ד דאזלינן באתרוג בתר לקיטה, הוא פטור מן המעשר, ופירש רש"י שם שהפטור הוא מדין הפקר, והרי אתרוג הוא דר באילנו משנה לשנה וממילא ראוי לצאת ג"כ למוצאי שביעית, ומכל מקום נוהג בו דין הפקר.

אמנם עדיין יש לעיין בביאור דין זה, דהוי הפקר, האם מוכח מזה דאיכא קדושת שביעית כבר במחובר, או דכיון שעל ידי הלקיטה עצמה תחול בו קדושת שביעית והוי הפקר, ממילא מותר ללוקטו, דלקיטתו וקדושתו באין כאחת. [ובמעדני ארץ שביעית פ"ב מ"ז נקט שקדושת שביעית חלה מיד על הירקות במחובר, דאם נאמר דהוי מטעם שזכיתו וההפקר באין כאחת, א"כ למה פטור מן המעשר כמבואר בר"ה שם, הרי לא היה הפקר אפילו לרגע אחד, דמיד זכה בו הלוקט, וקודם לקיטה לא הוי הפקר. ובאמת יש לדחות דאי"צ שיהיה הפקר לרגע אחד, אלא כיון שזכייתו היא מכח הפקר קרינן ביה ובא הלוי וגו', שהרי גם הלוי היה יכול לזכות כן, ובפרט בשביעית שכתבו התוס' בנדרים מד: ד"ה המפקיר דאיכא קרא דפטור מן המעשר מדכתיב ויתרם תאכל חית השדה, מה חיה אוכלת ופטור וכו'. א"כ כל שזכה מכח הפקירא דשביעית פטור]. והנה אם נאמר כצד זה שהלקיטה והקדושה באין כאחת, א"כ לכאורה נהי דמותר לכל אדם ללוקטו, מכל מקום מותר גם כן לבעל הבית לשומרו שלא ילקטוהו, דהא באמת אין עדיין קדושת שביעית שיהיה איסור שימור, רק אם ילקטוהו יהיה בו קדושה ויחול היתר, א"כ אדרבה יכול בעל הבית לשמור שלא ילקטוהו.
​

◆ ◆ ◆​

ובתשובת מהרי"ל דיסקין זצ"ל הנדפסת בספר הזכרון "עדות ליוסף", כתב הוכחה נפלאה שגם באופן שהלקיטה יכולה להיות במוצאי שביעית, אסור לבעל הבית לשמור את שדהו, דהנה בנדרים מב. תנן שהמודר הנאה מחבירו, מותר לו לאכול מפירות שביעית של המדיר, דהרי מהפקירא הוא דקאכיל, אמנם כל זה דוקא מפירות הנוטות לחוץ, אבל אסור לו להכנס לשדהו ליטול הפירות. ובגמ' מב: פריך מאי שנא, הרי גם הקרקע הפקירא היא ליטול את הפירות. והקשה מהריל"ד דאיכא לאוקמי באתרוג, דכיון שיכול להלקט בשמינית ואז לא יהיה בו קדושת שביעית, ממילא אין איסור שימור על הבעלים, והקרקע אינה הפקר, ומ"מ הנוטות לחוץ יכול לזכות בהם, משום דע"י הלקיטה עצמה הוי הפקר. אלא על כרחך מוכח דבאמת אסור לבעל הבית לסגור שדהו ולמנוע מללקוט, ומוכח דאיכא ג"כ איסור שימור על פירות אלו.​

 

[גרינפלד]

והקשה מהריל"ד דאיכא לאוקמי באתרוג, דכיון שיכול להלקט בשמינית ואז לא יהיה בו קדושת שביעית, ממילא אין איסור שימור על הבעלים, והקרקע אינה הפקר, ומ"מ הנוטות לחוץ יכול לזכות בהם, משום דע"י הלקיטה עצמה הוי הפקר. אלא על כרחך מוכח דבאמת אסור לבעל הבית לסגור שדהו ולמנוע מללקוט, ומוכח דאיכא ג"כ איסור שימור על פירות אלו.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה מהרי"ל דיסקין שם דן בזה גם באתרוג של שביעית גופא, ולא רק בשל ששית שנכנסה לשביעית, דגם בזה ס"ל דכיון שיכולים להמתין למוצאי שביעית יש לומר דלא חלה עליו דין הפקר קודם הלקיטה, עי"ש. אמנם גם לפי דרכו של החזו"א שנסתפק רק בשל ששית שנכנס לשביעית, יש להוכיח מדלא מוקמי לה הגמ' באתרוג של ששית שנכנס לשביעית.

ובאור שמח הלכות מע"ש פ"א ה"ה כתב, שאתרוג של ששית שנכנס לשביעית ואח"כ יצא לשמינית ונלקט, פטור מן המעשרות, כיון שבשנה השביעית היה הפקר, ומבואר דכבר במחובר חל בו הדין הפקר, דאע"פ שלא נלקט כלל בשביעית הרי הוא פטור. ומ"מ כשיוצא למוצאי שביעית פוקע ממנו הדין הפקר. [ואין לומר דכיון דסו"ס בשביעית היתה אפשרות ללוי לזכות בזה על ידי שהיה לוקט והיה נעשה של שביעית, מיקרי ידך וידו שוין ופטור מן המעשר, דהא בהפקר לרבי יוסי ואח"כ חזר בו הבעלים, חייב במעשר, כמבואר בנדרים מד. עי"ש, אע"פ שבפועל היה זמן שביד הלוי היתה אפשרות לזכות בזה]. ועי' קהלות יעקב שביעית סי' ג' בשם הר"ן, ובקה"י ראש השנה סוף סי' י"ג.

ויש לעיין לענין איסור "שמור", שלדעת רבינו תם בתוס' סוכה לט: פירות המשומרים נאסרים באכילה, מדכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור, איך הדין באתרוג של שביעית ששמרו בשביעית, ואח"כ נלקט בשמינית, והנה עתה אין בו קדושת שביעית, דהרי נלקט בשמינית, אך מ"מ הרי שמרו באיסור בשביעית [וזה יש לדון גם בגדל בשביעית, דבזה פשיטא ליה להחזו"א דאיכא ביה קדושת שביעית ואיסור שימור במחובר, דמ"מ כיון שנלקט בשמינית הרי עתה אין בו קדו"ש], ויש לעיין האם איסור שמור תלוי בקדושת שביעית, וכל שפקעה קדושת שביעית גם איסור שמור פקע, או דנשאר האיסור, וצ"ע. ועי' בתשובת מהרי"ל דיסקין שם.​