אסמכתא של חז"ל מפסוק | בית המדרש – דיונים תורניים אסמכתא של חז"ל מפסוק | בית המדרש – דיונים תורניים
האם כשחז"ל למדו אסמכתא מפסוק לדין דרבנן כלשהו זה רק סימן אבל אין זו כוונת התורה או שזה כוונת התורה, ואם כן מדוע אינו מפורש? ומה הגדר בזה?
הריטב"א בר"ה (טז. ד״ה תניא) מפרש שכל האסמכתאות של חז"ל, הקב״ה התכוון לרמוז שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים והאומר שהוא כסימן הוא דרך מינות עיין שם.
הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש מפרש שהוא כעין סימן! מבהיל הרעיון.
ואולי אפשר לדחוק על פי מה שכתב רבינו המהר"ל (באר הגולה א ד"ה השני) בביאור אסמכתא שחלילה לומר שהינה רמז ומליצה, אלא חז"ל למדו זאת ממש מהפסוק, ורק משום שהוא לימוד רחוק אינו מהתורה אלא מדרבנן. ויל"ע.


ספר באר הגולה - הבאר הראשון
השני, הם המצות שהם בעצמם דברי סופרים והביאו ראייה ודרש מן התורה, ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם רק קרא אסמכתא בעלמא. ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאלו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו לא הבינו דבריהם, כי ח"ו שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם ויתבאר בקצת דברים והם עדות על השאר. בפרק כל הבשר (חולין ק"י.) כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים (ויקרא ט"ו) אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים נטילת ידים מן התורה א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע אמר ליה דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף טמא ע"כ. ודבר זה נראה כי הוא דרוש רחוק ביותר לדרוש ואחר שלא שטף במים. ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת ידים הוא אסור מדרבנן, ומן הכתוב מביא ראיה כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים, וזה הדבר מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל בחוץ, ודבר כמו זה מסוגל לטומאה. וכמו שבבית הסתרים אינו מקבל טומאה מפני שאינו ראוי לנגיעה, כך דבר שהוא כלי המשמוש בחוץ הוא יותר ראוי לטומאה מכל. ועיקר הכתוב דרשו במסכת נדה (מ"ג.) מה ידיו אבראי אף כל מאבראי לאפוקי מגע בית הסתרים דאינו מקבל טומאה מכל מקום מדכתיב וידיו ולא כתיב וראשו לא שטף דהא ראשו גם כן מאבראי, אלא לכך כתיב וידיו לומר כי ידיו הם יותר ראוי לטומאה. ומפני זה הוציאו חכמים מזה ותקנו נטילת ידים, מפני שהידים יותר ראוים לטומאה מכל שאר הגוף, לטעם אשר אמרנו לפי שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ, ולכך תקנו להם טומאה מיוחדת לחולין. וזהו שדרשו ואחר שלא שטף במים טמא, כלומר מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד, לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין אף שלא נגעו מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ כאלו נגעו בטומאה, ודבר זה ברור והוא ידוע לחכמי לב, כי הידים הם מוכנים ביותר לטומאה. הרי אם שהמצוה היא מדבריהם, יש למצוה זאת סעד וסמך מן הכתוב שהידים מוכנים ביותר לטומאה, לא שיהיה בחנם מה דאסמכו אקרא. רק שלמדו גזירת חכמים מן הכתוב כמו שאמרנו, רק שהוא רחוק ביותר ולכך אינו מן התורה, ומ"מ הוא יוצא מן התורה רק שהוא רחוק ולפיכך הוא מדרבנן:
 
דברי תורה ודברי סופרים מתחלקים למס' דרגות שונות - דבר המפורש בתורה, הנלמד מדרשה, הלכה למשה מסיני, סברא, דברי קבלה, הנביאים והכתובים, אסמכתא, נמסר הדבר לחכמים, נגרר אחר המצווה, רצון התורה, דרבנן שעיקרו מהתורה, דברי סופרים, גזירות ותקנות, מנהגים.
כ"ז מפי מו"ר הגר"א וויס במנחת אשר היכן שהוא [אולי בהמשך אביא סיכום קצר לדבריו].
 
הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש מפרש שהוא כעין סימן! מבהיל הרעיון.
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות
ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר, הלכה למשה מסיני. ובשביל זה כשאמרנו, שיעוריו הלכה למשה מסיני, הקשו עלינו (ברכות, דף מ.) ואמרו, מפני מה אתם אומרים שהם הלכה למשה מסיני, והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק, באמרו, ארץ חטה ושעורה (דברים ח), תהיה התשובה, שהיא הלכה למשה מסיני, ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק, לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מענין הכתוב. וזה ענין מה שאמרו, קרא אסמכתא בעלמא, בכ"מ שיזכרוהו.
ואני אכלול בכאן רוב הדינין שנאמר בהן הלכה למשה מסיני, ואפשר שיהיה הכל. ויתבאר לך אמיתת מה שאמרתי, שאין מהם אפי' אחת שהוציאוה בדרך סברא, ואי אפשר לסמוך אותה לפסוק אלא על דרך אסמכתא, כמו שבארנו.
 
האם כשחז"ל למדו אסמכתא מפסוק לדין דרבנן כלשהו זה רק סימן אבל אין זו כוונת התורה או שזה כוונת התורה, ואם כן מדוע אינו מפורש? ומה הגדר בזה?
ספר הכוזרי מאמר שלישי אות עג
אמר החבר: טוב מזה כי נאמר כך מה נפשך או שהיו להם בדרך פרוש התורה סודות שבאו להם בקבלה בדבר השמוש בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן סודות הנעלמים מאתנו או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה כך בארו את הפסוק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח בדרשם ויצו אלו הדינין ה' זה ברכת השם אלהים זו עבודה זרה על האדם זו שפיכות דמים לאמר זה גלוי עריות מכל עץ הגן זה גזל אכל תאכל זה אבר מן החי מה רב המרחק בין הענינים האלה ובין הפסוק הזה אין זאת כי אם קבלה היה בידם ענין שבע מצוות אלו וסמכוה על הפסוק הזה דרך סימן למען הקל בזה על זכירת המצוות ויתכן כי בפרוש הפסוקים שמשו אצלם שני האפנים כאחד ואולי היו אתם עוד אפנים שנעלמו מאתנו אנו אין לנו כי אם לסמך על קבלתם הואיל והבררו לנו חכמתם וחסידותם והשתדלותם הרבה בברור האמת והיותם המון רב אשר לא תתכן אצלם ערמה מסכמת אין לנו אפוא לחשד בדבריהם אמנם יש לנו לחשד בהבנתנו.
 
פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק א

וראוי שתדע שיש ב' מיני אסמכתות אסמכתא חשובה ויש לה כעין רמז בתורה שבכתב כמו נטילת ידים לחולין מקרא [ויקרא יא, יא] וידיו לא שטף במים בחולין ק"ו א'. ובברכות סוף פרק אלו דברים [נג, ב] והתקדשתם [שם כ, ז] אלו מים ראשונים זהו אסמכתא "בעלמא" שאין רמז בקרא לזה. ועיין בתורת הבית הארוך קכ"ו ב' [ריש בית שישי] ובדק הבית שם, ב' אסמכתות. ומשמע אסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוה כדין תורה ממש, ולא נפלאת ולא רחוקה היא לומר כן, כי בכל מילי דרבנן דין תורה הן מלא תסור ועל פי התורה אשר יורוך, אלא דאתני בכמה דברים דלא ללקות על דבריהם מלקות דין תורה כי אם מכות מרדות, והקילו בספיקו כמו שיראה הרואה [ספר המצוות] בשרש הא' במגילת אסתר, וכבוד הבריות דוחה ללאו שלהן, הא כל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להיות ממש כדין תורה, ולא מקילין בספיקו וגוזרין גזירה לגזירה באפשר וכדומה.

שמעתי שיעור מהגר"א דיסקין שיש בזה מח' בין הריטב"א שנזכר לעיל, לרמב"ם [לגבי שניות לעריות], והוכיח שאף לרמב"ם יש לחלק כמו שכתב הפמ"ג.
 
נראה לי שזה כוונת התורה ואביא לכך דוג':
כתובות לד -"איתיביה ר"ל לרבי יוחנן ולא יהיה אסון ענוש יענש מאי לאו אסון ממש לא דין אסון,
איכא דאמרי איתיביה רבי יוחנן לר"ל ולא יהיה אסון ענוש יענש מאי לאו דין אסון לא אסון ממש"

לא נשמע מוזר? מה הפשט בזה, כל אחד ראה פסוק ולקח אותו לצד שלו?
אלא פשוט בודאות שכך הם למדו את עצם הפסוק.
ולעניינינו גם אסמכתא הוא באותו הדרך.
 

הודעות מומלצות

כתב רש"י (ל"ט מ"ג) שמשה בירך שתשרה שכינה במעשי...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון