סיון יח' בסיון יום הסתלקותו של מרנא המשגיח רבינו ירוחם ממיר זיע"א (1 צופה)

[מה ידידות]

מכתבים של רבי ירוחם:

 

[מה ידידות]

שנה טובה מישיבת מיר:

 

[אחד יחיד]

שיחה ממרן המשגיח הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל שעדיין לא נדפסה (נאמרה בקיץ תרצ"ה):

כל אדם צריך כל ימיו ללמוד מוסר בשני זמנים קבועים בכל יום ויום, הקביעות יהא לכל הפחות חצי שעה. בחצי שעה אחת ילמד איזה ספר מוסר כגון מסילת ישרים שערי תשובה או חובות הלבבות וכיוצא בהן, מראשו ועד סופו בלי דילוג כמו שלומדים מסכת מדף ב' עד הדף האחרון ואין מדלגין אפילו תיבה אחת, ואח"כ חוזרים על הספר שוב פעם מראשו ועד סופו.

אני לא למדתי ספר חובות הלבבות אלא בימי נעורי, וכל מה שאני זוכר ממנו הוא מלימודי אז כי למדתי הספר מאה פעמים ואולי יותר מזה (רק שער היחוד אפשר לדלג). ויש ללמוד לימוד זה התמידי על הסדר בהתבוננות רבה וגם בהתפעלות. וילמד רק שורות אחדות בכל פעם, ולמחר במקום שסיים אתמול שם ימשיך השורות שלאחריהן. (אני לומד כעת בכל יום לאחר תפילת שחרית חצי שעה ספר ראשית חכמה).

חוץ לקביעות זו של לימוד ספרי מוסר על הסדר, צריך לאדם קביעות אחרת לחזור על הדברים השייכים לחסרונו הכי גדול. וימצא דברים אלו בדברי חז"ל ובספרי מוסר תכלית קביעות זו הוא שיהיו הדברים הקשורים אל חסרונו קרובים אליו בשעת נסיון כשיבקשם. כעסן ילמד דברים המדברים על כעס. לץ ילמד דברים המגנים ליצנות. בטלן דברים המרחיקים ביטול תורה. בעל גאוה דברים המגנים גאוה וכו' וקביעות זו יתכן שתתן פריה אפילו לזמן קצר להועיל עבורו.

 

[אחד יחיד]

שאלו אותו פעם, למה בישיבות הקדושות קשה לקום מוקדם בבקר ויש על זה ניסיון, ואילו בגימנסיות להבדיל רצים ובאים כולם בזמן לשיעור.

ענה ואמר: אותו הבעל – דבר שכאן מבקש לישון יותר, כאן הוא מבקש לקום מהר...

אמר רבי משה ברנשטיין, שאחת מנפלאותיו של רבי ירוחם במיר היה, שהצליח להנהיג בישיבה שכולם ללא יוצא מן הכלל עמדו על מקומם בתחילת התפילה, ומתוך מאות בחורים אחד לא איחר!

היה בחור אחד שאיחר פעם באמירת סליחות, וכששמע שהתחילו כבר סליחות פרץ הבחור בבכי באמצע הרחוב.. עד כדי כך היה החינוך לזה. ולא מדובר על חיסור לתפילה אלא על איחור, ולא לתפילה אלא לסליחות!

 

[אחד יחיד]

שיחה ממרן הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל שעדיין לא נדפסה (נאמרה ביום ד' שופטים בדר"ח אלול תרפ"ו):

נבאר מה חידש מרן אור עולם רבנו הגרי"ס זצ"ל בענין המוסר ואז בדורו היו לזה כמה מתנגדים. ונאמר שמלפנים לא היה שום הבדל בין תורה למוסר ובלימוד התורה נחשב לו שלומד ענין המוסר, אבל אח"כ נשתבשו ולימוד התורה נשאר כלימוד החכמה אבל המוסר מלמד אותנו שהתורה שלומד היא נוגעת לו לאדם עצמו ושייכת לו לעצמו. וכמו שאחז"ל דברי חכמים כדרבנות מה הדרבן הזה מלמד הבקר, וכן מרדע הוא מלשון מורה דעה.

והיה מעשה פעם אחת בהגרי"ס זצ"ל שלמד הגמרא בגיטין שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם. ואיתא שם ב'לוי' בר דרגא שפרק בתו ואמרינן שלא ברצון חכמים פרק – והתחיל הגרי"ס לבכות, בהרגישו בחוש את גודל ההתחייבות ומסירות נפש לציווי מדרבנן, ומסירות נפש כזו שאסור לפרוק את בתו והיינו שבלמדו תורה למד ענין שנוגע לו ממש.

והוא הענין של מוסר שחידש מרן הגרי"ס זצ"ל – שיהא ענין של יגיעה, שהתורה שלומד נוגע לו, וכענין שאמרו בספרי (לפנינו נמצא בברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורים ואלו הן תורה ארץ ישראל ויסורים והכונה ע"י יסורים כפי שביאר התרגום בכמה דוכתין יסורין מלשון "למילף" שהוא ענין של לימוד ולאו דוקא מכות. וכמו כן הוא ענין: למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' שזהו לימוד לאדם ע"י רוב חכמה והתבוננות.

ומזה יוצא לנו חיוב לימוד המוסר, ובפרט להתהפך מרע לטוב שלא יבוא בלתי המוסר. וכל המרבה בלימוד המוסר הרי זה משובח ואינו מחזי כיוהרא.

 

[מה ידידות]

עוד על רבי ירוחם:

 

[הצעיר שבחבורה]

מרן הגר"ש שקופ זצ"ל הי' נוסע לאמריקה לאסוף כספים להחזקת ישיבתו, ובאחד הפעמים כשבגרודנא היתה אז תקופה קשה, הציעו לו שישאר להיות ראש ישיבה באמריקה, וידאגו לו לכל צרכי הישיבה, והוא שקל זאת, שלח אליו ר' ירוחם איגרת [או מברק] וכתב לו את הפסוק [שמות כה,טו] בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, לא עוזבים את ארון ה' אפילו לא לרגע אחד, ועליך לשוב לישיבתך בגרודנא, אלו היו חייו של רבי ירוחם, כל חייו חי בישיבה. (הגרב"ד פוברסקי שליט"א).​

 

[מה ידידות]

מרן הגר"ש שקופ זצ"ל הי' נוסע לאמריקה לאסוף כספים להחזקת ישיבתו, ובאחד הפעמים כשבגרודנא היתה אז תקופה קשה, הציעו לו שישאר להיות ראש ישיבה באמריקה, וידאגו לו לכל צרכי הישיבה, והוא שקל זאת, שלח אליו ר' ירוחם איגרת [או מברק] וכתב לו את הפסוק [שמות כה,טו] בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, לא עוזבים את ארון ה' אפילו לא לרגע אחד, ועליך לשוב לישיבתך בגרודנא, אלו היו חייו של רבי ירוחם, כל חייו חי בישיבה. (הגרב"ד פוברסקי שליט"א).​

לחץ כדי לכווץ...

המכתבים הנמצאים בסוף הספר 'דעת חכמה ומוסר' סי' רצז' ורצח' במכתב רצז' מספר רבי ירוחם על גורל הגר"א שעשה כשחשב לעזוב את מיר ועלה לו הפסוק 'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו' ומאז חשש לעזוב את מיר אף כשהוכרח.

 

[אחד יחיד]

רבי ירוחם ממיר מספר משל בשם רבי איצל'ה מפוניבז':

היה יהודי שרצה להשקיע את כספו בשותפות עם איש עסקים, מתוך רצון להגדיל את נכסיו ולהתעשר. היו לו שני שותפים אפשריים, האחד היה עשיר גדול והאחר אדם פשוט, אולי אפילו עני. העשיר הגדול היה במצב של ירידה, כל יום הפסיק עוד קצת כסף, הנכסים שלו הפכו פחות ופחות יקרים, ואילו העני היה במצב של עליה, כל יום הרוויח סכומים נאים ואט אט החל לעלות מעלה מעלה.

במי יבחר היהודי כשותף שלו? עם מי הוא ירצה להתחבר ולעשות עסקים יחד? בעשיר שנמצא במצב של ירידה או בעני שנמצא במצב של עליה? כמובן שהוא יבחר בעני. שותפות עושים עם מי שנמצא בפריחה, לא עם מי שנמצא במצב של נבילה וכמישה חלילה וחס.

אמר רבי ירוחם בשם רבי אצל'ה, הקב"ה רוצה לעשות אתנו שותפות. אבל הקב"ה אומר אני מוכן להיות שותף עם מי שנמצא במצב של פריחה, גדילה, מי שמטפס למעלה, ולא ח"ו עם מי שנמצא במצב של כמישה ונובל חלילה

 

[אחד יחיד]

מעשה היה בשני בחורים מישיבת מיר שהוצרכו לעבור ניתוח. אמר להם רבם הגה"צ רבי ירוחם הלוי זצ"ל: סעו לעיר פלונית, ופנו שם לבית הרפואה. אם יקבעו שיש צורך בניתוח עמדו על כך שפרופסור פלוני ינתח, הוא ולא אחר. בדרככם סורו לעיירה ראדין ובקשו ברכה מצדיק הדור ה'חפץ חיים'. אל תעזבו את המקום מבלי לקבל ממנו ברכה.

נסעו השניים, ירדו מהרכבת והמשיכו בכרכרה לראדין. כשהגיעו נמסר להם שמפאת חולשתו הרבה אין ה'חפץ חיים' מקבל מבקרים. האחד ביקש להמשיך, אך רעהו התעקש. "הרב אמר שלא לעזוב את המקום עד לקבלת ברכה".

המתינו בדריכות. מועד צאת הרכבת הבאה קרב ובא, וגם הדרך לתחנה אורכת זמן. נלחץ האחד, אך חברו לא ויתר. לפתע נפתחה הדלת. אפשר להיכנס. נכנסו השניים, ביקשו והתברכו, מיהרו ומצאו כרכרה והגיעו לתחנת הרכבת ברגע האחרון.

נסעו לבית הרפואה ועברו סדרת בדיקות. נקבע שעליהם לעבור ניתוח. אמרו הבחורים: "אך ורק בידי פרופסור פלוני". נענו הם שאותו פרופסור נסע לוועידה רפואית ואין יודעים מתי ישוב. הניתוח דחוף, וסגנו מיומן לא פחות. בסודי סודות הוסיפו, שהפרופסור אינו צעיר עוד, וסגנו הוא הכוכב העולה, ולמעשה יש להעדיפו.

האחד השתכנע, והשני בשלו. הרב אמר פרופסור פלוני, והוא נחוש להמתין לשובו. האחד נכנס לניתוח והשני המתין. לא שינה דעתו. גם כשנתבשר שניתוח חברו הצליח למעלה מן המשוער, חיכה עד לשוב הפרופסור ונותח על ידו. בינתיים חל סיבוך במצב חברו. הניסיונות לייצוב המצב לא הועילו, והשני שהחלים בינתיים מניתוחו השתתף בהלווית חברו, ל"ע.

הגיעו הדברים לאוזני רבי ירוחם, שנשאל – האמנם צפה מראש את הסיבוך? כלום רוח הקודש יש כאן? ואולי באמת הסגן נופל מרמתו של הפרופסור?

נענה ואמר: "אין כאן אלא סוד אחד: זה ציית וזה לא".

 

[אחד יחיד]

פעם אחת בשיחה ביקש רבי ירוחם להביא לפניו ספר מוסר מיוחד. ספר מפעלות ד' – "תפוז"! הרים אותו לפני כולם, חתכו לנתחיו, פרם את המעטה העדין מעל הפלחים וחשף את מאות הבקבוקוני םהזעירים החבויים בקרבו, מתנת ידיו של הבורא ית'.

הוא שלף ברגש מן הפלח בקבוקון זעיר אחד. הפשיל ביד אמן את העור הדקיק והחלק וחשף את טיפת המיץ הבודדת שהבורא ית' הגיש ליצוריו דרך שלל
לבושים ותפאורות.

וכך הוא אמר: כזו היא צורת ההגשה המלכותית של האדם. וגם אם התעכר האדם, כעור אחר כעור, וגם אם התדרדר למדרונות של שפלות הדעת, אבל התנאים החקוקים בבריאה לא השתנו.. מעל הגסות ומעל קטנות המוחין נשתמרה בבריאה החותמת המעודנת החבויה בכל עשב ובכל פלח תפוז המכריזה על האדם כנסיך מלכות.

לחץ כדי לכווץ...

בהרחבה:

רבנו ירוחם ממיר זצ״ל עמד, וסביבו חמש מאות תלמידים דרוכים, קשובים, כורים אוזניים לכל הגה, עוקבים אחר כל תנועה, מחכים לשיחת מוסר מרבם הנערץ.

התמהמה. פנה לבחור הקרוב אליו: ׳׳על שולחני נמצא הספר 'מעשה אלקינו', אנא, בבקשה הביאהו לי׳׳.

השתאו. לא רגיל היה לשכוח, ודאי לא ספר שאמור הוא לפתוח בו את השיחה. לבטח לא כשהיה לפניו על שולחנו.

הבחור חזר. ״השולחן ריק, אין עליו ספר׳׳. דומיית הלם.

רבי ירוחם חזר בהטעמה: ״על שולחני מונח הספר 'מעשה אלקינו', אנא הביאהו לי!״

הבחור שב על עקבותיו. חמש מאות זוגות עיניים ליווהו. לרגע חוזר ובידו תפוז כתום: ״רק זה היה על השולחן" אמר.

״אכן, לזה התכוונתי, זהו 'הספר מעשה אלקינו'!״, אמר המשגיח.

שלף מכיסו אולר, וחרץ בשלווה חריצים בקליפה הכתומה. איוושה לא נשמעה. בתשומת לב קילף: ״הנה, פתחנו את כריכת הספר, ועכשיו בידינו ללמוד ממנו על גדולתו הנפלאה של אלוקינו.

״יש בו פרקים פרקים״ ‒ פילח את התפוז לפלחים. בעדינות הסיר את המעטה הדק: ״כמה בקבוקונים כאן, בצפיפות כבושה, ובכל אחד מהם טיפת צוף ריחנית וטעימה. כל טיפה, באריזה נפרדת״.

בקצה ציפרנו חילץ בקבוקון וניפצו בשתי אצבעותיו. בירך: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, הנותן ריח טוב בפירות״ [לעניין הלכה למעשה עיין פסקי תשובות או"ח סימן רט"ז] והריחו בשאיפה עמוקה, בעצימת עיניים. אח, איזה ניחוח!

הניח את הפלח מקולף המעטה, גלוי הבקבוקונים. נטל פלח אחר, שלם. בירך עליו ברכת ״שהחיינו״ ו״בורא פרי העץ״. לעסו, ובלעו. וחמש מאות בני הישיבה עוקבים בדומיה.

״אח״, התפעם, ״מעשה אלקינו! אמרו נא לי״, הפתיע בשאלה, ״בלעיסתי, כמה מבקבוקוני הטעם הנפלא פיצחתי, מכמה מהם טעמתי?״

נדהמו. על כך לא חשבו. ״מאות בקבוקוני טעם ומתיקות בפלח. לועסים אחת ושתיים ובולעים. טועמים מכמה עשרות בקבוקונים לכל היותר. וכל השאר, מה?

הנה לנו הנהגת הבורא, הנחיה ממרום: כדאי לברוא מאות, כדי שינצלו עשרות! מדוע? כי זו דרכה של מידת ההטבה!״

והמשיך המשגיח להוכיח זאת מדבר חז"ל: ״משה רבינו אמר: 'ה׳ אלקים, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך', ופירש רש״י: 'גדלך, זו מידת טובך', וכן הוא אומר 'ועתה יגדל נא כח ה׳'. ויש להבין: איך המילה 'גדלך' מבטאת את מידת טובו ית'?

אלא, שענין הטוב אינו מעשה ההטבה לבד, אלא הריבוי, השפע המורעף בלי צרות עין, בלי שיעור, בלי הפסק! זו היתה הבחינה שערך אליעזר לרבקה לבחון בטוב לבה, האם בבקשו מעט מים תציע להשקות גם את גמליו!

 

[אחד יחיד]

עוד ווארט על פרשת השבוע:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'… וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן… (י לג לה)

הנה נעשו סימניות לפני ואחרי פרשת 'ויהי בנסוע', לומר שאין זה מקומו, ונכתב כדי להפסיק בין פורענות לפורענות.

ומבאר הרמב"ן שהפורענות השניה נאמרה בפירוש, 'ויהי העם כמתאוננים', והפורענות הראשונה היא 'ויסעו מהר ה", שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר, כי חששו שמא ירבה ויתן להם עוד מצוות.

ותמה המשגיח הגאון רבי ירוחם ליוואוויץ ממיר זצ"ל, הלא נסיעתם מהר ה' היתה על פי ה' והיו מוכרחים ליסוע משם, אם כן, איך נשווה אותם לתינוק הבורח מבית הספר?

וביותר, הרי בדור דעה עסקינן, שניתנו על ראש כל אחד שני כתרים 'נעשה ונשמע', והקטן שבהם הגדיל לראות יותר מיחזקאל בן בוזי, אם כן איך נעלה על דעתנו שאמרו נברחה מהר ה' שמא ירבה לנו מצוות?

משל למה הדבר דומה, מבאר רבי ירוחם, לאחד מבני הישיבה שקיבל מברק בהול מהוריו שעליו לשוב במהרה לביתו. הוא עשה כמצוותם, אולם חבריו שראו אותו יוצא מהישיבה, העלילו עליו כי שמח הוא לעזוב את הישיבה. לעומתם, טען להם החבר שעושה זאת בעל כרחו, במצוות הוריו. אבל מה נעשה שחבריו ראו עליו אותות שמחה, ועל כך הוא נתבע על ידם…

כמו כן, תינוק היוצא מבית הספר בתום יום לימודים, הוא ממהר לצאת, כשמעילו בידו, הוא מלביש אותו ומכפתר את כפתוריו כשהוא כבר מחוץ לבית הספר, בדרך לביתו. הוא אינו מוכן להישאר בבית הספר אפילו עוד רגע קט, כדי לבישת המעיל וכפתור הכפתורים. התינוק אפילו אינו יודע שמעשיו מעידים על רצונו העז לברוח מבית הספר…

כן הדבר כשיצאו ישראל מהר ה', הם נתבעו על תנועה קלה, שלא נסעו משם בכבדות ובהכרח על שצריכים לעזוב אוצר כלי חמדה, הוא הר ה', והליכתם במהירות ובתנועות של בריחה, הראה על פנימיותם שנראו כתינוק הבורח מבית הספר, על אף שבאמת לא אמרו לברוח.

הדברים נוראים! מייסרנו רבי ירוחם, אנשים כה קדושים נתבעים אף על תנועה קלה שיש בה מן הזלזול בערכי הקודש!

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי שלמה וולבא זצ"ל היה מגדולי תלמידי מרן המשגיח רבי ירוחם זי"ע, את עיקר משנת מוסרו ללמד ממנו, ועל פי מהלכה התהלך כל ימי חייו.

כבר בהגיעו אל ישיבת מיר, נפעם הרב וולבא מאוירת הישיבה, ואותה נשם עמוק אל ריאותיו, ועד מהרה נשבה בקסמה.

בראשית ימיו בישיבה שוחח עם אחד הבחורים על שיחותיו של המשגיח רבי ירוחם. "בן כמה אני נראה לך?" שאל אותו הבחור, "בן עשרים וחמש!" ענה רבי שלמה, לאחר התבוננות קלה בפניו של הבחור.

"אתה טועה… אני בן שלוש שנים וארבעה חודשים..", רבי שלמה לא הבין את דבריו, הוא היה נראה לו בחור רציני, ודברי ליצנות אלו כלל לא תאמו את מראהו הנכבד והרציני…

ומיד הבחור הסביר: "לפני שלוש שנים וארבעה חודשים הגעתי לישיבה והכרתי את מרן המשגיח רבי ירוחם, ומאז התחלתי לחיות…"

כעברן תקופה קצרה מאוד, כשגם רבי שלמה החל להכיר את המשגיח, הוא הבין היטב את דברי הבחור, והסכים עימם.

***

השבת הראשונה של רבי שלמה וולבא בשיבת מיר פרשה את כנפיה, הוא כבר נמצא כאן כמה ימים, מיום שלישי, וכבר ראה את רבי ירחם שלוש פעמים, והנה הוא מבחין באדם שאינו מוכר, פניו זוהרות, נכנס להיכל הישיבה ומתיישב על מקומו של המשגיח רבי ירוחם… מי הוא?, תמה רבי שלמה, וכי לכבוד שבת יש משגיח אחר?

כעבור זמן מה, הובהר לו כי לא משגיח אחר הוא, זהו רבי ירוחם, אלא שבשבת פניו מאירות באור יקרות, בשבת הוא נראה אחרת…

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל משגיח ישיבת לייקווד, סיפר שפעם בחול המועד סוכות סיפר רבי ירוחם שרבי איצלה בא אליו בחלום ולימד אותו ניגון על המילים "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך", ורבי ירוחם שר את הניגון עם הבחורים שעה ארוכה, ואף רבי נתן חזר על הניגון כשסיפר את המעשה.

ושוב מעשה בחלום שחלם רבי ירוחם את רבי איצלה, והוא סופר ע"י הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, שבעת למדו בישיבת מיר, ניגש אליו המשגיח רבי ירוחם וביקש ממנו ללמוד חברותא עם אחד הבחורים שהיה נכדו של רבי איצלה, והסביר את בקשתו כי רבי איצלה בא אליו בחלום וביקש ממנו שידאג לנכדו.

 

[אחד יחיד]

"פעם הגעתי לביתו של מרן המשגיח זצ"ל" – סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין שצ"ל, משגיח ישיבת לומז'ה – "הוא קיבלני בסבר פנים יפות, ושוחח עימי על ענייני. מידי פעם הבחנתי שחמותו עומדת בפתח ורומזת לו דבר מה, אבל המשגיח המשיך ודיבר איתי בסבלנות וברוגע, כאילו אינה רומזת דבר.

"למחרת נודע לי, שבאותה שעה שישבתי אצל המשגיח, ישבה הרבנית על המשבר בחדר הסמוך, בלידת בנם הראשון, ואלו היו רמיזותיה של חמותו, אבל המשגיח במידותיו הנפלאות רצה לתת לי את מלוא תשומת הלב, ובגבורה עילאית התנתק מענייניו האישיים, והאזין לצרכיי בקשב רב…"

 

[אחד יחיד]

הרגישות לזולת היתה אצל רבי ירוחם ערך עליון, ואף גבר על ערכים אחרים אותם נהג בקביעות. וכך סיפר רבי שלמה וולבא זצ"ל: פעם התארחה בבית המשגיח בתו של הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, שהגיעה מירושלים לבקר את אחיה שבא ללמוד בישיבת מיר. על אף שהיה זה בראש השנה, והמשגיח נהג שלא לשוחח כלל בימים אלו, מכל מקום, משום כבודה של האורחת, בשעת הסעודה דיבר רבות אודות מעלת אביה הגדול רבי צבי פסח, ובשבח הישיבה בארץ ישראל.

 

[אחד יחיד]

כאשר היה הגאון רבי שמעון שוואב זצ"ל תלמיד בישיבת מיר, הוצרך ללוות פעם כסף מהמשגיח כדי לשוב לביתו לקראת חג הפסח. כששב אל הישיבה לאחר החג, החזיר לרבי ירוחם את הכסף והודה לו על ההלוואה.

"וכי אינך יודע שאמירת 'תודה' על הלוואה, יש בה משום חשש ריבית?!" – הוכיחו המשגיח – "כרנאה שאצלכם בגרמניה הכרת הטוב גוברת על ההלכה" – המשיך רבי ירוחם לייסרו והסביר לו שקיום ההלכה בדקדוק חשוב קודם להרגלים ונימוסים.

בפעם הבאה כשנסע רבי שמעון לביתו, שוב היה זקוק להלוואה מרבו, והפעם כבר זכר שאין להודות על ההלוואה, אלא שלהפתעתו כאשר החזיר את הכסף לרבי ירוחם ושתק ולא הודה, טען לו המשגיח: "איה מידת הכרת הטוב? מדוע אינך מודה על ההלוואה…?"

"רבינו! איני מבין! הרי המשגיח לימד אותי שאסור להודות על ההלוואה…?" – התפלא רבי שמעון

"אכן, אסור להודות על הלוואה, אך צריך שיהיה ניכר שרצונך להודות והנך מנוע בגלל ההלכה, עתה איני רואה על פניך כלל רצון להודות…"

 

[אחד יחיד]

את כל כוחו, אונו ומרצו השקיע בתלמידיו, להנחותם על דרך ישרה ולהעמידם בקרן התורה והמוסר.

וכך סיפר תלמידו הגאון רבי אברהם שמחה קפלן זצ"ל, רבה של צפת: כאשר חלה המשגיח רבי ירוחם, הגיע אליו הפרופסור הנודע 'ראזע' מוורשא. אחר שסיים לטפל בו, פנה אל הישיבה וראה את התלמידים יושבים ולומדים, והתרשם מאוד מהליכותיהם ומההשקעה הניכרת על פני כל אחד ואחד מהם, הוא חזר אל המשגיח ואמר לו, כי אחר שראה את הבחורים, הוא סבור שחולשתו של הרב נובעת מהמאמץ הרב שהוא מתאמץ בחינוך הבחורים… "חלילה לחשוב כך" – ענה לו המשגיח – "כאשר אני בריא, עבודתי היא כמי שמשיא אש בגפרור, והשלהבת עולה מאליה…"

 

[אחד יחיד]

ומסופר שפעם בא לחודש אלול לישיבת מיר, הגאון רבי יושע בער סולובייציק זצ"ל, בנו של מרן הגרי"ז מבירסק זי"ע. הוא עלה לחדרו של מרן המשגיח זצ"ל שהיה מעל היכל הישיבה, והשקיף משם על התלמידים.

"מה אתה רואה?", שאל אותו המשגיח, "חמש מאות בחורים יושבים והוגים על תלמודם", השיב רבי יושע בער, "לא היא" – השיב המשגיח – "חמש מאות יחידים הם…"

 

[אחד יחיד]

צורת חינוכו היתה מתוך אחריות ויישוב הדעת, כפי שמספר תלמידו הגאון רבי שלמה וולבא זצ"ל: פעם סיפר למקורבו שכאשר עבר בבית המדרש בשבת אחר הצהריים הריח ריח סיגריה מפיו של אחד הבחורים, "אם כן, מדוע המשגיח לא מסלקו לאלתר מן הישיבה?" תמה המקורב, "סבו יושב בשמיים וזועק אלי, הצל את נכדי!" השיב לו המשגיח, ובהזדמנות הראשונה קרא המשגיח לבחור לשיחת נוקבת ומחנכת, והוא החל לעלות על דרך המלך, עד שלימים נעשה ראש ישיבה מפורסם…