סיון כ"ג סיון - יומא דהילולא של רבי יהודה אסאד (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי יהודה אסאד (מהרי"א אסאד) היה רבה של סרדהלי (סערדהאלי) ומגדולי רבני הונגריה. נודע במלחמתו החריפה בתנועת ההשכלה וברפורמים.

נולד בשנת תקנ"ז בעיירה אסאד הסמוכה לבודפסט לרבי ישראל, חייט העיירה. אביו נפטר בהיותו בן עשר, ואמו שלחה אותו ללמוד בישיבתו של רבי פאלק ביכלר מסודיעץ, על מנת שילמד הלכות שחיטה שיוכל להתפרנס מהן. אולם הרב ביכלר שזיהה את כשרונותיו ואת הפוטנציאל הטמון בו גידלו בביתו ולימדו. בהמשך שלח אותו רבו ללמוד בישיבתו אחיו ר' אהרן ביכלר שהיה אב"ד בסרדהלי. ר' יהודה למד שם תקופה קצרה, ועבר ללמוד בישיבתו של רבי מרדכי בנעט בניקלשבורג. תוך זמן לא רב מינה הרב בנעט את רבי יהודה למגיד שיעור בישיבה, וחיזקו אל מול תלמידים שקינאו בו בשל כך. בניקלשבורג החל לנהוג במנהגי קדשוה ופרישות, ומיעט בשינה ובאכילה. הוא נשא את אסתר, בו של ר' מאיר אבאנני, וחזר לסרדהלי, שם ישב ולמד בשקידה רבה. בדרכו מניקלשבורג לסרדהלי עבר בפרשבורג ונפגש עם החתם סופר, שהתפעל מאד מידיעותיו וחריפותו. רב העיר ר' אהרן ביכלר רצה למנותו למשרת מורה צדק בעיר, אולם המינוי התבצע בפועל רק לאחר שהחתם סופר שלח מכתב תמיכה בר' יהודה, מפני שהיו בעיר עוד שני תלמידי חכמים שחלק מאנשי הקהילה תמכו בהם. לאחר 5 שנים התבקש לכהן כרב קהילת רעטה, והוא נאות בתנאי שהקהילה תממן אחזקת שישה בחורים שיוכל ללמדם. הוא התאונן בפני החתם סופר על כך שישיבתו כוללת תשעה תלמידים (שלושה באו איתו מסרדהלי), והחתם סופר ברכו שהישיבה תגדל. ואכן. תוך זמן קצר באו תלמידים רבים לרעטה ללמוד עמו. לאחר ארבע שנים פנו אליו מקהילת ניישטאט שיכהן כרבם תחת הרב דוד דייטש שנפטר והוא נאות לבקשתם, אולם רבו ר' מרדכי בנעט נגלה אליו החלום והזהירו שלא יקבל אל עצמו את המינוי. לאחר תקופה קצרה עבר לכהן כרבה של סעמניץ. בדרכו עבר שוב אצל החתם סופר, וסיפר לו כי בסמניץ יושב תלמיד חכם בשם ר' הירש פופר שנוהג להתנצח עם רבני העיר ולגרם להם להכלם, ובקש ממנו ברכה שלא יבוש בהתנצחות עם ר' הירש. החתם סופר אמר לו כי "דרכו של האריה (יהודה) לנצח את הצבי (הירש)", ואכן ר' יהודה היה הראשון שלא נוצח על ידי ר' הירש. בסעמניץ כיהן כרב ואב בית דין, וכן כראש ישיבה שכללה כמאה תלמידים. במקביל, השיב תשובות לכל רחבי הונגריה ואירופה.

לאחר 21 שנה ברבנות בסמניץ, התמנה לכהן כרבה של סרדהלי, אולם שוב קמו לו מתנגדים מתושבי העיר שרצו לסכל את מינויו. הוא כמעט וחזר בו מפני שלא רצה לעורר מחלוקות, אולם לאחר תמיכתו של הכתב סופר (בנו וממשיכו של החתם סופר) הוא התמנה בשנת תרי"ג. גם את ישיבתו העביר לסרדהלי, והיא מנתה כ-150 בחורים.

מהרי"א אסאד היה ידוע כאחד מראשוני הלוחמים בתנועת ההשכלה היהודית וביחוד ברפורמים (ניאולוגים), ונחשב לאחד הלוחמים התקיפים, הנחרצים והחריפים. באחד ממכתביו הוא כותב: "חובה ומצווה מוטלת עלינו ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה ויראת ה' נוגע בלבו, לקרוא רדיפה מלא (מלאה)לבטל המעוררים ומנקפים נגד הדת תוה"ק אשר הנחילנו ה' מסיני... שמעו נא קדושי עליון אשר בכל עיר ועיר ואחריכם ינהו כל בית ישראל, הטו אזניכם לאמרי פי, אנכי לה' אדברה, גם אנחנו גם אתם בלכ ערי מושבותיכם נעטה כמעיל קנאת הק' צבאות, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד בני עמנו...". במסגרת זו, היה ממובילי המאבק נגד הקמת "הסמינר לרבנים" הניאולוגי. בפסקיו, מרבה הוא לשרש כל מנהג שדומה למנהגי הגוים[1].

מהרי"א אסאד היה בקיא בחכמת הקבלה (למרות שהסתיר את ידיעותיו בה), ולעיתים נהג לתת קמיעות לאנשים שבאו להתברך אצלו (נם הוא נהג להסתיר ואף לעיתים להכחיש זאת), וישנם סיפורים רבים על ישועות ומופתים שנעשו על ידו.

באחרית ימיו נחלש בעקבות זקנתו, ואסונות שפקדו את משפחתו (חתנו ובנו נפטרו בפרק זמן קצר). על פי ציווי הרופאים, נסע לכמה ימים למרחצאות מרפא באוסטריה, ובשובו לסרדהלי, בכ"ג בסיוון תרכ"ו, נפטר. כעשרים מגדולי דורו הספידוהו בהם מהר"ם שיק, רבי עזריאל הילדסהיימר, רבי אליעזר זוסמן סופר ועוד. בנו ר' אהרן שמואל (היה אב"ד בעיר קאטה) ירש את מקומו כרבה של סרדהלי.

ספריו:

• שו"ת "יהודה יעלה" (נקרא גם שו"ת מהר"י אסאד)
• חידושי מהרי"א, מהדורת ווייטצען תרע"ב
• דברי מהרי"א, מהדורת מיכאלעוויץ תרצ"א
• חידושי מהרי"א, מהדורת ירושלים תשט"ו
• שו"ת "יהודה יעלה", הוצאת "חיים וברכה" תשכ"ה

 

[אחד יחיד]

תמונת קדשו (שיש האומרים שצולמה לאחר מותו):

 

[אחד יחיד]

(שיש האומרים שצולמה לאחר מותו)

לחץ כדי לכווץ...

היה זה בעיצומו של לילה קייצי, ליל כ"ג בסיון תרכ"ו, לאחר חצות. רבי יהודה אסאד היה עסוק בכתיבת איגרת לרבי זוסמאן סופר, לפתע פסק מכתיבתו ואמר: "ליבי – – -". הוא העיר את זוגתו הצדקנית הרבנית ע"ה, ואמר: "הלב עמד ופסק ממהלכו, השמים התקדרו עבים, ה' אמר לי, עלה אלי בין להקת אראלים שם אושיבך". הוא זצוק"ל נשכב על מיטתו ולאחר זמן קצר השיב את נשמתו הטהורה לבוראה (כך, עפ"י ספר עיירת סרדהעלי). יהדות הונגריה איבדה את עטרת ראשה.

רגעים ספורים אח"כ הוזעקו ראשי הקהל לביתו. ההלם היה פתאומי, קשה ועמוק. ראשי הקהל נחפזו לראות את הנולד, לדאוג לעניני הפטירה: הודעה על הסתלקות רבם בתפוצות הונגריה, סדרי ההלוויה בפרוטרוט, מקום קבורה וכו'. אנשים ניעורו משנתם בבלבול חושים, כשהם מנסים להבין את משמעות האסון, לעכל את גודל האבידה. ביתו המיותם של הגה"ק מסרדהעלי היה מואר בנרות שעוה בודדים. גופו הק' לא הורד עדיין על הארץ.

לא חלפה שעה, וחרדה חדשה נפלה על ראשי הקהל: מפה לאוזן התגלגלה ידיעה דחופה, כי אחד מראשי הקהל החליט וקיבל את אישורם של שניים נוספים מראשי הקהל לעשות מעשה נועז שלא נשמע דוגמתו. פרטי ההחלטה נפלו ביום בהיר. ההחלטה הפכה את הלילה הקייצי לליל סערה וסופה…

בינתיים ניעורו משנתם עשרות בחורים מהישיבה והתגודדו סביב הבית בעינים מעורפלות. הם נעמדו לומר פרקי תהלים בבכי חרישי. הרחוב היה שרוי בעלטה. בכיות החלו להשמע מסביב לבית, היה גם מי שהתייפח בזעקה. ובבית פנימה, ליד מיטתו של רבי יהודה אסאד, היו טרודים באותה הצעה נועזת, שהתגלגלה במהירות ולא היה מי שימנע בעדה:
"לצלם את רבי יהודה אסאד", זה תורף ההצעה.

כידוע, קלסתר פניו של הגאון מסרדהעלי היה אפוף הוד. כך גם לאחר הסתלקותו. כיון שבחייו נמנעו מלצלמו, החליט אותו עסקן, כי כעת השעה לצלם את הקדוש. הפיתוי להצעה רעה זו נבע מסיבה מיוחדת: הדחקות והעוני היו מנת חלקו של רבי יהודה אסאד כל ימי חייו, בביתו המיותם נותרו אחריו בנות שעדיין לא נישאו, ובידי הקהילה היהודית לא היה כסף להשיאן. "ודאי אלפים ירכשו את תמונת פניו, והכסף יאסף בקפידה כדי להשיא את בנותיו", אמרו האומרים. זו היתה ה"מצוה" שהיתה הבסיס לפיתוי.

את המתח יכלו לחתוך שם בסכין. הכל פחדו לעשות מעשה. גופו הטהור נח על המיטה בשלווה, וסביביו נרעשה מאד – גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. היתה תחושה טבעית, שהנה עוד מעט חלילה יעשה מעשה שלא נעשה מעולם. דבר מוזר, שלא היה ולא יהיה. אך קלסתר פניו המאירים של רבי יהודה אסאד, בנוסף ללחצים כבדים – כי "ההחלטה חייבת להיות מהירה, וכל רגע שחולף עלול לאבד את המטרה" הם שהכריעו את הכף לרעה:

כשהלבישוהו בבגדי השבת שלו, בחוץ, ליד חלונות הבית נשמעו זעקות שבר מהנאספים שבאו לבכות על רבם. לאחר שהלבישוהו, הושיבוהו על כסאו וצילמוהו כשבידו גמרא. יש אומרים, כי ציירוהו ולא צילמוהו. כך או כך, בסיום המלאכה השיבו את גופו הטהור למיטה. פתחו את החדר. בכ"ג סיון לעת בוקר משעה עשר עד שמונה בערב ספדו לו עשרים רבנים מפורסמים וכבוד גדול עשו לו במותו.

העוסקים בדבר לא סיימו את שנתם. באותה שנה מתו כולם.

נכדו של רבי יהודה התייחס למעשה, וזה לשונו: "הנה אבי זקני מעולם לא הניח עצמו לצייר תמונתו ופאטאגרפירן'. אמנם הרבה מתלמידיו רצו את תמונתו, ועל כן גמרו בליבם איזה מתלמידיו אחר פטירת רבם והלבישו אותו בבגדי שבת על כסאו, וכך ציירו את צורתו הקדושה אשר נמצאת בכמה בתים מאחב"י. אמנם כל אלו אשר לקחו חלק בזה הרע להם מאד, ולימים לא כבירים, זה אחר זה הלכו לעולמם, ונענשו עבור כי הטריחו את גוף קדשו אחרי פטירתו לטלטלו לצורך זה".
אחת מבנותיו של רבי יהודה אסאד (שם משפחתה היה בישיץ) התגוררה בקהילת ב'יארמוט, עיירת הולדתו של איש הצדקה והחסד ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל, היא האריכה ימים, חיה יותר ממאה שנה. בימים האחרונים לחייה, והיא זקנה מופלגת, הסתובבה ברחובות העיר בכוונה תחילה להפרד בשלום מכל מכריה. למחרת, כשסיימה את הכנותיה, פנתה בקריאה מיוחדת לרבי אשר שווארץ, אביו של ר' דוד לייב, איש המשניות, בבקשה שטוחה שילמד משניות לעילוי נשמתה (כי לא היו לה צאצאים ההולכים בדרך הישר).

"ולאות הוקרה ולשם תשלום", אמרה, "אני מעבירה לך את הריהוט (ה'מעבל') שיש בביתי מהבית של אבא – רבי יהודה אסאד". היתה זו אותה מיטה שממנה הגביהו את גופו הטהור לאחר הסתלקותו…

אותה מיטה מחדרו של רבי יהודה אסאד עברה לבית משפחת שוורץ, עליה ישן דוד לייב, מיטת צדיקים… (על גלגולי הדברים והמסתעף שמענו מפי ר' מאיר שווארץ): "אתה יכול להבין איזה ריהוט 'חדיש' היה לנו בבית" אומר ר' מאיר, אחיו של איש החסד והצדקה הרה"ח ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל ומוסיף: "באחד הימים שמעתי את אמא אומרת לאבא זצ"ל 'המיטות בבית רעועות מאד, הן מתנודדות, הן שוקעות, העץ מקולף מכל צדדיו. השינה עליהן כשינה בספינה מטורפת. צריכים להזמין מהנגר מיטות חדשות'. אבא השיב לה ואמר: 'את יודעת שאני נח על המיטה בלילה רק כשעה וחצי בלבד. שעה אחת אני מעיין בספר, ובחצי שעה הנותרת אני ישן. האם את רוצה, שגם באותה מחצית השעה לא אעצום עין?! הרי אהיה טרוד במחשבות איך לשלם את החוב של רכישת המיטות…' אמא הבינה לליבו". הישרות בכסף היתה מוטבעת בקירות הבית. הרהיטים הישנים מהעיירה סרדהעלי מביתו של הר"י אסאד נותרו בבית משפחת שוורץ עד שנת תש"ד.

(ספר 'בחוזק יד' על רבי דוד לייב שווארץ זצ"ל ע' 251)

 

[אחד יחיד]

בקונטרס ליקוטי שמועות מבעל השבט הלוי זצ"ל (מנינו הר"ר בן ציון פאדווא אות מ"ו) כתב:

פר' קרח תשע"א סיפר שמקובל אצלו איש מפי איש על האי גאון מופת הדור ר' יהודה אסאד זי"ע, שפעם אחת נכנס אליו בבוקר איזה אורחא פורחא והוא זצ"ל רגז עליו על שלא התפלל ולא הניח תפילין באותו יום ושילח אותו מפניו, ולפליאת הנוכחים הסביר, כי יהודי המתפלל ומניח תפילין רואים איזה שמחה על פניו, משא"כ אותו יהודי שלא ראה עליו שום שמחה מוכח שלא התפלל.

ובזה פי' מרן רבינו זי"ע "בוקר ויודע ה' וגו'", שהיה ניכר על פניו של אהרן שהשכינה שורה עליו", ע"כ.

(קב ונקי)

 

[אחד יחיד]

סיפור נורא הממחיש את קדושתו ופרישתו של רבינו.

בהשראת המשכילים גזרו שלטונות הונגריה, שהרבנים מחויבים ללמוד ב'סמינר' מטעם הממשלה.

משלחת רבנים יצאה להיפגש עם הקיסר, כדי לשכנע אותו לבטל את הגזירה ולאפשר ליהודים לשמור על דתם בלא התערבות ממשלתית, בראש המשלחת עמד רבינו הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל.

קומת הכניסה בארמון הקיסר היה מחופה כולה במראות, ורבי יהודה שנזהר כל חייו שלא להביט במראה, ראה עתה לראשונה את דמותו…

למראה דמותו הנשקפת נרעד כולו, ואמר לחבריו הרבנים: "הביטו באיש ההולך עמנו, הלא מלאך ה' צבקות הוא… אני בטוח שבעזרת ה' נצליח בשליחותנו… הרי מלאך ה' מתלווה עמנו…", ולא ידע שהמלאך זהו הוא עצמו.

בכניסתם, בירכו הרבנים 'שחלק מכבודו למלך בשר ודם', לאחר שהסבירו הרבנים לקיסר את פירוש הברכה, התרגש מאוד וענה 'אמן', וקיבלם בסבר פנים יפות.

הרבנים ביקשו ממנו לבטל את הגזירות ולא להיגרר אחר הצעותיהם של המשכילים, והקיסר נענה לבקשתם והבטיח שיפעל מידית לביטול הגזירות.

לפני שיצאו, ביקש המלך להתברך מפי הגדול והחשוב מבין הרבנים, וכולם הצביעו על הגאון רבי יהודה אסאד. בתחילה סירב לברכו, ולאחר מכן, הסכים ובירכו שיזכה לאריכות ימים, ואכן קיסר זה ישב על כסאו שנים רבות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 

[אחד יחיד]

הימים ימיו של הגאון הגדול רבי יהודה אסאד, רבה של סמניטץ ומגדולי רבני הונגריה. בעיירה הסמוכה, סהרדליה, חי יהודי שהיה השמש בבית-הכנסת המקומי, איש ירא-שמים ועובד ה' בתמימות.

בין תפקידיו היה להיטיב את הנרות בבית-הכנסת ולהעלות בהם אור. הוא היה עושה זאת בחיל ורעדה. קודם שניגש למלאכה היה חוגר עצמו באבנט ואומר תפילה שחיבר: "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן להעלות אור בנרות בית-הכנסת ולקיים בכך 'באורים כבדו השם'". ועוד הוסיף: "יהי-רצון כאילו כיוונתי בהדלקה זו את כל הכוונות והייחודים שכיוון הכוהן הגדול בזמן שהעלה את הנרות בבית-המקדש".

כך נהג מדי יום ביומו, בכוונה עצומה. בהדרת-כבוד ובהשתאות עקבו תושבי העיירה אחר מלאכתו של השמש התמים.

פעם אחת נזדמן קצב העיירה לבית-הכנסת, בשעה שעסק השמש במלאכת הטבת הנרות והדלקתם. הקצב היה איש פשוט והמוני, ולא הצטיין לא בתורה ולא ביראה. ואולם בראותו את השמש בעבודתו, נתמלא ליבו רגש של קדושה ושל קנאת-סופרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של השמש.

כיוון שאיש-מעשה היה, מיד ניגש אל השמש והציע לו עסקה: "אשלם לך מטבע הגון אם תסכים למכור לי את זכות הדלקת הנרות בבית-הכנסת", אמר.

נתן בו השמש מבט של פליאה. "איני מעוניין בכספך, אלא במצווה עצמה", ענה בקצרה. הקצב לא הרפה. למחרת שב אל השמש ובפיו אותה בקשה. וכן בימים הבאים.

כשנוכח השמש כי הקצב אינו מניח לו ואינו חדל מהפצרותיו, החליט להביא את העניין להכרעת רב. הלך אל רבי יהודה אסאד וגולל לפניו את סיפור הדברים. "ככל אשר יורה לי רבנו, כך אעשה", הצהיר השמש.

לאחר ששקל את הדברים בינו לבין עצמו, פסק הרב: "אם כדבריך, כל מעשיך לשם שמים בלבד ושלא על-מנת לקבל שכר, הרי גם אהבת-ישראל מצווה גדולה היא. עצתי אפוא היא כי תוותר לקצב על הזכות שבהדלקת הנרות".

כעבור רגע הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר: "אך לא בלי תמורה, שכן על מצוות יש לשלם. טול ממנו בעבור כל יום של הדלקה זהוב אחד". זה היה סכום נכבד ביותר. ומיד המשיך: "אך אתה אל תשתמש בכסף שתקבל מהקצב, אלא תניחהו בקופה מיוחדת. ביום מן הימים כבר תדע מה לעשות בו".

אף-על-פי שהייתה המצווה יקרה מאוד לליבו של השמש, קיבל עליו את הדין ללא סייג. וכך, מדי יום ביומו, הופיע הקצב בבית-הכנסת, שילם לשמש זהוב אחד וניגש להדליק את הנרות.

הקצב מצידו לא ידע דבר וחצי-דבר על חלקו של רבי יהודה אסאד בעניין וכי הכול נעשה במצוותו ועל-פי הנחיותיו.

גם את החלק השני בדברי הרב קיים השמש. את הזהובים שקיבל אגר בתוך קופה מיוחדת והיא הוסיפה להתמלא מדי יום. מעולם לא הוציא ממנה אפילו מטבע אחד.

חלפו כמה שנים. מצבו הכלכלי של הקצב הורע, מסיבות כל-שהן, והוא נאבק על פרנסתו. מצוקתו גברה עוד יותר כאשר עמד להשיא את בתו, ועל-אף כל מאמציו לא הצליח לגייס את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם.

בצר לו התדפק הקצב על דלת ביתו של רבי יהודה אסאד. במבט מבוייש סיפר לרב כי המזל חדל לפתע מלהאיר לו פנים. "מה אעשה? כיצד אוביל את בתי לחופה?", שאל בכאב. "ויתרה מזו", הוסיף, "הלא התחייבתי על סכום מסויים של נדוניה וליבי מלא חשש מפני תגובת צד החתן!".

שקע רבי יהודה אסאד במחשבותיו. "שב והמתן", הורה לקצב. בינתיים שלח הרב לקרוא לשמש בית-הכנסת של סהרדליה. "בקש ממנו להביא עמו לכאן את קופת הזהובים של הנרות", לחש באוזן השליח.

כעבור שעה הופיע השמש, ובידו הקופה עמוסת המטבעות. הקצב הופתע מהפגישה הלא-צפויה עם השמש והשמש הופתע לא פחות ממנו. "פתח את הקופה והרק את תכולתה על השולחן", אמר הרב לשמש. לאחר שעשה כן נתבקש השמש למנות את המטבעות. ספר השמש את המטבעות מול עיני הרב ומול עיניו המתבוננות של הקצב, והנה זה פלא – סך הזהובים תאם בדיוק את סכום הנדוניה שעליה התחייב הקצב למחותניו.

"כעת הגיעה שעתם של הזהובים", אמר הרב לשמש. "לאחר ששימשו פעם אחת לקיום מצווה נכבדה של הדלקת נרות בבית-הכנסת, הגיעה העת לעשות בהם עוד מצווה גדולה ולהעלות אור בבית יהודי בישראל. תנם לקצב כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד ולהובילה לחופה בלב שמח". בלי להוציא הגה מפיו עשה השמש כמצוות הרב.

רבי יהודה אסאד סיפר את הסיפור בהתפעלות רבה לשומעי לקחו, ואמר: "ראו כמה דברים אפשר ללמוד מסיפור מופלא זה. ראשית, התמימות והצדקות של השמש, שהסכים לוותר לזולתו על מצווה שחיבב וייקר כל-כך, וכל זאת בלא שום תמורה. שנית, מצווה אחת – הדלקת נרות בית-הכנסת, שנעשתה בכוונה – הצמיחה מצוות כאהבת-ישראל, צדקה והכנסת-כלה. שלישית, הקצב היה סבור כל העת כי הוא נותן את כספו לשמש, ורק כעבור שנים התברר לו כי חיבוב המצווה וקיומה עמדו לזכותו והועילו לו-עצמו. ומעל לכול – הדלקת הנרות בגשמיות, הדליקה גם ברוחניות את נשמותיהם של השמש והקצב והאירה אותן באור יקרות".

 

[אחד יחיד]

סיפר מרן [רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף] ז"ל דבר נפלא, כי בעת שבא על כור הבחינה בימי בחרותו נסע להגאון הצדיק רבי יודא אסאד ז"ל לקבל ברכתו. ופתח הגאון את הארגז ונטל מתוכה כוס מלא, וממנו נתן לטעום לו, ומי שטעם מכוס זה ניצל מידם.

ואמר מרן ז"ל שהכוס היה מלא דמעות של בכי, אשר שפך הצדיק עת אמירת תיקון חצות, ונתן אז הכוס על הארץ והדמעות נשפכו לתוכה, ומדמעות כשרות אלו עמד רווח והצלה ליהודים. (תולדות שמואל עמ' מ"ג)

 

[אחד יחיד]

וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (פר' עקב יא, יד).

בגמ' ברכות (לה, ב) מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י, דר"י ס"ל הנהג מנהג דרך ארץ, והיינו שלא ס"ל דמש"כ "לא ימוש" הוא כפשוטו, אך גם ללמוד וגם לעסוק במסחר וכדו', ורשב"י פליג וס"ל דבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום אז נאמר: ואספת דגנך, אבל אם עושים רצונו של מקום אזי יכולים לעסוק כל היום בתורה ומתקיים בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם, שמלאכתם נעשית ע"י אחרים ע"ש בגמ'.

וע"ש במהרש"א שהקשה דאיך אפשר לומר לדעת רשב"י דהקרא דכאן איירי כשאין עושים רצונו של מקום והרי כתיב כאן מפורש: והי' אם שמוע וגו' וא"כ איירי הקרא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום.

בקובץ מגד ירחים (שנה א קו' ב עמ' י"ב) הביא בשם הג"ר יהודה אסאד זצ"ל שפירש כאן בדרך צחות ביישוב קושית המהרש"א הנ"ל, דהרי בקרא דכאן כתיב והיה אם שמוע וגו' ואיך אפשר לפרש הקרא באין עושים רצונו של מקום.

וביאר, כי דרך ההמון מניחים עסקיהם הנחוצים והולכים למקומות מושב ליצים וכדו' וסומכים על המשרתים שלהם שהם יסדרו עבורם עניני המסחר כראוי, אך כשמגיע הזמן ללכת לביהכנ"ס וכדו' אומרים - אין אנו יכולים כעת ללכת כיון שאנו חייבים לסדר עניני העסקים לבד, שאין אנו יכולים לסמוך על אחרים, וזה הפי': כשעושים רצונו של מקום, היינו כשבא העת לעשות רצונו של מקום, להתפלל וכדו', אז אומרים: ואספת דגנך, מוכרח אני בעצמי לאסוף הדגן, אבל כשלא עושים רצונו של מקום, לעניני ליצנות וכדו' אז סומכים על אחרים ומתקיים בהם אז: ועמדו זרים וגו' עכ"ד ודפח"ח.

(שיחות מלוה מלכה - להגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל)

 

[אחד יחיד]

אשה פשוטה וכשרה הלכה ברחובה של העיר סרדאהלי, נתקלה ומעדה על הרצפה, ומחמת החבטה היא מתה במקום. לכאורה עוד מקרה מצער וטראגי.

אמנם כאן הייתה התרחשות מפתיעה: רבי יהודה אסאד זימן את פרנסי העיר ואמר: "אני מבקש שיכניסו את מיטתה לתוך בית הכנסת, וכמו כן אני מכריז על ביטול מלאכה בשעת ההלוויה. כל אנשי העיר יסגרו את חנויותיהם ויבואו ללוויה!"

ותהום כל העיר. הרב מבקש לבוא ללוויה – ניחא, אך היכן נשמע שמכניסים נפטרת לתוך היכל בית הכנסת? אך חזקה על הפרנסים גזירת הרב, והם עשו כדבריו.

כאשר עלה הרב להספיד, היה ההיכל מלא מפה לפה. בניגוד למקובל בהיאספות קהל כה רב, ניתן היה לחתוך את הדממה בסכין. הכל חפצו לדעת מה קורה כאן.

"רבותי!", פתח הרב ואמר. "דעו נא שהעובדה שעירנו היא עיר מלאה חכמים וסופרים, ושיש בה ישיבה המונה מעל ארבע מאות בחורים, היא רק בזכות הנפטרת הדגולה!"

הציבור בהה ברב בתימהון. מה הקשר בין שגשוג העיר והישיבה לבין הנפטרת?

ואז פרץ הרב בבכי מרטיט: "בעת לימודי בישיבה כאן, חליתי בצרעת והייתי מצורע מכף רגל ועד ראש. אילו היה לי בית לחזור אליו, הייתי חוזר לביתי, אך מכיוון שהייתי יתום מאב ואם, איש לא ההין להכניסני לביתו". זאת יש לדעת, שבאותם ימים לא היו תרופות לטיפול בצרעת כמו שיש בימינו, והיא נחשבה למחלה מסוכנת.

"לא הניחו לי להיות בשום מקום, לא בבית המדרש, לא במקום האכסניה, ולא בשום בית. נאלצתי לחפש את מזוני ברחוב, וכמעט שגוועתי ברעב.

והנה באחד הימים הלכה אשה זו ברחוב ושמעה את קול בכיי.

'מה קרה בחור?' שאלה בדאגה.

עניתי לה בעצב שאני מצורע ולא נותנים לי להיכנס לשום מקום, אין לי מה לאכול, ואין לי מקום ללון בו.

'בוא אחרי', אמרה בהחלטיות. היא לקחה אותי לביתה, הקצתה לי חדר, וטיפלה בי במסירות עד שהבראתי ושבתי ללמוד בישיבה".

"ובכן רבותי", סיים רבי אסאד את הספדו. "דעו לכם: שלי ושלכם – שלה הוא!

 

[אחד יחיד]

רוח ההשכלה נשבה באותה תקופה ברוח שאינה מצויה, סוערת וחודרת עמוק עמוק ביהדות הנאמנה ה"י ועושה שמות בכרם ישראל. ה'כתב סופר' שדאגת הדור רבוצה הייתה על כתפיו לא מצא מנוח, יומם ולילה דאג וחרד לשלומה הרוחני המתרופף של כלל ישראל. משכך ארגן הכתב סופר כנסיה לשם שמים, בה נטלו חלק כל גדולי ישראל שהתאספו ובאו לאור קריאתו מקרוב ומרחוק לדון בצוותא חדא, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולעשות ככל האפשר למניעת ההשכלה לעקור ולמגר שורש פורה ראש ולענה.

כולם נקבצו ובאו לך, אחרי שחתמו הרבנים כולם על 'קול קורא' במודעה רבה לאורייתא לעמוד בתוקף בכל עוז נגד רוח ההשכלה, התמלא הכתב סופר בשמחה של מצוה, וכד בדחא דעתיה דרבנן וכטוב לב המלך – מאן מלכי רבנן, קם ה'כתב סופר' על רגליו והכריז בהתלהבות כי לכבוד המאורע ולכבודה של תורה חפץ הוא להנות את המסובים ולגלות אוצר המנוצר אצלו חתום באוצרותיו, והוא, מטבע 'מחצית השקל' עשויה כסף טהור, דוגמת מה שהביאו בני ישראל נדבה מדי שנה לקראת חודש ניסן בבית מקדשינו, וממטבעות אלו קנו את קרבנות הציבור בחצרות בית ד'. מטבע זו – אמר ה'כתב סופר' – שמורה עמי בירושה מאבות אבותי, דור אחר דור, ומי יודע אולי זוהי המטבע היחידה דוגמתה בעולם כולו. כך סיים הכתב סופר את דבריו תוך הצגת המטבע המופלאה.

ההתרגשות בציבור הנוכחים הרקיעה שחקים. מי לא רצה לממש ולחוש במו אצבעות ידיו את קדושתה וזיו טהרתה, כולם חפצו לזון עיניהם, לבחון ולמשש מקרוב את הנצר היחיד בעולם ממצווה רבה זו ד'מחצית השקל', לחוש את קדושתה ליהנות מזיוה. משכך הציע בעל המטבע מרן ה'כתב סופר' כי בכדי שיוכלו כולם להנות תעבור המטבע מיד ליד על פי סדר היושבים עד שיחזור המטבע אליו, וכך הוי, המשתתפים הנפעמים שזפו עיניהם ובחנו אותה בדקדקנות מתוך קורת רוח של קדושה וטהרה, והעבירוה בהתרגשות ליושב לצידם.

והנה לפתע, תוך כדי העברה מאחד למשנהו, נעלמה המטבע ואיננה, כאילו בלעה האדמה, הרב שהחזיקה באחרונה סבר לתומו כי הבא אחריו לקחה, ואילו הלה טוען לא קיבלתיה, ולא נודעו עקבותיה. לאלתר קמה בהלה גדולה, המטבע החשובה מאוד שערכה לא תסולא בפז וכל חפציה לא ישוו לה, איננה. כולם מקטן עד גדול החלו לחפש בכל מקום, בחורין ובסדקין, אך ללא תוחלת.

בכל אותה העת לא איבד בעל המטבע ה'כתב סופר' עשתונותיו, אך משראה כי אכן איננה, הציע שכל אחד יחפש בכיסי בגדיו, אולי מבלי משים נכנסה ללא כוונה, הקהל הסכים פה אחד לבקשתו, וכן עשו, אך אחרי שעם כל זאת לא נמצאה, נעמד ה'כתב סופר' ואחר בקשת מחילה מקהל הנאספין הציע כצעד אחרון שהציבור כולם ירוקנו כיסי בגדיהם על גבי השולחן לעיני כל ישראל ואולי תמצא האבידה, גם לזאת הסכימו הציבור, ומשכמעט והחלה המלאכה, נשמעה לפתע בקהל קול סירובו של שר התורה עמוד ההוראה שבדור הלא הוא מרן רבי יהודה אסאד זי"ע אב"ד סערדהלי ומח"ס 'יהודה יעלה' מגדולי תלמידי החת"ס, שאף הוא היה בין המשתתפים, שהתנגד בתוקף על כך שאין לעשות צעד שכזה, ויהי מה. הוא ביקש שבמקום זאת ימשיכו לחפש עוד ועוד עד אשר תמצא האבידה.

למרות התמיהה שבדבריו, וכי מה אכפת ליה, ועל אף שהיה יחידי בדעתו, מכל מקום מחמת כבודו הורה ה'כתב סופר' להמשיך בחיפוש בשאר מקומות.

עבר זמן ועדיין איננה, ושוב הכריעו המתאספים פה אחד לרוקן תכולת כיסי כלל הנאספים. אך שוב היה זה מהר"י אסאד זי"ע שנעמד על רגליו והכריז בקול שהוא מתנגד ולא נותן הסכמתו בשום אופן למהלך זאת. קטני האמנה שבין הנאספים כבר החלו לחשוב מחשבות, ואף הגדולים שביניהם לא ירדו לסוף דעתו, מה ראה על ככה, והמתינו להכרעת המארח. אחר שיקול דעתו הכריע שוב ה'כתב סופר' כי כבודו של מהר"י אסאד חשובה יותר, ושכולם יחזרו לחפש באופנים אחרים.

הדקות נוקפות, אך זכר למטבע אין, הציבור מבולבל ודחוק ו'הכתב סופר' חוכך בדעת קדשו כדת מה לעשות. עברו רגעים נוספים ובהכנעה מרובה ובמחילה מרובה קבע ה'כתב סופר', כי על אף התנגדותו של מהר"י, אין מנוס מלעשות פעולה זו, וכולי האי ואולי תמצא האבידה היקרה.

הזריזים שבין הציבור כבר הספיקו לקיים הוראתו, אך באותה רגע נפרצה דלת החדר בחוזקה ואל ההיכל נכנס אחד ממשמשי הבית בריצה טרופה כשכולו אורה ושמחה וששון ויקר מכריז בקול רעש גדול 'נמצאה האבידה' הרי הוא לפניכם, התברר, כי אחד מהשמשים בסעודה גרף בלא משים את המטבע יחד עם מפת השולחן אל האשפה, והוא – השמש שחיפש ומצא – נבר באשפתות עד שאכן העלה את המטבע בידו, לרווחת כלל הנאספים והכתב סופר בראשם.

מתיחות האווירה פגה מיד ופינתה את מקומה לשמחה שהתפשטה באחת והעפילה גבוהה גבוהה ורוממה את הקהל לגילופין של ממש. אך לפתע הושלך הס בקהל כאשר במרכז השולחן נעמד מהר"י אסאד על רגליו, ולעיני כל הקהל מכניס ידו לחיקו משמש בה ומוציא חפץ המאיר באור יקרות, הוא מראה אותה לציבור, והנה היא, לא פחות ולא יותר, מטבע מחצית השקל מזמן הבית, שווה בשווה, זהה ממש, לזו של הכתב סופר.

התדהמה שאחזה בקהל גברה על השמחה שמקודם, גם הכתב סופר עצמו נזדעזע מהגילוי. עברה דקה ומהר"י פתח לבאר את השתלשלות הדברים המפתיעים שהתרחשו פה אחת לאחת, ואת פרשת הכסף הנעלמה, וכך אמר:

כמוני כמוכם שמחתי באומרים לי על דבר כנסיה נכבדה זו, ואז עלה רעיון בליבי להנות את ציבור באי האספה במטבע 'מחצית השקל' שקבלתי בירושה מאבות אבותי אשר שמשה למצווה בזמן בית המקדש השני. סברתי כי וודאי מטבע זו היא היחידה בעולם, ומה רבה תהא שמחת המשתתפים הכבודים לראותה, למששה ולחוש את קדושתה. אומר ועושה, לאלתר טמנתיה עמוק עמוק בחיקי, מששתי בה בכל עת והמתנתי לשעת הכושר להראותה בפניכם.

לאחרי חתימת הרבנים, משסוף סוף הגיעה שעת הכושר לידי ורציתי להוציאה מחיקי ולהראותה קבל עם ועדה, הנה קם בעל האכסניא של תורה, מורנו הכתב סופר, ומוציא מכיסו את המטבע שבידו בהטעימו גם הוא כי לדעתו 'זוהי המטבע היחידה בעולם', משכך חזרתי בי ולא רציתי להוציא את המטבע שברשותי בכדי ליתן יתרת הכבוד לדבריו ויתרת חשיבות לנדירות המטבע.

אמנם משנאבדה המטבע ובאה ההוראה לרוקן כיסי הבגדים קבל עם ועדה, חששתי מהמכשול וחילול ד' הנורא שייצא מתחת ידי, ירחם המרחם, הן פתי מי יאמין שאף לי הייתה מטבע זהה לאותה 'מטבע יחידה בעולם' ומה אעשה. לכן בדלית ברירה בכדי למנוע חילול ה' קמתי וסירבתי, כשבד בבד באותה עת הפלתי תחינה לפני יושב מרומים שבמהרה תמצא המטבע ובכך יקויים בי 'והייתם נקיים מד' ומישראל' ולא יחולל שמו על ידי. גם בפעם השנית עשיתי כך, ומשבאה ההוראה בשלישית הפצרתי עוד יותר תפילה והרביתי תחינה מאשר בתחילה, עד שנשמעה קולי במרומים וב"ה נמצאה האבידה ולא באתי לידי בושה וכלימה, בחסדי ד'.

משכך – סיים מהר"י – אודה ד' מאוד בפי שגבר עלי חסדו ונמצאה האבידה ולא התחלל על ידי שמו – בתוך קהל אהללנו.

השקט העמוק שנשמע בהיכל היה מוחש ומורגש ביד. ההלם הכה את כל ולא מצאו ידיהם ורגליהם מתדהמה. אך אז קם ה'כתב סופר' ומכה בתהדמה שנית את קהל המסובין, בהתרגשות כשקולו מרעיד את אמות הסיפים פותח ואומר: מורי ורבותי, מובטחני שלא בכדי סיבב לנו ה' מקרה הזאת, אלא ואמונה כל זאת, שהוא, בכדי ללמדנו פרק בהלכות 'לימוד זכות' לקיים דברי המשנה (אבות א ו) 'והוי דן את כל אדם לכף זכות', הלא מי מילל ומי פילל אשר אף למורנו רבינו יהודה מטבע זהה שכזאת. ה'כתב סופר' ממשיך בדבריו, כשקולו מהדד ברבים: יבוא מטבע זו של מורנו רבי יהודה ויוכיח לעין כל שאף גם אם יש לך כל טצדקי שבעולם, וברור הדבר כשמש בצהריים שהצדק בידיך – עכ"ז חובה לדון את הזולת לכף זכות, ומ'מעשה רב' זה נלמדנו.

 

[אחד יחיד]

וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וביאר הגאון רבי יהודה אסאד זי"ע, דהנה האדם מצד עצמו אין בכוחו לעבוד את הבורא ית' בלי סיוע מהקב"ה, שהרי גשמיות החומר ותאוותיו מעכבים ומחלישים את עבודת בוראו. אלא האדם מצד עצמו צריך לרצות בכל לב לעבוד את הקב"ה, וכשרואה הקב"ה שהאדם עובד ועמל בכל כוחו לעבודתו ית', הוא מסייע בעדו לעמוד בניסיונות החומר והגשם.

וכבר אי' בגמ' (מנחות מג ב) 'זכריה מביאה לידי מעשה', היינו אדם שזוכר מעצמו שהוא מחויב לעבוד את בוראו, יסייעו הקב"ה שיבוא אף לידי מעשה, ואם כן יש לבאר כך גם את הפסוק הנ"ל: ע"י שתזכרו את מצוות ה' ותרצו בלב שלם לעשותם, אזי תוכלו באמת לעשותם בפועל, כי הקב"ה יסייע בידכם.

 

[אחד יחיד]

סיפר מרן [רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף] ז"ל דבר נפלא, כי בעת שבא על כור הבחינה בימי בחרותו נסע להגאון הצדיק רבי יודא אסאד ז"ל לקבל ברכתו. ופתח הגאון את הארגז ונטל מתוכה כוס מלא, וממנו נתן לטעום לו, ומי שטעם מכוס זה ניצל מידם.

ואמר מרן ז"ל שהכוס היה מלא דמעות של בכי, אשר שפך הצדיק עת אמירת תיקון חצות, ונתן אז הכוס על הארץ והדמעות נשפכו לתוכה, ומדמעות כשרות אלו עמד רווח והצלה ליהודים. (תולדות שמואל עמ' מ"ג)

לחץ כדי לכווץ...

וכן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל סיפר שהיה ידוע שכמי שהיה צריך לילך לעמוד בפני הצבא, היה נכנס תחילה לקבל ברכתו של רבי יהודה אסאד, והיה נותן לו מבקבוק מים שהיה אצלו, והמבקש היה שותה ממנו כמה טיפות, וניצול מהגיוס.

אותן טיפות היו מדמעות בכיותיו של רבי יהודה בשעת תיקון חצות, והיה אוספן לבקבוק, והן הצילו בחורים רבים מגיוס לשירות הצבא.

 

[אחד יחיד]

פעם, באחד מימי החנוכה, בא מושל המחוז מפרשבורג לסערדאהעלי לבקר את רבי יהודה אסאד, ולא היו בביתו פירות לכבדו כראוי, באה הרבנית ולחשה באזנו שאינה יודעת מה לעשות, כי אין לה במה לכבד את האדון הנכבד. ענה לה רבי יהודה: "אני אביא פירות…" ומיד ניגש לארון, והוציא משם דובדבנים טריים, כאילו נקטפו זה עתה מן האילן…

האורח נשתומם: "מאין לכם דובדבנים טריים בעונה כזו…?"

 

[אחד יחיד]

היה זה בשנת ה'תר"ח הייתה זו שנת פרעות במדינה, וכמובן שהיהודים היו קורבנות הראשונים. השמועה פשטה בעיירתו של ר' יהודה אסאד, שקבוצת שודדים מתכננת לערוך פשיטה על העיירה בליל הסדר, בשעה שכל היהודים מסובים לשולחן החג. באו ואמרו זאת לרב והוא ביקש מתושבי העיירה- שיעשו כולם את הסדר בצוותא. הוא ישב בראש ועודד את התושבים. כשבא הצופה והודיע שהשודדים מתקרבים לשערי העיירה, יצא הרב אסאד לקראתם, יחידי, כשהוא עטוף בקיטל הלבן, וצעד בבטחה לכיוון השודדים. כשהגיע לטווח ראיה הוא קירב את השופר, שהיה בידו לפיו והחל לתקוע בו. בו במקום פרצה מהומה בקרב השודדים והם החלו לנוס בבהלה. במהלך המנוסה מתו רבים מהם, כשהם נרמסים בידי הסוסים וביד חבריהם הנמלטים.

בעקבות אירוע מופלא זה הוקמה אנדרטה גדולה לזכר החללים שנפלו באותו לילה. כששמעו זאת תושבי העיר הגויים, נתמלאו קנאה והתארגנו לפגוע ברב העיר. הם ארבו לו בכיכר העיר, וכשהתקרב אליהם יצא אחד מהמון, אופה העיר, שהיה אדם אלים, ונפנף בחרבו כלפי הצדיק, שהתקרב אליו ללא פחד. חמתו של אותו אופה בערה בו ביותר. הוא הניף את חרבו למעלה בכל כוחו על מנת להורידה בכוח ולנועצה בגופו של הרב. אולם כאן קרה הנס, ובמקום לנעוץ את החרב ברב, ירדה החרב וחתכה את ידו הימנית של אותו אופה. הבין מיודענו בשל מה הרעה ולאחר ימים ניתן היה לראותו מסתובב בעיירה ומזהיר את חבריו הגויים, מפני סופו של מי שמעיז לפגוע ביהודי.

 

[אחד יחיד]

אחד מתלמידי הרב הקדוש נסע ביער. והנה, בהיותו בלב היער התנפל עליו שודד, אשר ביקש לרצחו נפש. עמד התלמיד והתחנן על נפשו, שיחוס עליו, אך הרוצח לא הטה אוזן לבקשותיו. וכך, כשהחרב מונפת מעל ראשו, ניסה התלמיד לבקש מהרוצח "אומר וידוי וקריאת שמע, ולאחר מכן – התחנן התלמיד – " בקשה אחרונה: "אנא תן לי שהות להכין עצמי לפרידה מהעולם הזה תהרגני". כך ביקש והתחנן לפני הרוצח כשדמעות זולגות מעיניו, ואומנם לאחר הפצרות מרובות ותחנונים, הקציב לו הרוצח האכזרי כרבע שעה לשם כך. התלמיד החל בקריאת שמע בכוונה עמוקה, ובהתלהבות עצומה ובדבקות עילאית קיבל עליו עול מלכות שמים, ביודעו, שהנה זו הפעם האחרונה בה יזכה לקרוא קריאת שמע. כאשר סיים פקח את עיניו, מוכן לקראת מותו הקרב ובא, הביט נכחו לראות את רוצחו והנה להפתעתו הגדולה הרוצח איננו. הסתכל כה וכה, והרוצח נעלם כלא היה. מיהר התלמיד, ונסע אל רבו. בבואו סיפר לו בהתרגשות את המאורע שעבר עליו.

כשמוע רבי יהודה אסאד זצ"ל את הסיפור, שאל את תלמידו: "אמור נא לי, האם קראת קריאת שמע בהתלהבות גדולה כל כך, אי פעם בחייך? דע לך, כי מן השמים רצו ללמדך פרק בהלכות קריאת שמע, כי חייב אדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולדמות לעצמו, שזוהי הפעם האחרונה בחייו שהוא קוראה".

 

[אחד יחיד]

רוח ההשכלה נשבה באותה תקופה ברוח שאינה מצויה, סוערת וחודרת עמוק עמוק ביהדות הנאמנה ה"י ועושה שמות בכרם ישראל. ה'כתב סופר' שדאגת הדור רבוצה הייתה על כתפיו לא מצא מנוח, יומם ולילה דאג וחרד לשלומה הרוחני המתרופף של כלל ישראל. משכך ארגן הכתב סופר כנסיה לשם שמים, בה נטלו חלק כל גדולי ישראל שהתאספו ובאו לאור קריאתו מקרוב ומרחוק לדון בצוותא חדא, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולעשות ככל האפשר למניעת ההשכלה לעקור ולמגר שורש פורה ראש ולענה.

כולם נקבצו ובאו לך, אחרי שחתמו הרבנים כולם על 'קול קורא' במודעה רבה לאורייתא לעמוד בתוקף בכל עוז נגד רוח ההשכלה, התמלא הכתב סופר בשמחה של מצוה, וכד בדחא דעתיה דרבנן וכטוב לב המלך – מאן מלכי רבנן, קם ה'כתב סופר' על רגליו והכריז בהתלהבות כי לכבוד המאורע ולכבודה של תורה חפץ הוא להנות את המסובים ולגלות אוצר המנוצר אצלו חתום באוצרותיו, והוא, מטבע 'מחצית השקל' עשויה כסף טהור, דוגמת מה שהביאו בני ישראל נדבה מדי שנה לקראת חודש ניסן בבית מקדשינו, וממטבעות אלו קנו את קרבנות הציבור בחצרות בית ד'. מטבע זו – אמר ה'כתב סופר' – שמורה עמי בירושה מאבות אבותי, דור אחר דור, ומי יודע אולי זוהי המטבע היחידה דוגמתה בעולם כולו. כך סיים הכתב סופר את דבריו תוך הצגת המטבע המופלאה.

ההתרגשות בציבור הנוכחים הרקיעה שחקים. מי לא רצה לממש ולחוש במו אצבעות ידיו את קדושתה וזיו טהרתה, כולם חפצו לזון עיניהם, לבחון ולמשש מקרוב את הנצר היחיד בעולם ממצווה רבה זו ד'מחצית השקל', לחוש את קדושתה ליהנות מזיוה. משכך הציע בעל המטבע מרן ה'כתב סופר' כי בכדי שיוכלו כולם להנות תעבור המטבע מיד ליד על פי סדר היושבים עד שיחזור המטבע אליו, וכך הוי, המשתתפים הנפעמים שזפו עיניהם ובחנו אותה בדקדקנות מתוך קורת רוח של קדושה וטהרה, והעבירוה בהתרגשות ליושב לצידם.

והנה לפתע, תוך כדי העברה מאחד למשנהו, נעלמה המטבע ואיננה, כאילו בלעה האדמה, הרב שהחזיקה באחרונה סבר לתומו כי הבא אחריו לקחה, ואילו הלה טוען לא קיבלתיה, ולא נודעו עקבותיה. לאלתר קמה בהלה גדולה, המטבע החשובה מאוד שערכה לא תסולא בפז וכל חפציה לא ישוו לה, איננה. כולם מקטן עד גדול החלו לחפש בכל מקום, בחורין ובסדקין, אך ללא תוחלת.

בכל אותה העת לא איבד בעל המטבע ה'כתב סופר' עשתונותיו, אך משראה כי אכן איננה, הציע שכל אחד יחפש בכיסי בגדיו, אולי מבלי משים נכנסה ללא כוונה, הקהל הסכים פה אחד לבקשתו, וכן עשו, אך אחרי שעם כל זאת לא נמצאה, נעמד ה'כתב סופר' ואחר בקשת מחילה מקהל הנאספין הציע כצעד אחרון שהציבור כולם ירוקנו כיסי בגדיהם על גבי השולחן לעיני כל ישראל ואולי תמצא האבידה, גם לזאת הסכימו הציבור, ומשכמעט והחלה המלאכה, נשמעה לפתע בקהל קול סירובו של שר התורה עמוד ההוראה שבדור הלא הוא מרן רבי יהודה אסאד זי"ע אב"ד סערדהלי ומח"ס 'יהודה יעלה' מגדולי תלמידי החת"ס, שאף הוא היה בין המשתתפים, שהתנגד בתוקף על כך שאין לעשות צעד שכזה, ויהי מה. הוא ביקש שבמקום זאת ימשיכו לחפש עוד ועוד עד אשר תמצא האבידה.

למרות התמיהה שבדבריו, וכי מה אכפת ליה, ועל אף שהיה יחידי בדעתו, מכל מקום מחמת כבודו הורה ה'כתב סופר' להמשיך בחיפוש בשאר מקומות.

עבר זמן ועדיין איננה, ושוב הכריעו המתאספים פה אחד לרוקן תכולת כיסי כלל הנאספים. אך שוב היה זה מהר"י אסאד זי"ע שנעמד על רגליו והכריז בקול שהוא מתנגד ולא נותן הסכמתו בשום אופן למהלך זאת. קטני האמנה שבין הנאספים כבר החלו לחשוב מחשבות, ואף הגדולים שביניהם לא ירדו לסוף דעתו, מה ראה על ככה, והמתינו להכרעת המארח. אחר שיקול דעתו הכריע שוב ה'כתב סופר' כי כבודו של מהר"י אסאד חשובה יותר, ושכולם יחזרו לחפש באופנים אחרים.

הדקות נוקפות, אך זכר למטבע אין, הציבור מבולבל ודחוק ו'הכתב סופר' חוכך בדעת קדשו כדת מה לעשות. עברו רגעים נוספים ובהכנעה מרובה ובמחילה מרובה קבע ה'כתב סופר', כי על אף התנגדותו של מהר"י, אין מנוס מלעשות פעולה זו, וכולי האי ואולי תמצא האבידה היקרה.

הזריזים שבין הציבור כבר הספיקו לקיים הוראתו, אך באותה רגע נפרצה דלת החדר בחוזקה ואל ההיכל נכנס אחד ממשמשי הבית בריצה טרופה כשכולו אורה ושמחה וששון ויקר מכריז בקול רעש גדול 'נמצאה האבידה' הרי הוא לפניכם, התברר, כי אחד מהשמשים בסעודה גרף בלא משים את המטבע יחד עם מפת השולחן אל האשפה, והוא – השמש שחיפש ומצא – נבר באשפתות עד שאכן העלה את המטבע בידו, לרווחת כלל הנאספים והכתב סופר בראשם.

מתיחות האווירה פגה מיד ופינתה את מקומה לשמחה שהתפשטה באחת והעפילה גבוהה גבוהה ורוממה את הקהל לגילופין של ממש. אך לפתע הושלך הס בקהל כאשר במרכז השולחן נעמד מהר"י אסאד על רגליו, ולעיני כל הקהל מכניס ידו לחיקו משמש בה ומוציא חפץ המאיר באור יקרות, הוא מראה אותה לציבור, והנה היא, לא פחות ולא יותר, מטבע מחצית השקל מזמן הבית, שווה בשווה, זהה ממש, לזו של הכתב סופר.

התדהמה שאחזה בקהל גברה על השמחה שמקודם, גם הכתב סופר עצמו נזדעזע מהגילוי. עברה דקה ומהר"י פתח לבאר את השתלשלות הדברים המפתיעים שהתרחשו פה אחת לאחת, ואת פרשת הכסף הנעלמה, וכך אמר:

כמוני כמוכם שמחתי באומרים לי על דבר כנסיה נכבדה זו, ואז עלה רעיון בליבי להנות את ציבור באי האספה במטבע 'מחצית השקל' שקבלתי בירושה מאבות אבותי אשר שמשה למצווה בזמן בית המקדש השני. סברתי כי וודאי מטבע זו היא היחידה בעולם, ומה רבה תהא שמחת המשתתפים הכבודים לראותה, למששה ולחוש את קדושתה. אומר ועושה, לאלתר טמנתיה עמוק עמוק בחיקי, מששתי בה בכל עת והמתנתי לשעת הכושר להראותה בפניכם.

לאחרי חתימת הרבנים, משסוף סוף הגיעה שעת הכושר לידי ורציתי להוציאה מחיקי ולהראותה קבל עם ועדה, הנה קם בעל האכסניא של תורה, מורנו הכתב סופר, ומוציא מכיסו את המטבע שבידו בהטעימו גם הוא כי לדעתו 'זוהי המטבע היחידה בעולם', משכך חזרתי בי ולא רציתי להוציא את המטבע שברשותי בכדי ליתן יתרת הכבוד לדבריו ויתרת חשיבות לנדירות המטבע.

אמנם משנאבדה המטבע ובאה ההוראה לרוקן כיסי הבגדים קבל עם ועדה, חששתי מהמכשול וחילול ד' הנורא שייצא מתחת ידי, ירחם המרחם, הן פתי מי יאמין שאף לי הייתה מטבע זהה לאותה 'מטבע יחידה בעולם' ומה אעשה. לכן בדלית ברירה בכדי למנוע חילול ה' קמתי וסירבתי, כשבד בבד באותה עת הפלתי תחינה לפני יושב מרומים שבמהרה תמצא המטבע ובכך יקויים בי 'והייתם נקיים מד' ומישראל' ולא יחולל שמו על ידי. גם בפעם השנית עשיתי כך, ומשבאה ההוראה בשלישית הפצרתי עוד יותר תפילה והרביתי תחינה מאשר בתחילה, עד שנשמעה קולי במרומים וב"ה נמצאה האבידה ולא באתי לידי בושה וכלימה, בחסדי ד'.

משכך – סיים מהר"י – אודה ד' מאוד בפי שגבר עלי חסדו ונמצאה האבידה ולא התחלל על ידי שמו – בתוך קהל אהללנו.

השקט העמוק שנשמע בהיכל היה מוחש ומורגש ביד. ההלם הכה את כל ולא מצאו ידיהם ורגליהם מתדהמה. אך אז קם ה'כתב סופר' ומכה בתהדמה שנית את קהל המסובין, בהתרגשות כשקולו מרעיד את אמות הסיפים פותח ואומר: מורי ורבותי, מובטחני שלא בכדי סיבב לנו ה' מקרה הזאת, אלא ואמונה כל זאת, שהוא, בכדי ללמדנו פרק בהלכות 'לימוד זכות' לקיים דברי המשנה (אבות א ו) 'והוי דן את כל אדם לכף זכות', הלא מי מילל ומי פילל אשר אף למורנו רבינו יהודה מטבע זהה שכזאת. ה'כתב סופר' ממשיך בדבריו, כשקולו מהדד ברבים: יבוא מטבע זו של מורנו רבי יהודה ויוכיח לעין כל שאף גם אם יש לך כל טצדקי שבעולם, וברור הדבר כשמש בצהריים שהצדק בידיך – עכ"ז חובה לדון את הזולת לכף זכות, ומ'מעשה רב' זה נלמדנו.

לחץ כדי לכווץ...

השקל נשתמר במשפחתו של המהר"י אסאד ימים רבים. ואמר ר' אהרן שמואל געווירץ, מצאצאי מהרי"א, הגר בניו-יורק, כי הוא ראה את השקל לפני כששים וחמש שנה אצל קרובו הרב יהודא גולדשטיין הנ"ל.

 

[אחד יחיד]

חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף-סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.

תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.

הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.

ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח...

את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות...

בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.

קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.

שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.

לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.

ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.

קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.

חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.

לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".

דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.

רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.

באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.

הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.

 

[אחד יחיד]

מאמר של רבי עזריאל הילדסיימר זצ"ל:

https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=26470#p=77

 

[אחד יחיד]

ב'מספד יהודה' מספר תלמידו:

'נודע בשערים המצוינים בהלכה דרכו עם תלמידיו אשר עמדו כשתילי זיתים סביב בבית מדרשו. הוא למד עמהם בנחת עד שהבחורים הקטנים הבינו את כל מוצא שפתיו ודקדוקיו, הגם שהיה גאון מפורסם בבקיאות וחריפות ויכול היה לעשות מטעמים בעומק ההלכה, אך עשה למען שגם הבחורים אשר לא ניסו עוד לעלות בהרים הגבוהים שגם המה יטעמו ויתעדנו בנופת צוף דבש אשר תחת לשונו הזהב'. והוא ממשיך שלמרות ש'ברוב בתי דיני ישראל לא נעשה מאומה אשר לא שאלו את פיו, ואפילו רבני פולין שיחיו הציעו לפניו את כל הדברים הנשגבים שבאו בבית מדרשם, ולא נעשה דבר גדול בכל פינות מלכותנו וגם מחוץ למדינה אשר לא הציעו לפניו לשאול עצתו ולבקש הסכמתו כידוע לנו - ובכל זאת הטריח עצמו לאסוף צעירי הצאן תחת דגל התורה, וקירב אותם בכל מאמצי כוחו'...

 

[אחד יחיד]

תמונת מצבתו: