אב י"א אב - יומא דהילולא של רבי יצחק בלאזר (1 צופה)

[אחד יחיד]

הגאון רבי איצלה בלאזר זצ״ל כתב; שאם אדם עבר עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ואיזו תהום פעורה בין תחושת עבירה לתחושת היתר, כך בכל פעם נוספת שחוזר על חטאו משתרש החטא באותה עצמה מבהילה, כלומר; פי שנים (כוכבי אור).

 

[אחד יחיד]

חז"ל אומרים (סוכה נב, ב): "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר 'השם לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו'".

תָּמֵה מרן הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל בספרו 'כוכבי אור' (סימן ט'), בשם רבו אבי תנועת המוסר מרן הגאון הצדיק רבי ישראל סלאנטר זצ"ל – מדוע אכן ברא הקדוש ברוך הוא מפלצת שכזאת הנקראת יצר-הרע, שהאדם אינו יכול לגבור עליו בכוחות עצמו, מבלי סייעתא-דשמיא?

ומיישב פליאה זו כך: כי מלבד זאת שהקדוש ברוך הוא ציוה אותנו לשום מבטחנו בו, גם ציוונו להתפלל לפניו. הגם שלכאורה על פניו זה נשמע חוסר נימוס ודרך-ארץ להפציר ולבקש ממי שבכל מקרה נותן כסדר מעצמו ומרצונו. נצייר לעצמנו, כותב רבי איצל'ה, שאדם יודע שיש עשיר מסויים שנותן לו מידי יום ויום כדי מחייתו, וכי ראוי הוא שיבוא בכל יום מחדש לבקש ממנו שוב ושוב? אלא שאצל הקדוש ברוך הוא אינו כן, והביטחון בו יתברך לבדו אינו מספיק. הוא חפץ שיחד עם הביטחון גם יתפללו ויבקשו רחמים מלפניו תמיד על כל הצרכים והעניינים. זאת כדי שיהיה האדם קשור אליו יתברך בלי הפסק, וירגיש תלוי בו בפרנסתו, במשפחתו, בהצלחתו ובכל צרכיו האישיים, ועיניו יהיו נשואות אליו בכל עת, וכך יהיה מחוייב לעשות רצונו. אך אילו האדם היה נוצר באופן כזה שיכול להיות עצמאי, מסתדר לבד כביכול מול יצר-הרע, בלי צורך של סיוע מהקדוש ברוך הוא, עלול הוא להגיע לכדי 'וישמן ישורון ויבעט'.

ומוסיף רבי איצלה ואומר, כי אין זה כך רק בענייני גשמיות אלא גם בענייני רוחניות. על אף שהאדם נולד עם כח הבחירה, הקדוש ברוך הוא ברא אותו באופן כזה שלא יוכל להתעלות ולהתקדם ולנצח את יצרו מבלי סייעתא-דשמיא. כנגדו עומד יצר הרע ענק ומתוחכם, ותיק ורגיל, שאינו מסוגל לעמוד כנגדו ולהימלט ממלתעות שיניו בכוחות-עצמו, אלא רק אם הקדוש ברוך הוא עוזר לו. כי אחרת הוא היה מאבד את הקשר הרצוף שלו עם בורא עולם, ועלולות היו להתעורר בו מחשבות כפירה של "כוחי ועוצם ידי". הנה – אני משהו! ניצחתי את יצר-הרע! (רבי יצחק קולודצקי)

 

[אחד יחיד]

כאשר נתבקש הגאון רבי יצחק בלאזר זי"ע רבה של פטרבורג, לומר דברי כיבושין בבית המוסר בקובנא, כפי שמספר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, את ששמע מפי הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל…

"מה אני יכול לומר לכם…?!" – אמר ר' איצל בענוותנותו – "בכוחי רק להמשיל לכם משל… אדם הלך ביער ותעה, עבר יום, עברו יומיים ושלושה, וכוחותיו הולכים ואוזלים, הרעב והצמא החלו כבר לתת את אותותיהם והוא אינו רואה מוצא לצאת מן היער…

לפתע הוא רואה אדם מרחוק. צהל האיש ושמח: "הנה ישועתי קרובה, האדם הזה יוציא אותי מן היער…", הוא החיש את צעדיו לקראת האדם המושיע, וכשפגש בו, קרא לעברו בקול גדול: "הצילו… הושיע אותי… אני מסובך ביער כבר שלושה ימים…!"

חיבק אותו האיש ופרץ בבכי, "אתה מסובך שלושה ימים… אני כבר מסתובב בנבכי היער כמה שבועות ואיני יודע כיצד לצאת מכאן… לא אוכל להראות לך את דרכי היציאה הנסתרים אף ממני, רק בזאת אוכל לעזור לך ולספר לך היכן לא כדאי לך ללכת והיכן לא תמצא את הדרכים המובילות אל העיר… אולי בזה אחסוך לך מעט מאמץ…"

ר' איצל סיים את משלו וקרא לעבר שומעי לקחו: "מה אני כבר יכול להראות לכם…? מי אני…? מה אני…? אך אם אתם טועים מעט שנים, אני כבר טועה הרבה שנים, כי אני זקן ומבוגר מכם… אני רק יכול להצביע לכם על מקומות הטעות ולומר לכם אל תטעו במה שאני טעיתי… אני חשבתי כל הימים שלעת זקנותי אתקן את טעויותיי, כיום אני רואה את הטעות הגדולה שלי… אל תחכו לעת זקנה… תקנו את הטעויות שלכם בצעירותכם…" ר' איצלה סיים את דבריו ופרץ בבכי, וכל העם געו בבכי יחד עימו…

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות אחרת המליץ ר' איצל את הסיפור הבא על הפסוק: "אל תשליכנו לעת זקנה…"

מאות ואלפים הצטרפו למעגל העריקים בימי הצאר הרוסי שגייס חיילים לצבא בכפיה. כל מי שיכול היה לברוח, עשה זאת. רבים ברחו והסתתרו מפני שלטונות הצבא…

יום אחד, הוציא הצאר צו חנינה לעריקים. הודעות יצאו בכל רחבי רוסיה שכל עריק שיבוא ויודה ויתחיל לשרת מיד בצבא, יכופר לו עוון העריקות ויקצרו לו את שירותו הצבאי…

עשרות אלפים באו והודו והתיצבו לשירות הצבאי, ובכך תמה עבורם ועבור משפחתם מסכת ייסורים קשה ומאיימת, תמו החיפושים בבתיהם ומעתה שבו המשפחות לישון בשלווה.

בכינוס העריקים המתייצבים, חילקו שלטונות הצבא בין הזקנים לצעירים, לצעירים הקלו את השירות הצבאי וחתמו להם צו שרות לשליש משנות החובה, ולא הענישו אותם כפי שהבטיחו, אולם את הזקנים שבחבורה העמידו במשפט על עריקותם.

"היכן הצדק?" – תמהו הזקנים – "הרי הבטחתם לכל העריקים שמי שיודה ימחל עוונו, מדוע נשתנה דיננו?"

ענו להם השופטים ברשעות: "מהצעירים יש לנו תועלת, כדאי לנו להקל בעונשם, לפחות נהנה מהם בשליש משנות החובה, אך אתם הזקנים כבר חסרי תועלת, אין לצבא מה לעשות איתכם, לפחות נעניש אתכם על עוון העריקות החמור…"

זהו הבקשה, אמר ר' איצל, 'אל תשליכנו לעת זקנה…' שלא נגיע למצב של זקנה שכבר אין תועלת מאיתנו, עלינו להישאר בכל גיל ובכל מצב, צעירים ורעננים ובעלי תועלת, ואף ככלות כוחנו אל תעזבנו…

 

[אחד יחיד]

מספרים בשם רבי יצחק בלאזר, פעם חלף בפטרבורג, בחצות הלילה, ליד מחנה צבא, ושמע קול מנעים ומרטיט "ווי לשכינתא בגלותא". כשהלך אחר הקול גילה חייל יהודי העומד על משמרתו ועורך תיקון חצות בדמעות שליש.

ואמרו שסופו של המקום שהפך בית כנסת!

הבל פיו ואנחותיו של החייל קידשו וטיהרו וזיככו את המקום… (פרי הארץ לר"ח זייצ'יק עמ' תסה-ו).

 

[אחד יחיד]

וכן היה אומר ר' איצלה בלזר זצ''ל: ב' בני אדם שחטאו באותו עוון, האחד נאנח בלבו לאחר העוון והשני לא, המרחק ביניהם הוא כמרחק שמים וארץ.

 

[אחד יחיד]

סלבודקה.

גדלות האדם, בעוד כל השנה ידעו התלמידים להבחין מהי גדלות אמיתית, מהי הדרך לגדל את אישיותם התורנית, ימי ה'אלול' ועמהם ימי הדין, נראו שונים בתכלית. רבי איצל'ה בלזר זצוק"ל נהג להסתופף בצל הישיבה באוירתה המרוממת ארבעים יום מהתחלת החודש ועד למחרת יום הכפורים, התנהגותו במשך תקופה זו היתה שונה בתכליתה, אחרת היתה גם דרכו בלימוד ובתפילה, ולכך השפעתו היתה חזקה מאד, נשכרה עבורו אכסניה למשך חודש אלול ועשי"ת במקום סמוך ונראה לישיבה, ובה היה מסתגר כמעט כל שעות היום, בהם עסק בלימוד תורה ומוסר.

וכפי שתואר זאת באור יחזקאל, את שהגר"י בלאזר זצוק"ל עמד בר"ח אלול בבית הכנסת, כשדרש בפני הקהל ופתח את ארון הקודש לגמרי, ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכיה עזה - מודה אני לפניך ה' אלוקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש האלול הזה... רבונו של עולם אנו מקבלים את האלול באהבה ובשמחה...

וגעו כל העם בבכיה אחריו.

לימים נמצא בעזבונו של בנו רבי שלמה ז"ל תיאור חי מאותה תקופה, אותה תירגם נכדו רבי דוד מישקובסקי זצ"ל, בה מתואר שהיה לו סדר קבוע ללמוד מוסר בהתפעלות, שעה בבוקר ושעה בערב, וגדולי בעלי המוסר היו "מתגנבים" להאזין מאחורי הקיר למוסריו, כשהכל ניסו להוציא מפיו של רבי איצל'ה רעיון מוסרי שמשמיע בקול, או לכל הפחות אימרה אחת מלאת נופך מוסרי, ומתמלאים רגש והתפעלות על אופן הלימוד הזה.

באותם ימים, היה קורה לעתים, שבאמצע לימוד הגמרא התפרץ לפתע בבכיה רבה, ועובר ללמוד מוסר במשך כעשרה רגעים מתוך התפעלות גדולה ושוב חזר ללימוד הגמרא...

נוהג זה שראשיתו מקובעי החזית המוסרית בישיבה, קנה לו שם של כבוד אף בין גידולי תלמידיה, וכך בישיבת סלובודקה היה נהוג שאף אחד מהתלמידים אינו עוזב את כתלי הישיבה עד למחרת יום הכפורים, בנוסף לזה באו הרבה רבנים מעיירות הסביבה בכדי לשמוע את שיחותיו של ר' איצליה, ובאותן שעות הישיבה היתה הומה מרוב אדם, אימה מיוחדת היתה יורדת על פני הציבור עם היכנסו של ר' איצל'ה להיכל הישיבה בר"ח אלול לתפילת שחרית. המעמד היה דומה למחזה של צבא חסר ישע השרוי בסכנה גדולה, והנה אחד המצביאים מופיע פתאום כדי להציע את תכניתו להצלה... עצם מראהו של ר' איצל'ה היה מעורר לתשובה, מלא יגון ועטוף צער כשעיניו מסתתרות עמוק מתחת למצחו, ניגש למקומו הקבוע והתפלל כדרכו בקול דממה דקה ובפשטות רבה, אבל באמצע תפילת שמונה עשרה בתוך הדממה - היה פורץ בבכי רם, וכשנרגע והשקט השתרר שוב היתה אוירה רווית אימה, עוד יותר הורגשו רשמים עזים של פחד ואימת הדין.

מחזה זה חזר על עצמו שלוש פעמים בכל אחד מימי אלול ועשי"ת, בנוסף לכך נהג להשמיע מדברותיו בכדי לעורר את הקהל, והיה משמיע שיחותיו המוסריות פעמיים בשבוע, ביום חמישי לפנות ערב, ובש"ק עם רדת היום, ר' איצל'ה סבר שהלילה מסוגל יותר להתעוררות מביום, וזו הסיבה שלפנות ערב היה מוסר את שיחותיו.

ביום ה' היה משוחח בפני אספת רבנים ת"ח ובעלי מוסר כשהוא מפתח בנוכחותם רעיונות עמוקים בעניני יר"ש ומעביר לעיניהם שורה שלימה של "לשיטתו" בעבודת ה', לפי שיטת הרמב"ם רבינו בחיי הספרדי ועוד גדולים, מקשה ומתרץ מפלפל ומבאר כעין שמתאמצים ליישב רמב"ם חמור בשיעור הלכתי.

שיחתו המוסרית ביום ה' היתה מעין שיעור בסוגיא ובכל זאת השפיעה כל כך על השומעים עד שהתמוגגו בבכי, ודמעות זלגו מעיניהם, מראה אחר היתה לשיחה המוסרית בשבת קודש שעת "רעוא דרעוין", לשיחה דנן היו באים גם גבירי קובנא ונכבדיה, ולכן לא היה יכול ר' איצליה לרחף כל כך על כנפי הרעיון אע"פ שגם תוכן שיחה זו היה די עמוק ויסודי, הרי בפניהם היה ע"פ רוב משוחח רק על עניני שכר ועונש עומק הדין וכדו'.

 

[אחד יחיד]

התמונה במעמד הנשגב בישיבה שנשקפה לעיני המבקרים בה היה מפעים במיוחד, בחללה היתה שוררת אפלולית, כשהכל מחכים לבואו של רבי איצל'ה, ברגע שהוא נכנס אל האולם, מיד זעו כל יום הראשים לעבר הפינה במזרח שמשם צריך להישמע קולו, הושלך הס באולם כולו, ורבי איצל'ה מתחיל את דיבורו, בו שוזר רעיונות עמוקים כל כך עד שהמוח הקולט מתחיל להרגיש כאב פיזי, פשוטו כמשמעו, הוא משוחח כשעה בפרשת שכר ועונש או בעומק הדין, ואחר כך ניתנה הוראה לקהל לפתוח ב"המבדיל", אחרי "המבדיל" כשהחולין משתלט מחדש, והבכיה מותרת, משתררת דומיה לרגעים מספר, הקהל הרב מתוח בלי גבול, הכל הרגישו מה עומד להתרחש כאן בעוד רגעים אחדים.

הדומיה נפסקת ע"י ר' איצל'ה הפותח בניגון עצוב - "וכעת הבה נחזור על כל מה ששוחחנו מקודם"... ובמלים תמציתיות אך מושחזות ונוקבות, הריהו חוזר על כל הרעיונות שהיה שוטח והולך במשך השעה, דיבוריו מתקטעים מדי פעם על ידי אנחה כבושה, קולו תובעני ומייסר, מצליף, אינו מרפה ממך, והנה לפתע מתייפח רבי איצל'ה הישיש בבכי נסער, קולו משתבר כדכיים של גלי הים המתנפצים אל הסלע, ומיד אחריו מזדעזע כל הקהל ופורץ בבכי שובר לבבות בוכים בקול רם.

וכשנדלק האור לבסוף רואים שכל העינים דומעות... ועל כל הלחיים מסתמנים רישומי דמעות שבקושי אך זה עתה נתייבשו, במשך כל חודש אלול ועשי"ת לא דיבר ר' איצל'ה שום דברי חול, אלה שבאו אתו בקשרים במשך התקופה הזאת נאלצו להבין את רמיזותיו, ואם רמיזתו לא הובנה היה רושם את משאלתו על גבי נייר, ובכלל בתקופת אלול היה משפיע לזריזות בקיום המצוות להרבות בהן ולהתרחק הרבה מעבירות.

ועם הגיע ימי התשובה החודרים, וראש השנה קרב ובא וניצב בפתח, היה מוסיף ומשפיע לתשובה, כך היה מעורר לחרטה מעומק הלב על העבר ביחד עם הקבלה להבא לשנה החדשה, בהגיע ראש השנה היה ניכר שינוי במראהו, הוא היה יותר שמח ושופע אורה, הדאגה שהיתה נסוכה על פניו כל ימי אלול נעלמה רישומי עירנות וחדוה הסתמנו על פניו, ניכר היה שבטוח כי ישא חן בעיני אלקים ביום המשפט, זה היה היכר המופת החי של איש מלא בטחון אמת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה...". ביום הכפורים היה שבור ונדכה מאד יותר מבכל ימות השנה.

ארבע פעמים היה משמיע שיחה מוסרית בליל "כל נדרי", את השיחה הראשונה נשא תיכף לאחר אמירת "כל נדרי", כשתוכן שיחתו טומן בחובו את הנקודות העיקריות של התשובה, באחרון מעשרת ימי תשובה שבו עדיין הספרים פתוחים לפני ה', אחר כך כשהגיעו לאמירת "שמע קולנו" השתררה דומיה, והוא דיבר שוב על הנושא: רחמנות. הוא הדגיש שאף שאיננו ראויים לכך שהרבש"ע ישמע שועתינו ויאזין לבקשתינו, בכל זאת מצפים אנו לרחמנותו של בורא עולמים עלינו...

בהגיע הצבור ל"השיבנו" השתרר שוב שקט וכאן היה מתבלט רבי איצל'ה כגאון המוסר, הוא היה נושא מדברותיו בקול חוצב להבות אש, מזעזע ומשלהב את הלבבות, עד שהכל היו גועים בבכי מר, ואז היה צועק ממעמקי הלב "השיבנו ה' אליך", כשכל הקהל חוזר אחריו ברגש רב, לאחר "השיבנו" היה משוחח בענין רוח הקודש ויראת שמים, והיה אומר בניגון מעורר - ועתה כשכבר אמרנו "השיבנו" - הבה נתפלל כולנו בכוונה רבה "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו"...

שיחתו האחרונה – החמישית - התקיימה לפני נעילה, אז היה מדגיש את החובה של תשובה החלטית באותו רגע, באומרו הנה הגענו לסיומו של היום הקדוש, בזוהר הקדוש נאמר שבמוצאי יום הכפורים בחזרה מבית הכנסת אלה שנכתבו לחיים טובים מהלכים כמו כל האנשים, אולם אלה שנחתם עליהם גזר דין רע כבר, הינם מלובשים בתכריכים... עוד רגע נותר לתשובה... בדפקו באצבעו על עמודו, ותשובה צריכים לעשות בין כה וכה, אם תועיל התשובה יתברר הדבר שברגע אחר קנה עולמו, ואם ח"ו לא תקרע התשובה את הגז"ד, הרי לכל הפחות יהיה בעל תשובה.

בשנה האחרונה לחייו בהמשך דבריו היה מפרש ומדגים למעשה היצר למלא אחרי קבלת עול התשובה, למחרת יוה"כ היה רבי איצל'ה חוזר לביתו לקובנא, ובחורי הישיבה היו מתפזרים לבתיהם לחג הסוכות כשהם ספוגי יראת שמים לכל ימות השנה.

 

[אחד יחיד]

עבודתו המיוחדת של רבי איצל'ה בימי התשובה והסליחה היתה לשם דבר, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה אומר שהוא מודה לה' על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגרי"ב ב"ימים נוראים", ומאז נתהפכו אצלו הימים נוראים לכל ימי חייו, היה זה לאחר פטירת הרש"ז מקלם זצ"ל, היו מזמינים את הגרי"ב לתקופת ה"ימים נוראים" כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה', ואמרו מי שלא ראה את הגרי"ב במיוחד בתקופת הימים נוראים, לא ראה יראה מימיו.

במשך זמן זה היה יושב בתענית דיבור סגור ומסוגר ולא היה מדבר עם איש, מלבד פעם אחת כשנולדה לו בת, והלך לבקר את אשתו ובירך אותה בברכת מזל טוב, ויותר לא דיבר עמה רק היה מבקרה יום יום, היה זה תנאי מפורש שהתנה עמה קודם נשואיהם.

זקני ירושלים היו מספרים שכאשר עלה הגרי"ב שהתגורר בזקנותו בעיה"ק על הבמה כדי לדרוש בר"ח אלול, והתחיל לומר את הפסוק "סמר מפחדך בשרי" וכו', פרצו כל הקהל בבכי.

וכך סיפר תלמידו הגה"צ רי"י לובטשאנסקי הי"ד שבמשך חודש אלול היה הגרי"ב רגיל להתפלל תפילת מנחה בבית המוסר, ובגומרו להתפלל היו מוצאים בכל פעם על מקום עמדו כנחל דמעות ממש, ויש שהיו מוצאים אותו כשהוא רועד מאימת הדין.

עם התקרב ימי הדין, כשאימה ופלצות אחזוהו, ובעקבותיו אף את כל בני הישיבה, דרש באחד הפעמים בהמשילו משל נאה על המקרא "דרשו ה' בהמצאו", שדרשוהו חז"ל על עשרת ימי תשובה. משל למלך שהיה מתחפש בזמנים ידועים ומתערב עם הבריות ככל האנשים, לאיש אחד הזדמן במקרה לשבת זמן ממושך עם המלך על ספסל אחד, מבלי שידע מי הוא שכנו לספסל, כשנודע לאותו איש לאחר שהמלך עזב את המקום, שהיה לו הזכות להימצא בקירבת המלך, הצטער לאין שיעור, הרי המלך היה כה קרוב לו והיתה לו אפשרות לבקש ממנו כל הדברים אשר הם כה נחוצים לו, ואיך החמיץ הזדמנות זו, כן הוא מצבו של כל אדם בעשרת ימי תשובה כי הרי ה' קרוב אז לכל בני האדם, וממציא את עצמו אליהם, ומה אוילים הם אלו שאינם מנצלים את הימים האלה.

 

[אחד יחיד]

הגר"י מסקין זצ"ל מארה"ב מספר בחיבורו - בעת שלמדתי בישיבת סלובודקה,הייתי זוכה לשמוע דרשות מהגאונים וצדיקים ר"י בלזר זצ"ל ור"נ אמשטרדם זצ"ל תלמידי הגה"צ ר"י סאלאנטער זצ"ל, מן ר"ח אלול עד אחר יום הכפורים, והיו בוכים בדמעות הניגרות ארצה מאין הפוגות, בדרשותיהם ובתפילותיהם, ובכל שעה היו צועקים ואומרים לנו התלמידים - עוד שבוע אחד ליום הדין, אוי עוד שלושה ימים ליום הדין, אוי עוד יום אחד ליום הדין!!

וכך נהגו לומר לליבותיהם של התלמידים בישיבה, הבה נטכס עצה כולנו יחד, הרי אנו זקנים בשנים, ויש לנו מעלה שאזלה ממנו רתיחת הדם, אבל חסרון אחד יש אתנו שאנו בבחינת "נשתרש בחטא", ואילו אתם בני הישיבה יש לכם מעלה שאין אתם משתרשים בחטא, אבל חסרון יש אתכם - רתיחת הדם, אם כן בואו נטכס עצה ונדבקה יחד ונשובה אל ה', ועוד היום מהדהדים בהיכלי תורה ומוסר קריאותיו של רבי איצל'ה, בואו אחים יחדיו ונחפשה דרכינו נחקורה ונשובה עד ה'.

כן היה רגיל לומר בתוך דבריו בזה הלשון - אז מיר פלעגין קומען צום רבין, האט מען גיקאנט דערקאנען, אויך זיינע הייליגע געזיכט, וויפיל טעג עס איז נאך דא צו דעם יום הדין... [היינו רגילים לבוא לרבי מרן הגר"י מלנטר זצ"ל ויכולנו לראות על פניו הקדושים כמה ימים עדיין נותר ליום הדין].

 

[אחד יחיד]

היה אומר הגה''צ רבי איצלה בלאזר: מרחק רב ועצום ישנו בין המאמין באין עוד מלבדו, ללא מאמין באין עוד מלבדו - הרבה יותר מבין המאמין לאינו מאמין כלל.

 

[אחד יחיד]

ר' אלי' זצ"ל היה אומר שהוא מודה להקב"ה על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל מגדולי תלמידי הגר"י סלנטר זצ"ל ב"ימים הנוראים", ומאז נתהפכו אצלו "הימים הנוראים" לכל ימי חייו. וכידוע, היה ר' אלי' נראה נורא בימי הדין ופחדו על כל סביבותיו.

היה זה לאחר פטירת ה"סבא" מקלם זצ"ל. היו מזמינים את רבי איצל'ה לתקופת ימים נוראים, כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה'. אמרו: מי שלא ראהו בימים אלו לא ראה יראה מימיו.

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אריה לוין, כפי ששמע מהגאון רבי חיים ברלין. שהגאון רבי חיים ברלין והגאון רבי יצחק (איצל'ה) בלאזר, הבטיחו זה לזה שמי שייפטר ראשון מן העולם, יבוא אצל חברו ויודיענו בחלום מה קורה איתו למעלה.

רבי איצל'ה נפטר ראשון וציווה שלא יספידוהו, אבל רבי חיים עמד על כך שיש לומר דברי התעוררות והספידו כהלכה. לאחר כמה ימים בא הגאון רבי איצל'ה אצל רבי חיים בחלום והודה לו מאוד על דברי ההספד וההתעוררות כי זה עשה לו נחת רוח בשמיים.

אחר כך שאל אותו רבי חיים: מה קורה שם למעלה, ואז רבי איצל'ה אמר: עומק הדין אין לשער, אבל מי שמעביר על מידותיו ומוותר מוחלים ומוותרים לו שם על הכל...

(פניני פרשת השבוע)

 

[אחד יחיד]

סיפור התמונה היחידה שיש ממנו:

"בשנת תרס"ז, נולד לרבינו נכד זכר ראשון, בן לחתנו רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי. לשמחת הכנסו של הילד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה שנערכה בחצר שטרויס, הגיע גם דודו של רבי חזקיהו יוסף - אחיו של אביו רבי חיים לייב סטאוויסקר - רבי דוד מזובצקי, רב בארגנטינה, אשר עלה מן הגולה והתיישב בירושלים.

כרבינו אשר הקפיד שלא יצלמוהו, נהג גם רבי דוד מזובצקי אשר מימיולא הסכים שיצלמוהו, מטעמים שעמו. אלא שבתו - רעיית רבי ניסן גורדון מלונדון - ששהתה באותם הימים בירושלים ונצטערה שאין בידיה כל תמונה מאביה, החליטה לעשות מעשה בעצמה, לצלמו בעת שובו מסעודת המילה של נכדו של רבינו, שנקרא שמו בישראל חיים לייב, על שם הסבא רבי חיים לייב סטאוויסקר.

ובכן, נטלה עמה הבת את מכשיר הצילום, שבאותם ימים היה מתקן גדול ומורכב אשר הותקן על גבי חצובה, הכניסה לתוכו את הפלטות הגדולות ששימשו כפילם, כיסתה את ראשה ומחצית גופה כדי שהאור לא יחדור פנימה אל תוך מכונת הצילום, והסתתרה מאחורי מחסה, לעת אשר יופיע אביה.

כפי שנאמר לה מראש, היה אביה רבי דוד אמור לעלות ראשון בגרם המדריגות, ובסוברה כן צילמה את האיש שעלה ראשון. ברם, לאחר מעשה התברר כי אביה לא הסכים לעלות ראשון והוא כיבד את רבינו לעלות תחילה. כך אירע שהתמונה שצולמה הינה דמות דיוקנו של רבינו בלבושו הירושלמי,כששטריימל קטן חבוש לראשו, והוא עוטה "כתונת פסים" ומעוטף במעיל עליון התלוי לו על כתיפיו". (מתוך הספר רבי איצל'ה פטרבורגר)

 

[אחד יחיד]

סיפור התמונה היחידה שיש ממנו:

"בשנת תרס"ז, נולד לרבינו נכד זכר ראשון, בן לחתנו רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי. לשמחת הכנסו של הילד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה שנערכה בחצר שטרויס, הגיע גם דודו של רבי חזקיהו יוסף - אחיו של אביו רבי חיים לייב סטאוויסקר - רבי דוד מזובצקי, רב בארגנטינה, אשר עלה מן הגולה והתיישב בירושלים.

כרבינו אשר הקפיד שלא יצלמוהו, נהג גם רבי דוד מזובצקי אשר מימיולא הסכים שיצלמוהו, מטעמים שעמו. אלא שבתו - רעיית רבי ניסן גורדון מלונדון - ששהתה באותם הימים בירושלים ונצטערה שאין בידיה כל תמונה מאביה, החליטה לעשות מעשה בעצמה, לצלמו בעת שובו מסעודת המילה של נכדו של רבינו, שנקרא שמו בישראל חיים לייב, על שם הסבא רבי חיים לייב סטאוויסקר.

ובכן, נטלה עמה הבת את מכשיר הצילום, שבאותם ימים היה מתקן גדול ומורכב אשר הותקן על גבי חצובה, הכניסה לתוכו את הפלטות הגדולות ששימשו כפילם, כיסתה את ראשה ומחצית גופה כדי שהאור לא יחדור פנימה אל תוך מכונת הצילום, והסתתרה מאחורי מחסה, לעת אשר יופיע אביה.

כפי שנאמר לה מראש, היה אביה רבי דוד אמור לעלות ראשון בגרם המדריגות, ובסוברה כן צילמה את האיש שעלה ראשון. ברם, לאחר מעשה התברר כי אביה לא הסכים לעלות ראשון והוא כיבד את רבינו לעלות תחילה. כך אירע שהתמונה שצולמה הינה דמות דיוקנו של רבינו בלבושו הירושלמי,כששטריימל קטן חבוש לראשו, והוא עוטה "כתונת פסים" ומעוטף במעיל עליון התלוי לו על כתיפיו". (מתוך הספר רבי איצל'ה פטרבורגר)

לחץ כדי לכווץ...

התמונה:

י"א אב - יום ההילולא של רבי יצחק בלאזר

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

ספרו פרי יצחק:

https://beta.hebrewbooks.org/14481